1. עמוד הבית
  2. חדשות
  3. עיתונות ותקשורת

"ככה מבקשים סליחה"???

מה בין הסליחה של ריבלין לסליחה של רוזנטל, איזה קורס מומלץ לגוטמן, וגרנות מפשל. א. מור 'בין השורות'
א. מור, י"ב תשרי תשס"ז 04/10/2006 04:29

קורא עיתון



דומה שמעולם לא הייתה שאלת גששינו: "ככה מבקשים סליחה"??? רלוונטית כל-כך, כמו לאחר קריאת טורו השבועי של העיתונאי יעקב ריבלין.

תחת הכותרת "את הגלויים לנו", חוגג ריבלין בדרכו שלו את "פסטיבל הסליחות השנתי", במה שנראה יותר כ"שילוב מנגח" של חנופה דביקה לאוהבים, ו"וידוא הריגה" לאויבים, כשלקינוח מתעלה ריבלין על עצמו במלל רווי רברבנות אישית חסרת פרופורציות.

כמנהגם של שומרי אתרוגים דואג הריבלינאי לעטוף כדבעי את אתרוגיו בצמר גפן רך (שלא לומר, רכרוכי), שאינו מותיר מקום אף לא לפגימת בלעט'ל אחד קטן.

'אפרתי הגר"י' מנאמני ביתו של מרן הגרי"ש אלישיב, הוא הראשון (ולא האחרון), בצד נשואי החנופה. וכך, ריבלין, העיתונאי האמיץ, זה העשוי ללא חת, מתרפס ומתנצל: "על כך שידע מי הגוף שניזון מכספי משלם המיסים ומקבל שכר בדיוק למטרה נאלחת זו של מסע הכפשות חסר מעצורים שמתנהל נגדו בכלי התקשורת האחרים על ידי אוכלי קורצה בחזית חרדית המתנענעים כלולב וזועקים ככרוכיה".

גם בהגיע לפרקו של 'לאו הגרי"מ' מביע ריבלין התנצלות חנופתית על כך ש"הקדיש טור מיוחד עם עצות למתמודד לנשיאות. מי ששרד את בוכנוואלד, ולהבדיל, את 'בית יהב' בירושלים, לא זקוק לעצות מאף אחד".... ובמטותא, יאמרו נא הקוראים ישרי המחשבה, אם זוהי סליחה, מהי חנופה.

ואילו בטור שכולו חנופה "נמכרנו", החרשנו... אך דא עקא, ובצד שירי ההלל והתשבחות, דואג ריבלין כמיטב המסורת 'לשפד' במדקרות הסליחות את ידידו ואהובו משכבר הימים ח"כ לשעבר ועיתונאי בהווה ישראל אייכלר.

בפתיח המדור, על פני למעלה מעשרים שורות טורח ריבלין לתאר ולפרט את התנהלותו המביכה של אייכלר ("מביכה", מנקודת מבטו של בעל הטור כמובן). "לאלו מקוראי המדור שלא לוקים בדמנציה", כותב ריבלין, "זכורה בוודאי התגובה החריפה ביותר שהופיעה אי פעם נגד איש ציבור כלשהו. הסיפור המוזר החל במאמר בו הבענו ספק בצורך במנדט שישי ביהדות התורה, אם הדרך אליו עוברת דרך התגוששות פנים סיעתית מכוערת בכל קנה מידה. הצענו להסתפק בחמישה ולא להתכתש. את התשובה קיבלנו, ממי שראה את עצמו נפגע מכך, בשידור רדיו בו נפרשו קורות חיינו המקצועיים מזווית ראייתו של אדם כועס ופגוע. את המילה האחרונה בפרשה הבענו במאמר תחת הכותרת "אין תגובה"...

ריבלין ממשיך ומתאר את החטא ובמה שנראה יותר כמו ציטוט מתוך "ווידוי מבואר", מציג את נשוא הסליחה באור כה שלילי ולעגני, עד שבקשת הסליחה 'המרוחה' בשולי הקטע, במלל שמתפרס על שורה וחצי, וגם זאת בחצי פה ובשפה רפה, נראית יותר כ'לעג לרש' מאשר כבקשת סליחה של ממש.

אך דומה שאת שיא המגלומניות, שובר ריבלין בנופך חסר הפרופורציה שהוא מעניק להשפעת הכתיבה הריבלינאית.

'בהיינה מזור' נציג העדה האתיופית בש"ס. מועמד מספר שלושה-עשר ברשימה לכנסת, משמש כעלה תאנה להתנצלות שכולה התרברבות. ריבלין טורח לנמק, מדוע "לעניות דעתו", האחריות לשינוי פני המפה הפוליטית הישראלית ולאובדן המנדט השלושה-עשר של התנועה הקדושה, מוטלת על כתפיו הריבלינאיות הרחבות, לא פחות.

לדידו של ריבלין, התמלול שבוצע על ידו עבור עיתון 'בקהילה', לשיחה עם הגר"ע יוסף, פחות משבוע לפני הבחירות, והוצאת דברים מהקשרם שהביאה להענקת הכותרת "מי שמצביע קדימה הולך לגיהינום", ולהקפצתה לאחר מכן לכותרת העיתון הנפוץ במדינה, הביאה בסופו של דבר לאובדן המנדט הנוסף של התנועה ולהעברתו ל'ישראל ביתנו'. ממש, "הממליך מלכים ולו המלוכה"...

הנה כי כן, בא ריבלין להתנצל ונשמע מקלל ומהלל, מקלל את נשואי סליחותיו, ומהלל את מבוקשי חנופותיו, ואת השפעת רשומותיו.

ככה מבקשים סליחה!


תחת הכותרת "הסליחה שלנו" מוכיח אבריימי רוזנטל, עורך 'משפחה', שאפשר גם אחרת.

"יהודי, אף על פי שכותב בעיתון, יהודי הוא", כותב רוזנטל, "ואנו, עורכי וכותבי 'משפחה' משתדלים ומתאמצים לנווט את מילותינו ומשפטינו על פי כללי השולחן-ערוך (כולל החלק החמישי שלו), ועדיין – איש אינו חף משגיאות, וכאשר למגינת הלב, נפגע אדם ישר-דרך שלא בדין ושלא בצדק, הרי בקשת מחילה כוללנית וסתמית בערב יום הכיפורים מעל דפי העיתון ממילא לא תועיל כדי לפייסו. חובתו של מי שפגע בו לרוץ אחריו, לעמול במלאכת הריצוי ולהתאמץ ברעיונות הפיצוי, עד שהלה יאמר 'סלחתי'. בדרך כלל אנו משתדלים לעשות זאת, גם כאשר הדבר כרוך במילים מתקנות, בהתנצלות פומבית, מעל אותה פלטפורמה בגודל הולם".

למרות אווירת הפיוס לא נמנע רוזנטל מלהפריד מוץ מתבן כשהוא מסייג את דבריו ומסביר כי "לא תמיד ה'נפגע' אכן ראוי להתנצלות. ביקורת עניינית ומכובדת לא אמורה להוציא איש ציבור משיווי משקלו. סיקור חלקי של אירוע לא צריך לגרום מיחושים בחזה אצל מי שלא נותר מקום לדיווח על נאומו הסוחף והמרתק, וכתבה מפרגנת על חוג כלשהו לא אמורה לזכות אוטומטית את נאמני החוג האחר בהתנצלות המערכת".

ודומה, שאם יבקש ריבלין "לפשפש בסליחותיו", לא יזדקק הוא 'להביא ממרחק לחמו', מהשבועון המתחרה... "בהתקרב ליל היום הקדוש, כשכל אחד מפשפש בקופת שרציו, גם לנו, העיתונאים וכותבי הטורים, יש במה לפשפש", פותח העיתונאי אשר מדינה את טורו "לך תבנה מדינה", ומוכיח, לחברו הבכיר לעט ולגיליון, שגם בקשת סליחה צריך לדעת 'לבנות' כראוי.

"על חטא שניסינו בכל הזדמנות להשחיל לכתבות מילים לועזיות מפוצצות, למרות שלא היו קשורות לעניין ולמרות שעד לרגע זה אין לנו מושג מה פירושן. על חטא שפרסמנו כתבת צבע מרתקת המבטיחה הצצה נדירה לדמויות הטיפוסיות של הכותל המערבי למרות שרוב הטיפוסים הביטו בנו בעיני עגל ובפה נודף אלכוהול ולכן את שלל התיאורים הצבעוניים והמונולוגים המיוסרים נאלצנו להשלים מדמיוננו המפותח". כותב מדינה ומשתפך בפני קוראיו בגילוי לב, נדיר בדוגריותו.

לנו ציבור הקוראים, לא נותר אלא להמתין ליום בו יבין ריבלין, כי אף הוא, ככל עיתונאי, יכול לחטוא ולהתנצל על חטאי בשר ודם, כמו השאת עצה שאינה הוגנת, שלא להאמין לממשלה ולרוץ ולקנות דולרים במחיר של חמש השקלים לדולר, לא פחות. יש כאלה, כך מסתבר, שגם שנים אחר כך, בעת שהדולר יורד לשפל חסר תקדים, אינם מסוגלים להתנצל ולו בשפה רפה, על 'זוטות' שכאלה שיצאו תחת ידם.

פדיון כפרות


בצד הסופרלטיבים הראויים להיאמר בכל פה בכל הנוגע לפן הסליחתי, דומה שבפן החדשותי, זקוק 'העורך המתנצל' לניעור רציני, ולמרבה צערם של הרוכשים המאוכזבים, זה קורה, בפעם השנייה תוך פחות מחודש.

לבד מתקציר של ראיון חג עם ראש הממשלה אהוד אולמרט, (עליו נמנע בשלב זה מלהרחיב את היריעה מתוך רצון לשמר דבר-מה לביקורת על גיליון החג, שגם כך תיכתב מן הסתם 'בשינוי' ובמאמץ רב), וצמד ידיעות על תקן 'כיפורים כפורים' בדבר אפשרות העברתו של המו"מ לשחרור החטופים לידי אריה דרעי (נו, באמת...), ושמחתו הרבה של מוצא המטמון השר הירשזון לנוכח מינויו של נהרי (ראה לקמן), אין זכר, אף לא בחצי מילה לענייני אקטואליה שוטפים שהסעירו השבוע את המדינה.

אם מדובר ב'מידור' של 'הוועדה הרוחנית' של העיתון על רקע היום הקדוש העומד בפתח, הרי שמצער להיווכח שהשבועון ה'משפחתי', הפך לקיצוני יותר לא רק משאר השבועונים אלא אף מ'הביטאונים הרשמיים', שבצד דברי החיזוק לרגל יום הכיפורים, הביאו דיווחים שוטפים על אירועי השבוע במישור הפוליטי, המדיני והצבאי.

כך אשר מדינה ב'בקהילה', כמו גם זיסמן וצביאלי ב'יתד' מתארים בפרוטרוט את אירועי השבוע החולף - הספין הסעודי, המינוי החדש בפיקוד צפון ושאר ירקות טריים, כשעל כולם מתעלים כתבי המודיע, קצובר את גישייד.

קצובר/פאר הסופר הצבאי, מציין בפתח 'סיכומו של שבוע', כי "בין כסה לעשור, אינו רק מועד לחשבון נפש של הפרט, הוא גם הזמן שבו הכלל חייב לעשות לעצמו את החשבון על השנה החולפת ולהביט קדימה אל השנה הבאה", וממשיך עובר לכתיבתה לקיים את מצוות חשבון הנפש במישור הצבאי, בהידור ובדקדוק. ואילו גשייד/כרמלי הכתב הפוליטי, עורך את 'חשבון נפשו' של ראש הממשלה, שלב אחר שלב במסלול הנפילה, החל מ'אירועי' שבוע שחל בו אירוע, ביום רביעי ד' טבת תשס"ו (ככל הנראה, להוציא מלב טועים, כמו עיתונאי מפורסם שאף-פעם לא טועה, שאך שבוע לפני ציין תאריך שונה), ועד "למציאות החקירתית" הקשה בה נתון אולמרט כיום.

בהנחה שלוועדה הרוחנית המשפחתית אין קשר להתעלמות התקשורתית, לא נותר אלא להניח ולדון, ולו ל'כפית זכות', כי בלחץ שבין גיליון תפוח בדבש למוסף ארבעת המינים, לא מצאו עורכי וכתבי העיתון את תעצומות הנפש להפיק גיליון שבועי שראוי להתכבד בו.

דא עקא, והמחיר הגבוה בשוק, נותר בעינו, על-אף התמורה שאינה מספקת, מה שהפך את הרוכשים הנאמנים למשלמי דמי "פדיון כפרות". לא פחות.

נהרי נהרי ופשטיה


אומרים עליו, על מוישה גוטמן, שהוא ניחן בשפה מגזינית עשירה שאין שני לה, אך דומה שבכל הנוגע לסיקור התחום הפוליטי, קורס קצר אצל יוסי אליטוב, חברו לדסק החדשות, לא יזיק הן לו והן לנו-קוראיו...

בכתבה שכולה אידיליה נוטפת נופת צופים מתאר גוטמן את כניסתו העולצת של נהרי למשרד האוצר. "מי מפחד לראות את משולם נהרי כשר במשרד האוצר?" שואל גוטמן ומשיב מיניה וביה: "שר האוצר בטח שלא".

"אברהם הירשזון", מספר גוטמן בהתפעלות, "נראה היה ביום רביעי כמי שזכה במטמון בלתי צפוי ואף הביע זאת בהרבה יותר מסתם מילות הערכה רשמיות". לדידו של הכתב בעל השפה הציורית, יש לו לשר הזוכה גם בת זוג מאושרת: שרת החינוך, שהסכימה למינוי ואף בירכה את נהרי בישיבת הממשלה. "בניגוד לפרסומים כאילו המינוי נעשה שלא בהסכמתה מבהירים המקורבים כי אדרבה, היא שמחה שהוא יהיה לה לעזר".

את שידוע לכל 'בר בי פוליטקאי דחד יומא' נעלם משום מה מ"עיניו העצומות לרווחה" של גוטמן. מצב בו שר אוצר ממנו ניטלות סמכויות נראה כמי שזכה במטמון ושרת חינוך שאמורה להיות "תלויה ועומדת" בחסדיו של שר חרדי בעל אינטרסים מובהקים, שמחה על 'העזר כנגדה' שמוצמד לה, אמור להדליק לכל הפחות נורה אדומה, גם במוחו של כל כתב מגזינים מן השורה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בכתב שיש בו הרבה מעבר לכך.

וכמו תמיד, מסתבר, כי מה שלא עושה השכל עושה התחרות. קפיצה קטנה "אל מעבר לכביש", לגיליון המתחרה, והתמונה כולה מקבלת "משנה בהירות".

תחת הכותרת "נהרו פניו" מתאר ריבלין את החמימות שהפגין שר האוצר במעמד החגיגי של טקס כניסתו של השר נהרי למשרד האוצר, כמו גם את הסכמתה הסופית של השרה למהלך, אלא שבניגוד לגוטמן הטירון, ריבלין לא נרתע מ"לחפש את המטמון", ולאו דווקא את זה שמצא שר האוצר.

"השרה תמיר ביקשה לדעת מי יהיה הכתובת שלה לכל בעיה תקציבית ומי ימנע מהשר החדש לנתב תקציבים לחינוך החרדי בניגוד לדעתה", כותב ריבלין, "התשובה שקיבלה הייתה חד משמעית. כל האחריות הייתה ונותרה של שר האוצר ואנשי אגף התקציבים ימשיכו לעמוד בקשר ישיר ובלתי אמצעי עם עמיתיהם במשרד החינוך".

בכל הנוגע לעליצותו של זוכה המטמון מצנן ריבלין את האווירה בעלילה ששמע מפיו מפיק המרגליות של ח"כ משה גפני שמספר כי "כשהוצע לו, בתקופת ממשלת שרון, לכהן כסגן שר במשרד ראש הממשלה עם אחריות לשירותי הדת, ביקש לדעת האם יוכל להביא אנשים מטעמו, כמו מנכ"ל וראש אגף. כאשר נענה בשלילה, הבין שמדובר בתפקיד ריק מתוכן ולכן סירב. וההקשר לעניין נהרי, לו היה לו מנכ"ל וראש אגף תקציבים משלו, אפשר היה לומר שיש אחראי חדש לתקציבי החינוך והרווחה בישראל. מינויים שאינם צפויים גם לאחר מינויו של נהרי". סותם ריבלין את הגולל, ומוכיח את 'ההבדל הדק' שבין פרשן פוליטי מבריק, לכתב מגזינים מוכשר.

בודק בציציותיו


"קפיצה קטנה לאודסה" לפני מספר שבועות, סיפקה לאהרל'ה גרנביץ חומר למגזינים שלמים. תחת הכותרת "הכיפה של הפרלמנט" מספר גרנביץ במגזין 'משפחה' את סיפור "ההחלטה הקשה בחייו", של ר' אלכסנדר גרנובסקי, חבר הפרלמנט האוקראיני שהחליט להוציא את הכיפה מכיסו ולחובשה בגלוי לעין כל: "לא ישנתי כמה לילות", מספר החבר אלכס. "התהפכתי על משכבי, חככתי בדעתי, אבל לבסוף החלטתי ללכת עד הסוף. הוצאתי את הכיפה מכיסי כדרכי מידי בוקר, אבל בסיומה של התפילה, שלא כדרכי, לא החזרתי את הכיפה לכיס אלא השארתי אותה על הראש ומאז לא הורדתי את הכיפה מעל ראשי".

סיפור מעניין, אין ספק. אלא שגרנביץ בדרכו הייחודית מספק לתיאוריו הוכחות מתועדות בדמות תמונותיו של חובש הכיפה באירועים שונים, כשתחת אחת מתמונותיו אף מופיע הכיתוב המתבקש "מי שיש לו בעיה (עם הכיפה, א.מ.) שלא יסתכל עלי". דא עקא, ובכל התמונות, כולל זו בעלת "הכיתוב המפליל", נראה הבחור כשהוא גלוי ראש, אוי לבושה.

לא זו אף זו. בתמונת חברי הפרלמנט המעטרת את העמוד הראשון של הכתבה, ניבטים פניהן של נשות הפרלמנט האוקראיני, רחמנא לצלן, כל זאת מן הסתם במסגרת ובלהט "הפשפוש בציציותיו" של חבר הפרלמנט.

ואם בציציות עסקינן, אי אפשר שלא להידרש ולגנאי, לכתבתו המוזרה של גרנביץ בגיליון 'חדשות משפחה' (ותודה לטוקטוקים).

תחת הכותרת "צה"ל: הוצאת ציציות אסורה. בפקודה", מספר גרנביץ את סיפורו של החייל ש"הושם במאסר" לאחר שהוציא את ציציותיו, על אפם וחמתם של מפקדיו.

אלא שבמהלך הכתבה, מערב גרנביץ, כטירון של ממש, בין מן לשאינו מינו, כאילו היה הוא זר שנחת זה הרגע היישר מפלנטה אודסאית. חבל להכביר במילים, טוב מראה עיניים ללא מגע יד מבקר, פשוט לקרוא ולהתגלגל. גרנביץ אינו מבחין בין ימינו לשמאלו והופך במחי מקלדת, 'פקודות מטכ"ל' ל"תקנות וחוקים", 'ישיבת הסדר' ל"מוסד", ו'מפקד גדוד' ל"מפקד מחזור".

וגם זה מופיע: "יש תקנה מפורשת בצבא שיש לאפשר לחיילים לטבול במקווה"... כותב גרנות, ומותיר את חיתומו על הכתבה המוזרה, שנראית כאילו נלקחה היישר "מהגורן" ומן היקב...

וחוזר חלילה


אם שזפה עיניכם את "הסיפור הקפקאי" (ציטוט "נאמן" למקור), מבית מדרשו של 'מעתיק השמועה' בצלאל קאהן, כמו גם את הפואמה של המשורר הרוסי הצעיר יבגני יבוטשנקו שהופיעה ככתבה וכלשונה בגיליון יום הכיפורים של "העיתון החרדי הנפוץ ביותר", יצאתם בזול כל עוד פספסתם את "סיפור האהבה" של זלמן רודרמן במגזין "קולות" של עיתון בקהילה (קרדיט מס' 2: אליהו).

"בין הדגים לזמירות" מזמר הזלמן בנעימה משלו על "נערה כבת שבע עשרה בסך-הכול", שהגיעה לפני רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, וסיפרה לו כיצד לאחר שנתייתמה מאביה החלבן ומאמה, החליטה לפנות אל הפריץ ולבקש ממנו שיואיל להחכיר לה את המחלבה. בלהט תיאור הרגע של המפגש המסקרן בין הנערה לבין הפריץ מפליג רודמן בתיאור רגעי האימה ו"הפיתוי" שעברו על הנערה: "נאלצתי לדחות (את דברי "הפיתוי" של הפריץ) במפורש ובצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים. הפריץ התמלא אכזבה, ובאותו רגע לא שלט ברוחו; הוא אחז בשערות ראשי הארוכות ונשק להן. מבוהלת עד עמקי נפשי נשאתי את רגליי משם ונמלטתי כל עוד רוחי בי"...

התיאור שכשלעצמו עוד היה עובר איכשהו, אך לא כן עצם שחזורו של הסיפור, באותו מדור, מילה במילה, שבוע אחר שבוע...

מן הצד השני, אם נשמש לרגע כ"סנגורם של סופרי ישראל", יש כאן מסר של עידוד לכל אותם קוראים שפספסו את הסיפור בפעם הראשונה והשנייה. אפשי, ולאור מצוקת המדור, יופיע הסיפור בפעם השלישית בגיליון חג הסוכות --- מהרו ורוצו לדוכנים.

חמש מאות גיליונות וילדה אחת קטנה


ערב שבת, אורזים את הפקלאות בדרך לביקור שבתי אצל ההורים. שבת שובה בפתח והעיתונים מושלכים אחר כבוד במקומם הראוי להם, ולא בתוככי המזוודה. יהיו זמנים נשגבים פחות כדי לעיין בהם. כל דבר בעיתו.

מוצאי שבת, שבים הביתה, ומגלים לפתע כי 'יד נעלמה' גנזה את גיליון הילדים של עיתון משפחה. "מדובר בגיליון החמש מאות, שווה לכתוב משהו", לוחש מאן דהוא על אוזני. אלא שמוסף הילדים, נעלם, דווקא השבוע, בהתאם לחוק מרפי הידוע.

בירור קצר מעלה, כי הילדה הקטנה לא וויתרה וביום שישי בטרם יצאנו לדרך, נברה בערימת העיתונים ושלפה את גיליון הילדים, אותו הצמידה אליה במהלך הנסיעה והשבת.

"נו, מדוע לא החזרת אותו הביתה"? נשאלת הילדה ומשיבה: "בנות-הדודות לקחו לי אותו, אמרו שהן רוצות לקרוא, ובמוצאי שבת אמרו שלא סיימו ולא החזירוהו".

"טוב, אין מה לכתוב" אני חושב לעצמי לרגע, אך במחשבה שנייה נופל לי האסימון. למי איכפת מה חושב האבא, כל עוד הילדות נהנות מכל מילה ורבות על כל גיליון.

אין מחמאה גדולה מזאת.

מזל טוב למוסף החמש מאות, ואי"ה, בגיליון האלף, אם עדיין נהיה כאן, נכתוב משהו לגופו של גיליון. מילה של מוצאי כיפור.

קישורים:
לטורים קודמים של 'בין השורות' - לחץ כאן




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. אוח אוח איזה קטלני. יום כיפור רק עשה לך טוב  

    איציק

  2. איך נפלת בסיקור "הפרשה"  

    מפספס סדרתי

  3. צל"ש לאשר מדינה  

    דוד שאולי

  4. כמה ארס בטור אחד  

    יאיר

  5. מסכים עם מור ומצטרף לקריאה למערכת משפחה, תשאירו את הפוליטיקה אצל אליטוב  

    יהיה אליטוב, יהיה טוב

  6. ברוח בקשות הסליחה  

    וינוגרד

  7. שמעו  

    נתנאל אלחרר

  8. ל-2, הלולבים לא מעניינים. מעניינים האתרוגים  

    שלוימל'ה

  9. בקהילה התחרפנו לגמרי?  

    בני ברקי

  10. מור זה כישרון של אור  (ל”ת)

    אור

  11. הכי אהבתי את הקטע האחרון  

    יעלי

  12. יבטושנקו ממש לא צעיר  

    שאול

  13. לא מבין. יום ליום נתנו את העיתון הטוב ביותר בערב ר"ה ובערב יו"כ  

    למה???

  14. ל13  

    אלמליח

  15. קפקא היה במועצת  

    יתד נאמן, לכו ללמוד היסטוריה

  16. ל-14, למה לא קוראים? קוראים ועוד איך  

    שוב אני, חבר של יבטושנקו מצא"י

  17. אהרן גרנות מגיב  

    אהרן גרנות

  18. מספר הערות לא. מור  

    עיתונאי

  19. לא הבנתי את הקטע  

    יוספי

  20. פייר אני מז'ה מאוכזבת  

    ליאת

  21. אין על ריבלין  

    בקהילה

  22. הראיון עם אולמרט - "יום ליום"  

    מור עובר

  23. תגובה ל"עיתונאי מטעם"  

    גם כן "עיתונאי"

  24. ביום שריבלין ילמד לבקש סליחה  

    מור צודק

  25. לכל השסניקים הבכיינים  

    בכיינים נמאסתם

  26. אלעד מור, תקשיב לליאת  

    שירה

  27. האם א. מור כותב גם כן בעיתונות או שהוא רק מבקר?  

    שלומי

  28. תגובה ל - 21  

    מרוצה

  29. את העיתונים של סוכות צריך לקנות במשקל  

    חיים

  30. אולי יחלקו את העיתונים ביחד עם הטור  

    היועץ

  31. עליו נכתב השיר  

    ירושלמי

  32. לאהרון גרנות  

    משה זוכמיר

  33. פעם ראשונה  

    נעמה

;