י"א אייר התשפ"ד
19.05.2024

נגררים פנימה בעל כרחם

יוסי אליטוב מביא את הסיפור המלא של ההתגוששות בצמרת צה"ל, שאת מחירה שילם האלוף אודי אדם

נגררים פנימה בעל כרחם



רגע האמת הגיע. הוא מתדפק בעוז על חלון לשכת ראש הממשלה. איכשהו צלח אולמרט את השבוע הרביעי, אך כעת הוא נדרש לתעצומות נפש גדולות כדי להכתיב את הקצב של המלחמה המתגלגלת. נפשו הייתה חצויה בין החרפת המלחמה - כפי שתבעו פרץ וחלוץ, לבין אסכולת פרס וליבני שממליצה בחום על הורדת מתג המלחמה. הסוף של שום תסריט אינו מבשר טוב.

ישיבת הקבינט הייתה הקשה ביותר מאז פרוץ המלחמה. הפתקאות הקטנות שהעבירו את בשורות האיוב על המניין הגדול של ההרוגים, הפכו את הישיבה המורכבת למסובכת יותר. הצבא דרש שבועיים ללחימה במרחב שעד לנהר הליטאני, ובמקומות מסוימים גם מעבר לו, כדי לרסן את ירי הרקטות קצרות הטווח, אבל אולמרט פחד פחד מוות שהתכנית המבצעית תהיה כרוכה במאות הרוגים. המספר האחרון שהצבא הנפיק הוא 450 הרוגים בסיומה של המלחמה.

להכנסת אלפי חיילים מעבר לקו העמדות הנוכחי של צה"ל, עמוק לתוך ארצו של נסרללה, יהיה מחיר כבד בחיי אדם. ההתלבטות קשה: האם ההישג האפשרי של המבצע שווה מאות קברים חדשים בבתי העלמין הצבאיים? האם צה"ל יכול להבטיח נקודת מפנה כלשהי במלחמה? ואולי מוטב לנקות את השטח ככל האפשר לפני הפסקת האש, גם במחיר עצום של קרבנות?

דווקא פרץ, האיש שעומד לשלם מחיר פוליטי כבד על המשך המלחמה, היה נחוש מאוד בפעולה קרקעית רחבה. חייבים לנצח, הוא טרח לומר. לפני חודש ימים אמר פרץ בראיון שהעניק לפני היציאה למלחמה, שנסרללה עוד יזכור היטב את השם עמיר פרץ. בינתיים איך שזה נראה כעת, פרץ הוא זה שהולך לזכור את השם חסן נסרללה טוב מאוד.

במירוץ על ראשות העבודה שיתקיים בחורף הבא הוא יפגוש בקואליציה בלתי אפשרית שתכלול את תומכי נסרללה מערביי ישראל ואת הביטחוניסטים של העבודה, וילנאי ואיילון. הראשונים יזכירו לו כל הרוג בלבנון, האחרים יקריאו לו את שמותיהם של כל ההרוגים הישראלים. זה הניסיון, טמבל, יאמרו וידרשו את ראשו.

ליל חמישי הקריטי

העימות שהתפתח בקבינט בין שר הביטחון פרץ לשר הביטחון לשעבר מופז היה הרואי. "צריך לעקוף את הליטאני מהצד", טען מופז.

פרץ הבין ששתיקתו הרועמת בת החודש של מופז הסתיימה. "סליחה, רק הצבא יכול להציג תכניות. ולא שום משרד אחר", כעס שר הביטחון.

מופז מחה: "איש לא ימנע מאתנו להעלות הצעות לדיון".

קואליציות ובריתות הוקמו ונהרסו במהלך שש השעות של הישיבה. כך לדוגמה תמך הרמטכ"ל באופן מפתיע בהמלצת ישי להרוס את התשתיות של לבנון. אולמרט התנגד בתוקף. מצד שני, פרס משמאל וישי מימין הובילו את קו ההימנעות להרחבת הפעילות הקרקעית. "אין שום תוחלת לפעילות צבאית", הסביר פרס, "חייבים למצות את האפיק המדיני".

ההימנעות של ישי הייתה מפתיעה. גם הפעם היא הגיעה אחרי סדרה של שיחות טלפון עם מרן הגר"ע יוסף. "תסיימו את בנק המטרות מהאוויר, תשטחו את הכפרים ולאחר מכן תכניסו את החיילים פנימה", טען על אף שתשעה באב חלף-עבר. "יש להמשיך ולהוריד כפרים שלמים מהאוויר כשיש לנו ידיעה ודאית שמשם יורים קטיושות. למה לסכן חיים של חיילים?"

אני מודה לך שלפחות לא הצבעת נגד, יאמר אולמרט לישי עם תום הישיבה.

רמון שתמך לבסוף בהרחבה, צידד גם בפגיעה ללא רחמים בתושבי הכפרים הלבנוניים. "תבעתי משר הביטחון ומצה"ל פגיעה ללא רחמים בכל אזור שממנו נורות קטיושות. יש לירות לכל בית שממנו נורות קטיושות.אני יודע שיש סכנה ששוב יתרחש אסון כמו כפר כנא, אך מי שמשתמש בילדים כבחומת מגן, ומחייב אותי לבחור בין שלום הילדים שלו לילדים שלנו - אני בוחר בילדים שלנו", סיכם רמון.

בתום שש שעות של ישיבת קבינט מתוחה, ניצחה האסכולה הצבאית. מרחיבים את הפעולה, וצה"ל יפעל במרחב שעד נהר הליטאני, ובמקומות מסוימים גם מעבר לו כדי לרסן את ירי הרקטות קצרות הטווח. עם זאת, הסמיך הקבינט את ראש הממשלה אהוד אולמרט ואת שר הביטחון פרץ לקבוע את גבולות ההרחבה המדויקים של המבצע. ההסמכה המסתורית מספרת למעשה את מה שהתחולל מאחורי הקלעים של הקבינט. מזכירת המדינה האמריקנית, מתברר, דרשה 48 שעות למיצוי המהלך המדיני.

אולמרט שיצא מהקבינט ושוחח עמה חצי שעה, לא רצה להיתקל עמה בשנית. לכן, הפשרה הייתה לתת אור ירוק, אבל חלקי: המבצע שאושר לא יבוצע באופן מידי, כדי לתת הזדמנות נוספת למהלך המדיני המתגבש במועצת הביטחון של האו"ם. בינתיים, תימשך פעילות צה"ל בלבנון במתכונתה הנוכחית. במילים אחרות: ליל חמישי הוא הלילה הקריטי לסיום המלחמה או להאצתה.

קטיושה סמוך לשר הביטחון


קרב מסוג אחר התנהל השבוע בבור עמוק, 160 מטר מתחת לאדמה. זה היה קרב טעון ורווי ביצרים בין אנשים שמתנהלים כאילו המלחמה מאחוריהם וכעת לא נותר להם אלא לשקוד על כתב ההגנה. אודי אדם, אלוף פיקוד הצפון, הבין שזו ההזדמנות האחרונה לשפר את יחסיו עם הדרג הצבאי שמעליו (חלוץ) ועם הדרג המדיני שמעל שניהם (אולמרט).

הוא לא ידע כמה מצבו סופני. רסיסי הידיעות שיצאו מלשכת ראש הממשלה על ההדחה הצפויה (פורסם כאן לראשונה בשבוע שעבר) בעקבות הטענות הקשות שהועלו על שיקול דעת שגוי, נעשו להמלצה רשמית לאחר הראיון שהעניק ובו האשים את הדרג המדיני כמי שמונע ממנו לבצע את המהלך הקרקעי שרצה. אולמרט ופרץ שידעו היטב איזו משמעות פוליטית-ציבורית תהיה לאמירה כזו ביום שאחרי, באו להסתכל לו בלובן של העיניים, רגע לפני ההדחה הרשמית.

מדוע ספג אדם את כל האש הידידותית? כאלוף פיקוד צפון, הוא נושא באחריות לכמה כשלים שהיו בשבועיים הראשונים של הלחימה, החל באירועי החטיפה, עבור לכניסה באור יום למרון א-ראס והחילוץ המבולבל, וכלה בהתרשמות שנוצרה כי הוא תפקד כקבלן ביצוע ומכבה שריפות במקום ליזום ולהוביל. כך לפחות התרשמו כמה מעמיתיו לפיקוד, הבכיר וגם כמה מהקצינים הבכירים שהיו תחת פיקודו.

שלושה מסוקי יסעור יצאו בבוקר יום ראשון ממנחת הכנסת בירושלים. בראשון ישבו אולמרט, אנשי לשכתו ושני סגניו, רפי איתן ואלי ישי. בשני - שר הביטחון פרץ ופמלייתו, ובשלישי - חלוץ והאלופים הבכירים. יעד הנחיתה המקורי היה מנחת עמיהוד. קטיושה לבנונית שחלפה במרחק מה ממסוקו של פרץ, הבריחה את המסוקים האחרים למנחת אחר בבסיס צבאי סמוך. אולמרט נחת אחרון: אנשי האגף לאבטחת אישים הריצו את המסוק באוויר עד שאפשרו נחיתה בטוחה. מכאן יצאו הפמליות אל הפיקוד התת-קרקעי.

הנוסטלגיה החביבה על רפי איתן המתיקה במעט את האווירה הדחוסה ששלטה בחדר. הייתי עם אביך בלבנון (האלוף יקותיאל אדם) כמה שעות לפני שנהרג שם, סיפר השר הישיש לאלוף הנבוך. אולמרט לא איבד זמן יקר. הוא קפץ ישר לתוך טקסט הראיון של אלוף הפיקוד מסוף השבוע. תגידו לי אתם, הייתה איזו תכנית צבאית שהגשתם ואנחנו סירבנו לאשר? תפסיקו להתלונן. הדיאלוג בין השניים לא הותיר מקום לספקות. תעתועי ההיסטוריה, לחש אחד השרים לחברו. האלוף אדם הראשון היה הקרבן הבכיר של מלחמה לבנון הראשונה, האלוף אדם השני, הוא הקרבן הפוליטי הבכיר של מלחמת לבנון השנייה.

שמי לבנון הפרושים לרווחה בפיקוד הצפון נראו קודרים במיוחד. המוטיבציה של החיזבללה לא נפגמה. הטילים נגד מטוסים מפוזרים בשפע והמעורבות האיראנית, נראית לאורך כל הציר. האיראנים נמצאים לאורך כל הציר, אומר אחד השרים שהשתתף בישיבת הפיקוד. הכסף הוא איראני, הנשק איראני, המוטיבציה איראנית והקצינים שישבו במפקדות (חלק מהם נהרגו) אף הם איראנים. מי שנחשף לחומרים ולעדויות, סיכם השר, יודע שהמלחמה היא בעצם מול איראן. חד וחלק.

והייתה שם הרבה מרירות. התסכול הגדול של הדרג המדיני נשפך על השולחן. גם אם נעצור כעת את כל חוטפי החיילים, כולל רעייתו של נסרללה, הציבור לא ירד מאתנו, טען אחד הבכירים בדרג המדיני. הם לא מוכנים לקבל פחות מהפסקת ירי הקטיושות. "אתם חייבים להפסיק עם הקטיושות", סיכם אולמרט. כולנו יודעים מה הפתרון, השלים חלוץ. אין פתרונות קסם. חייבים לנקות את השטח. בית בית. משגר משגר. רק כך נוכל להבטיח את הפסקת הירי.

לא קל לאולמרט המפגש עם הדרג הצבאי. על פי רוב הם מסתכלים עליו בחוסר הערכה. מבחינתם, מי שלא צנח ב-101 ולא ראה את הגב של אהוד ברק ב'סבנה' ושל יוני נתניהו באנטבה, שיכיר בבקשה את מקומו ולא יטיף מוסר. הזרות הצבאית של אולמרט, דווקא מאפשרת לו להסתכל עליהם כבני אדם ולא כמלאכים ולהביט בחולשות וביצרים ולהתייחס בהתאם.

בישיבת הממשלה האחרונה הופתע אולמרט לשמוע את האלוף עמוס ידלין, ראש אמ"ן, מספר לשרים על תפישתו של איש החיזבללה שהשתתף בחטיפת שני החיילים. "עמוס, אתה מודע לכך שאתה מדבר כעת עם כל הציבור בישראל", עקץ אולמרט במשותף את ראש אמ"ן ואת שריו. "הגיע הזמן להוציא את העניין החוצה", החציף ידלין. אולמרט בתגובה, תלה מבט של ייאוש בחלוץ. מבט שאומר: האמן לי חלוץ, אני כבר לא מבין מה שקורה כאן.

המופע המביך של אולמרט


זו הייתה תמונה מיותרת ומזיקה. אם לא היו עדים בשר ודם, ניתן עוד היה לחשוב שהחיזבללה, בפעולת תגמול ויזואלית, הצניח סרטוני תעמולה לתוך שידורי המלחמה הצפופים. אולמרט בהופעה מגומגמת ומטרידה בבית הנשיא, ניסה לשכנע את הציבור שהעניינים בשליטה ושישראל שומרת על יתרון ענק מול החיזבללה.

לא היה כמעט כל קשר בין הטקסט לשפת הגוף. שירי התהילה וההתפארות לצה"ל ולמפקדיו נמהלו במבטים הגנובים לצדדים, בעייפות הכרונית שהעידו השקיות מתחת לעיניו (זה עניין של איפור לא מוצלח, מסבירים יועציו) ובחוסר השקט על גבול המצוקה. להשלמת התמונה הטרגית-קומית, היו חסרים שניים נוספים, שר המשפטים רמון מצדו האחד של השולחן, ויו"ר הקואליציה יצחקי מצדו השני. ממש פסטיבל דיכאון בעיצומה של המלחמה.

ניתן היה לעשות עם אולמרט הנחות אלמלא שיקול הדעת המשובש שהביאו לבחור במשכן הנשיא כתפאורה להודעה לאומה ובמשה קצב הזקוק בעצמו לישועה ככוח עזר ללקוט מעט אמפתיה מהאזרחים.

מסיבות העיתונאים הגנובות בבית הנשיא נוסדו במוחו של שרון כראש ממשלה. כמי שסגד לממלכתיות, הוא הקפיד להעביר לציבור מסרים בעייתיים מבית העם כשהנשיא לצדו. בחודשיים שקדמו להתנתקות, הוא סחט את הלימון של קצב עד תומו. תרגיל שרוני טיפוסי: ככל שהמסרים יותר סבוכים וקשים לעיכול, הפוקוס התמקד על פרצופו של קצב והצניע את חלקו. המסיבות החטופות הללו היו קורות תמיד אחרי שיחת עדכון, רגע אחרי ארוחת הבוקר המסורתית. הזקיפים ממתינים לצאתו, ושרון מנצל את ההזדמנות וגונב עשרים דקות של דיאלוג עם הציבור בהשארת יראת הכבוד ששוררת במשכן נשיאי ישראל.

אלא שאולמרט אינו שרון. לטוב ולרע. במקרה זה, לטוב. גם קצב של מלחמת לבנון השנייה הוא אינו קצב של ההתנתקות. ראש הממשלה ממש לא זקוק למשקולות המעיקות של קצב כדי לדבר ברהיטות עם הציבור מלשכתו במשרד ראש הממשלה, להפעיל את הקסם האישי ולספק כמה רגעי תקווה למיליון אזרחי המקלטים. אחרי הכל, בדמגוגיה תקשורתית באמת אין לו מתחרים.

לפני שלוש שנים מצא העיתונאי שלום ירושלמי את ראש הממשלה לשעבר שרון, יושב בלשכתו ורוחו טובה עליו. כשסיים במלאכת הראיון עבר לחלק המרתק, זה שלא נועד לציטוט ולייחוס. מי לדעתך מהדמויות הקיימות, שאל ירושלמי, יכול לשמש כראש ממשלה בישראל?

ארבעה אנשים, ירה שרון. כאילו התשובה הייתה מונחת בראשו זמן רב. את שמו של הראשון מיותר היה להזכיר. "אני מדבר על אנשים שיש להם היכולת המורכבת לנהל את המדינה ולהתמודד עם כל הקשיים והאתגרים", הסביר שרון לפני שמנה את שמותיהם. "דני חלוץ. יש לו את זה", נקב שרון בשמו ועבר הלאה. "שמעון פרס בהחלט יכול למלא את התפקיד", הוסיף והמשיך הלאה: "כן, גם אריה דרעי יכול לכהן כראש ממשלה".

את שמו של אולמרט הוא לא הזכיר.

תכנית המהפך

המלחמה האמתית, יאמר לכם כל מי שהחליף השבוע שלוש מילים עם אולמרט, תפרוץ בשש אחרי המלחמה, וזו תהיה מלחמה אכזרית וחסרת רחמים. שרים המקורבים לאולמרט פרשו לפניו תכנית להרחבת הבסיס הקואליציוני של הממשלה. אחרי המלחמה, מזהירים אותו השרים, יפתח מסע שיסוי נגד קדימה, מכל המפלגות. הם ימנו את כל הכישלונות, יקראו בשמותיהם וידרשו הסברים. אתה חייב להרחיב את הקואליציה כדי למנוע תזוזות פוליטיות.

קצה החוט האחד לשינוי הפוליטי נמצא אצל רמון. השני אצל ליברמן. השאלה שמטרידה את השרים והיועצים של ראש הממשלה היא, איזו מפלגה עדיפה שתיכנס פנימה. "יהדות התורה" שאינה מעוניינת בשרים אך דורשת חבילה תקציבית לגמרי לא מבוטלת, או "ישראל ביתנו" הצייתנית של ליברמן שמעוניינת בשני תיקים נכבדים אבל מבטיחה נאמנות עיוורת עד לקלפי.

העדיפות המפתיעה שאופציית ליברמן זוכה לה בקרב השרים והיועצים, קשורה גם להתפנות הצפויה של רמון ממשרד המשפטים. תוך זמן קצר, מעריכים במשרד ראש הממשלה, יישאב רמון לתוך מנהרה שחורה. ההאשמות נגדו על התנהגות בלתי הולמת יאלצו אותו להתפטר, והשרים המקורבים רוקחים כבר התכנית הבאה: רוני בראון, שר הפנים, יוקפץ למשרד המשפטים, ליברמן יקבל את הפנים ושר נוסף מקדימה יוזז הצדה כדי לפנות מקום לשר השני של "ישראל ביתנו".

אם יקרה הנס הגדול, מהרהרים כמה מאנשי אולמרט, והמלחמה בלבנון תסתיים בניצחון מובהק של ישראל, ניתן יהיה להגשים את התכנית האחרת ולבצע את השינוי בין מופז, פרץ והירשזון. אבל כל עוד שהמלחמה צולעת ומתנהלת כפי שהיא מתנהלת, הם אומרים, אין שום סיכוי שפרץ יסכים לפנות את המקום, גם לא עבור תיק האוצר הנכסף.

על צירופה של "יהדות התורה", איש אינו מדבר.

המטבחון, טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 5 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד