1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. הרב מנחם ברוד

הטוב הנשגב ממתין בסוף הדרך

דווקא מורכבותו של הקיום היהודי וחוסר היכולת לתפוס אותו במושגים אנושיים רגילים, הם המעידים כי אנחנו עם מיוחד, שנועד לו תפקיד מיוחד
הרב מנחם ברוד, ב' אב תשס"ו 27/07/2006 09:50

מנחם ברוד



שבת זו, שחלה בשיאם של ימי האבל על חורבן בית-המקדש, נקראת 'שבת חזון'. רבי לוי-יצחק מברדיצ'ב היה אומר, שהשבת הזאת נקראת 'חזון' מלשון מחזה, שכן בשבת זו מראים לכל יהודי את חזון בית-המקדש השלישי. אמנם העיניים הגשמיות אינן רואות מחזה זה, אבל הנשמה האלוקית שבקרבנו רואה גם רואה.

ועם זה, הסיבה הפשוטה שהשבת נקראת 'חזון' היא על שם הפטרת השבת, שמתחילה במילים "חזון ישעיהו בן-אמוץ". הפטרה זו מלאה דברי-מוסר קשים ביותר כלפי עם-ישראל, והנביא מזהיר את העם על הצפוי לו.

יש כאן שילוב מדהים של אבל ותקווה, תוכחה וטוב נשגב, כאב הגלות וציפייה לגאולה. שתי התחושות הללו כרוכות יחדיו ואי-אפשר לזו בלא זו. אבל וכאב בלי תקווה ואמונה, סופם עצב וייאוש. תקווה ואמונה שאינן מלוות תחושת אבל וצער על החורבן והגלות – אינן אמיתיות. דווקא השילוב של אבל ותקווה, צער ואמונה – הוא היוצר את השלמות של התחושה היהודית האמיתית.

צביעותו של העולם


ערבוב רגשות מעין זה מאפיין את הימים האלה. מצד אחד, אנו שרויים במציאות קשה, שלא הייתה כמותה מאז מלחמת השחרור. היו זמנים שעיר או כמה ערים סבלו מהפצצות, אבל מציאות שבה כמחצית המדינה, מחיפה וצפונה, סופגת יום-יום מטחי טילים – לא הייתה כבר כמעט חמישים שנה. ומצד שני, העם איתן, נחוש ומאיץ בממשלה ובצה"ל להוסיף ולהכות במחבלים עד הכנעתם המוחלטת. אנשים סובלים, ועם זה הם מלאי עוז-רוח, על שסוף-סוף אנו קמים לעמוד על נפשנו ולהילחם במבקשי רעתנו.

רבים חשים דכדוך עמוק על המתחולל בעת האחרונה. שנים שכנעו את עצמם לחשוב כי הסכסוך עם הערבים נובע מה'כיבוש'. הם האמינו כי ברגע שיסתיים ה'כיבוש', יאהבו אותנו ונחיה בשלום ובשלווה. והנה דווקא בשתי החזיתות שבהן נסוגונו עד הסנטימטר האחרון, לבנון ורצועת עזה, ואשר לאיש אין עוד שום טענות על 'כיבוש' – דווקא משם מתפרצת שנאה עיוורת, שמכה בנו שוב ושוב.

שוב ושוב אנחנו עומדים מול צביעותו של העולם. מה לא עשינו כדי לקנות את אהדתו וכדי לרצותו. היינו הילדים הטובים ביותר. יצאנו מלבנון בלי הסכם, ובלבד שלא יטענו כלפינו כי אנו יושבים באדמה שאינה שלנו. הרסנו עשרות יישובים ברצועת עזה ונסוגנו עד קווי 1967, כדי שהעולם כולו ייווכח עד כמה אנחנו שוחרי שלום. והנה עכשיו, כשלמרות כל זאת פוגעים בנו וחוטפים את חיילינו, מטילים עלינו את האשמה ומציגים אותנו כילד הרע והמופרע של המזרח התיכון.

אלא שדווקא מתוך המבוכה הזאת בוקעת אמת יהודית נצחית – אנחנו "עם לבדד ישכון".

איננו "ככל הגויים". השנאה כלפינו אינה נובעת מהתנהגות שלילית מצידנו, אלא היא נובעת ממניעים אחרים, עמוקים ולא לגמרי מובנים. כזאת הייתה האנטישמיות שליוותה אותנו לאורך כל תקופת הגלות. שנאו אותנו כי היינו עניים, ורדפו אותנו כי היינו עשירים. האשימו אותנו בבטלנות ובעסקי-רוח, ובאותה נשימה טענו כלפינו כי אנחנו משתלטים על כל מקורות הפרנסה של המדינה.

נתיב מפותל


ימי בין-המצרים מנקזים אליהם את כל הסבל והיגון של הקיום היהודי במשך הדורות, ועם זה הם גם נושאים בתוכם את תקוות הגאולה ואת האמונה כי בסוף הדרך מחכה לנו טוב נאצל ומופלא. אנו צועדים בנתיב רווי ייסורים ותלאות. אמנם הוא מפותל ומלא עליות ומורדות, אבל הוא מוביל אל הגאולה הגדולה המחכה לנו בקצה המסע.

דווקא מורכבותו של הקיום היהודי וחוסר היכולת לתפוס אותו במושגים אנושיים רגילים, הם המעידים כי אנחנו עם מיוחד, שנועד לו תפקיד מיוחד, ואשר יגיע בקרוב ממש אל הטוב המיוחד – ביאת המשיח ובניין בית-המקדש השלישי.

המאמר מתפרסם בגיליון 1021 של 'שיחת השבוע'





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.