כ"א אייר התשפ"ד
29.05.2024

בולעי הפיתיונות

א. מור קרא 'בין השורות' את כל הפרשנויות סביב מינוי הדיינים וגילה שכל פרשן בולע פיתיון אחר. וגם: מה הסיבה האמיתית לשכר הנמוך של הנשים החרדיות, וחיים גרינבוים מגדיש את הסאה

בולעי הפיתיונות



שניים מי יודע??? העיתונות המגזרית (כמעט) כחטיבה אחת הצטרפה השבוע לטרנד המוסף הכפול. מערכת אתר 'בחדר חרדים' מתנצלת בפני הקוראים על אי הצטרפותה לחגיגת הכפולים, ומתחייבת לשקול בחיוב את פיצול הטור, לקראת השבוע הבא.

טוקבקיסטים, נא חוו דעתכם, ונפצל (או שלא), בהתאם.

ולחדשות בהרחבה:

לרגע נדמה היה שהעיתונות המגזרית חגגה השבוע – מינימום - את הבחירות למועצת גדולי התורה. המחלוקות האידיאולוגיות נגנזו, והעובדה שמדובר בלא יותר ממוסד בעל גושפנקא ציונית ממלכתית, נשכחה מלב. חגיגת מינויי המקורבים הפכה במחי עט לבלרינו לקידוש שם שמיים ברבים. רק אשר מדינה, זה שאך לא מכבר התריע מפני מועמד מס' 120 בשינוי, העדיף, משום מה, שלא להצטרף לחגיגה...

"יש דיל ויש דיין", תיאר זאת יעקב ריבלין בכותרת מבריקה. אם לתורה שבעים פנים, לפרשנים כפליים. בזה אחר זה מנה כל אחד מפרשני העיתונות המגזרית, בדרכו, את מנצחי ומפסידי הדיל הגדול. אילולא שמות הדיינים הזהים והתאריך התואם בכותרות הגיליונות, ניתן היה לטעות לרגע, ולסבור, כי מדובר בסוגיות שונות.

הפרשן יעקב ריבלין תיאר בעבר בציניות מושחזת את מלחמות הקרדיטים של ח"כינו, כשהוא מכוון בעיקר אל העיתונות הביטאונית. הפעם, כך נדמה, יאים תיאורי המלחמה דווקא לעיתונות המגזרית הבלתי תלויה.

על הנתונים היבשים - בחירתם של 12 דיינים חרדים מתוך 15 שמונו - כמעט ואין חולק. (כמעט אמרנו, שכן אליבא ד'יתד נאמן' במדורו של יצחק רוט 'עוד שבוע': "בחרה הוועדה 51 דיינים, מתוכם 21 חרדים"....). התקשורת המגזרית כולה חגגה את בחירתם של 12 המופלאים והתעלמה (במקרה הטוב) משלושת הדיינים הד"לים. הקטינו לעשות עורכי 'קו עיתונות' שבאקט מעורר סלידה, ביכרו שלא להקדים לשלושת הדיינים המשתייכים לזרם הדתי-לאומי את התואר רב.

אלא שנתונים לחוד וקרדיטים לחוד. שלושה פוליטיקאים ונהג אחד עמדו בעין הסערה והקרדיט. אלי ישי, יעקב ליצמן, משה גפני וחיים כהן, משכו (או שלא) בחוטי הועדה. שלא במפתיע, בשלושת השבועונים הבלתי תלויים, מקבלים הארבעה ציונים שונים.

אליבא דיוסי אליטוב ב'משפחה', אלי ישי, ואין בלתו, הוא האדריכל הגדול. "ישי" – כך אליטוב – "פיקד על הגוש החרדי בוועדה, כופף את שר המשפטים פרידמן ואילץ את ראש הממשלה להנחית את ההוראות הנכונות. ושליחותו עלתה יפה. שבעה דיינים באופן ישיר ושניים נוספים, שמות שהכתיב ישירות הגר"ע יוסף. היש קורת רוח מרובה מזו להגר"ע יוסף, שאלו בש"ס, כאשר הוא מצליח להשפיע על מערכת בתי הדין באמצעות בחירתם של תשעה דיינים שנוהגים על פי פסיקותיו?".

כמנצחים משניים מונה אליטוב גם את הרב חיים כהן, נאמן ביתו של הגרי"ש אלישיב שהיה שותף לאדריכל ישי, וכן את ר' יעקב ליצמן, שהבטיח וקיים, לשריין מקום לדיין חסידי.

מחרה מחזיק אחריו (או שמא לפניו...) יעקב ריבלין, פרשן 'בקהילה' שרושם את הדיל הגדול על שמם של שלושת המופלאים ישי-כהן-ליצמן. האדריכל, אליבא דריבלין, אינו "המנצח הגדול" אלי ישי, אלא דווקא "הספינולוג מרחוב חנן": "חיים כהן נחשב בצדק, לאדריכל הדיל הגדול. אומרים (מי ומי באומרים? – א.מ.) שהיה זה כהן שהצליח בשבוע שעבר להוסיף שני תקנים חדשים שאף הופיעו ב'רשומות'. כהן מצידו הבטיח לעצמו שלל ברכות שהורעפו עליו ברחוב חנן שם קיבלו את התוצאות בתחושה של חג אמיתי".

ובתווך, ל'שעה טובה' האנטי-ספינרי, גרסא שונה בתכלית. תחת כותרת ענק: "הקומבינה של גפני ניצחה", מתאר/ים כתב/י העיתון אורי פולק וח. שיף, את ניצחונו הסוחף של הח"כ המיליטנטי: על פי המתואר, גפני, ולא אחר, ניצח על כינוס הועדה ושמר, באישית לוחצת, את השר פרידמן שכמעט ונכנע לארגוני הנשים. בסופו של יום "דגל יצאה כשכל תאוותה בידה בניצחון מרשים שלא ידעה כמותו". וחיים כהן? לגרסת 'שעה טובה' אומנם היה בתמונה, אך שימש בסך-הכל כנהג המסור שהעביר מסרים מהסלולרי של גפני לביתו של הגרי"ש...

אלי ישי, לעומת זאת, מוגדר כ"מנצח מינורי", על גבול התבוסתן. "מלכתחילה רצו בש"ס למנות כעשרה או תשעה מתוך 12 החרדיים, אך לבסוף הסכימו להתפשר על שישה שהיו נחוצים לה ביותר בשל קירבה משפחתית של הדיינים לבכירים בש"ס ולמילוי האינטרסים הפוליטיים שלה. פלוס מועמד נוסף, כאמור, בנו של פרופסור שטסמן".

ומי המפסיד הגדול? אליבא ד'שעה טובה', לא פחות מאשר "המנצח השלישי": למרות פטירתם של שני דיינים חסידי גור, ועל אף הלחץ הפיזי המתון שהפעיל "האיש החזק" ליצמן, לא צלח בידו למלאת את משבצת "הדיין החסידי", ותוצאת הבחירות התקבלה בתדהמה בקרב חוגים חסידיים. "הצגת בחירתו של הרב רבינוביץ כדיין חסידי דומה להצגת גפני עצמו כחסידי בשל הספודיק שהוא חובש". גרסת הצוקרמנים.

"במקום שאין דגים מסתפקים בהרינג", תיארה כותרת 'שעה טובה' את הגיור החסידי שנערך לרבינוביץ. לאור הפרשנויות השונות והמכוונות, ניתן למצער לתאר את פרשני המגזר כולם כדגים בולעי פיתיונות...

אלה דייניך ישראל


בכור ההיתוך האמוציונלי, נשכחה לה המהות. יצחק רוט ב'יתד נאמן', מציין בהבלעה, כי "זה לא הנושא וזה לא המקום להיכנס לשאלת יחסו של הציבור החרדי בכללותו למערכת בתי הדין הרבניים הכפופה לחוקי המדינה". ובמילים אחרות "אל תהרסו לנו את החגיגה".

נושא מהותי פחות, אך מקומם הרבה יותר, טמון בסוגיית המשפחולוגיה היתירה. העיתונות, מי יותר ומי פחות, מתארת כלאחר יד את קשריהם וייחוסם של כל אחד ואחד מחמישה עשר המופלאים. זה אומנם אשכנזי, אך מקוטלג כבנו יקירו של הרופא האישי, רעהו משמש בקודש כאחיו של רב הכותל המערבי, והאחר זכה לכהן פאר כאחיו של שר התקשורת, או מחותנו של הרב הראשי (לשעבר, ומזלו הטוב שהנוכחי לא השתתף בהצבעה...), איש איש לפי קישרו ולפי מעלת משפחתו.

ואם דרך הבחירה כשלעצמה מבוזה, המגננה עליה מגונה פי כמה. "התקשורת לא הרפתה", כותב העיתונאי אריה זיסמן בטורו 'מקור נאמן': "בעזרת אותם גורמים אינטרסנטים (על ראש האינטרסנט בוער הכובע??? – א.מ.), ביקשה למצוא פגמים בדיינים – זה 'בן של' ואחר 'אח של', תוך שהם מתעלמים במכוון מהעובדה שהמצב הזה (וגרוע ממנו) קיים בבתי המשפט, שם הומצאה התופעה הזו"... הנה כי כן, נמצא אילנא רברבא להיתלות בו – אם שופטי הערכאות נבחרים על סמך קשרים, גם לדיינים מגיע. ובכך לא די, בתירוץ שכולו לעג לאינטליגנציה ממשיך זיסמן לזרות חול בעיני הקורא: "במקרה של הדיינים אין לכך משמעות, כיון שהמועמדים הגישו מועמדות (וגם נבחרו??? – א.מ.), ללא קשר משפחתי, חלקם עוד לפני שאחיהם הגיעו למשרתם וכדו' "...

לשבועון 'שעה טובה', כמו תמיד, "אין דין ואין דיין"... את המצב העכור מתאר השבועון לאשורו. תחת הכותרת "את הבעל שם טוב מייצג רבינוביץ ואת הגאון מוילנא רלב"ג ", מבכה 'שעה טובה' על "15 המופלאים שנעשו שותפים לקב"ה במעשה בראשית לתפארת היהדות החרדית. הבחירות לא ממש האדירו את כבוד התורה וזה הדבר העיקרי והעצוב שקרה. הדילים הם שהפכו לאידישקייט החדשה וחוללו נפלאות. והיה מי שנזכר בגעגועים בימים שבהם ישבו על מידין בבתי הדין גדולי עולם כמו הגרי"ש אלישיב, הגר"ע יוסף, הגרא"י ולדנברג, הגר"ש קרליץ והגר"ב זולטי".

ורק הרב משה גרילק, כמו נביא זעם, נוגע ב'דבר האמיתי'. שהלא אחר שוך הקרבות והחגיגות יש לזכור שהדיינים לא רק נבחרו למקום העבודה. הם גם צריכים לעבוד: "ברגע המינוי", מרביץ גרילק בנבחרים, "חדלתם להיות אנשים פרטיים. מהיום אתם השגרירים בקדמת החזית של היהדות. מולכם ניצב היהודי החילוני ברגעים הקשים בחייו. הוא בודק אתכם בשבע עיניים. כל ניואנס בהתנהגותכם מתורגם אצלו ולא תמיד לטובה, ואת תחושתו הרעה הוא משליך על התורה ושומריה כולם ולצערנו באמתחתנו מדי הרבה סיפורים בנידון"...

כל מילה נוספת, מיותרת, וסביר להניח שגם תישאר מיותמת...

סנגורם של נצרכי ישראל


ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לא היה מנסח זאת טוב יותר: "מכאן מודעה רבא לכל הארגונים המבורכים לחלוקת 'קמחא דפסחא': אל תביישו את בני המלכים. אל תעמידו אותם בתורים ארוכים לעיני כל ישראל. זה אומנם מצטלם טוב, זה מרגש את התורמים בחו"ל, אבל זה מזכיר מחנות פליטים בסודן שנדחפים לקבל מזון מן המשאית של אונר"א. גם אם המארגנים זקוקים לתמונות בבתי הנגידים. אין תוספת ההכנסה שווה בנזק מלכו של עולם, בראותו בני מלכים מתפלשים בעפר ומאבדים את הבושה".

כל מילה בטורו ה'משפחתי' 'קול ישראל' של הרב ישראל אייכלר, חצובה בסלע! בעידן בו מטרת הבאת פת לחם לפיהם של האביונים, מקדשת את האמצעי – השפלתם בתורים מבזים, יש מי שמשמש כ"סנגורם של אביוני ישראל".

ואייכלר, לא רק נאה מבקר, אלא גם נאה מציע: "אפשר וצריך להתמיד ואף להגביר את מעשי החסד. אך צריך לשכלל את שיטות העזרה והסיוע לנצרכים. רוב בעלי החנויות ישמחו להסתפק בשכר טרחה על חלוקת המוצרים והבגדים, שארגוני החסד יסבסדו או יחלקו אותם בחינם. אפשר וצריך להרכיב רשימה של חנויות שבהן אפשר לקבל את המוצרים בהנחה או בחינם".

ובצידה של עצה, גם רווח כלכלי, הן לבעלי החנויות "שגם להם יש ילדים קטנים", והן לארגוני החסד עצמם, "בחיסכון התפעול והלוגיסטיקה של החלוקה בפועל".

"יש למנוע את החשיפה המביישת של קבלת מוצרים ברחובות פתוחים ובדחיפות וחטיפת ירקות ופירות. מחיר שכר הטרחה לבעלי החנויות המגויסים למבצעי החלוקה אינו יקר יותר מן הנזק שבחלוקה המונית, כאילו פרץ רעב בארץ", חותם אייכלר את מאמרו.

לנו הקוראים, לא נותר אלא לקוות כי יהיה מי שירים את הכפפה ויסיר את החרפה.

קצרים (שהם ארוכים):


• ויהי העם כמתאוננים – "עבדים היינו" זועקת כותרת כתבתה של שרה גל ב'בקהילה'. בכותרת המשנה מתואר המצב העגום: "לנשים חרדיות אין הרבה אפשרויות תעסוקה, יש מי שמנצל זאת כדי לשלם להם שכר רעב. זה לא סוד: העובדת החרדית מופלית לרעה בתנאי העבודה והשכר. בעלי הון שזיהו את המצוקה מנצלים זאת למתן שכר בושה לעובדות החרדיות". הכתבה עצמה, מאוזנת הרבה יותר. הכותרת הפופוליסטית אולי מוכרת יותר, אך לא בהכרח משקפת את האמור בכתבה. אמת, לנשים העובדות (לא לכולן!) יש טענות ומענות, אך מנגד, בעלי החברות מסבירים (ובצדק!) כי זו עסקת החבילה שהובטחה להם מלכתחילה. אזור התעסוקה לכשעצמו אינו אטרקטיבי, העובדות ברובן חסרות ניסיון ובחלקן נעדרות כישורים, השעות מותאמות לצרכיהן הייחודיים, והסיבה היחידה להשתלבותם של החברות במקום, הנה תנאי התעסוקה הנוחים מבחינתם של המעסיקים - קצת פחות מבחינתן של המועסקות. האצבע המאשימה שמופנית בכותרת בצורה חד-צדדית אינה במקומה, לאור האמור בכתבה. בעלי החברות לא חינכו את הבנות למקצועות הוראה חסרי תוחלת, ומבחינתם, הם מנצלים הזדמנות עסקית שנקרתה בדרכם. מי שהקרתה לפניהם את ההזדמנות, אינה אחרת משיטת החינוך הסמינריוני, שממשיכה, כמו בפס ייצור פגום, לחנך למקצועות הוראה שאין בהם תוחלת, אך על כך משום מה, לא נותנת הכותבת את הדעת...

• כשר אבל מסריח – יקותיאל משי במוסף 'קולות' של 'בקהילה', שובר את מיתוס הכשרויות "כשר לפסח או כשר לרווח"? הוא תמה בכותרת ומרחיב בגופה של כתבה: "בעניין הזה יש תמימות דעים בין כל הפוסקים שפניתי אליהם שאין ממש בהכשרים ואין שום משמעות במושג של 'כשר לפסח' לחומרי ניקוי, נייר טואלט ומטליות רצפה". וממה נובעים הכשרי נייר הטואלט? כמה לא מפתיע "מלחץ של המפעלים שחושבים שהדבר יעזור להם בקידום המכירות" (והס מלהזכיר את לחצם של גופי הכשרות...). ולפני שתתפתו לרכוש נייר טואלט טרף למהדרין, הסכיתו לדברי הרב דוד שוב מ'שארית ישראל': בכתבתו של בצלאל קאהן ב'יתד השבוע', מצוטט הרב שוב כמי שמשבח את המנהג לרכישת ניירות טישו ואקונומיה כשרים לפסח. "מכיוון שהטכנולוגיה מתקדמת ומשתפרת, אף אחד לא יודע מה ימציאו לקראת השנה הבאה, ולכן טוב שיש הרגל חיובי למוצרים, מכל סוג שהוא, עם כשרות לפסח". בגופה של כתבה, ולא אגב אורחא, נחשף הקורא לדרמה שהתחוללה בערב פסח התשס"ו, כשרמקולים סבבו בשכונות החרדיות וקראו לציבור שלא להשתמש במיונז שיוצר תחת מותג הכשרות של שארית ישראל. "השנה" – מספר קאהן – "פשוט מאוד, לא יהיה מיונז תחת מותג הכשרות של שארית ישראל. עקרות הבית יצטרכו לרכוש יותר תבניות ביצים ושמן, להפריד את החלמונים מהחלבונים, ולייצר בעצמן מיונז לבני הבית". לקוראות הביטאון לא נותר אלא לברך והודות על כך שלאקונומיקה, לכל הפחות, יעניקו ב'שארית' הכשר. רק זה היה חסר להן, לייצר גם אותה בכוחות עצמן...

• הפתעה זו, על שום מה - במערך המוספים הכפולים של 'משפחה', נדחק טורה של ארי סלומון מגיליון האקטואליה למגזין. ולאור הפרשנות סרת הטעם, טוב שכך... כמו יתר כתבי המגזר, מתארת ארי סלומון את אירועי 'ועידת קדימה', אך שלא כמו עמיתיה, לא עושה סלומון את מלאכתה נאמנה: "באופן מפתיע עלו בכירי 'קדימה' לבימה, ובזה אחר זה נעמדו מאחורי ראש הממשלה", כותבת סלומון ועוברת לנושא הבא. אף לא מילה של פרשנות על הסיבות שהביאו להתייצבות "המפתיעה": הצהרתו של נתניהו על "המעבר הבטוח" של בכירי קדימה לליכוד, ובעיקר נאום ה"לא פופולרי" שנשא אולמרט ב'ועידה' (הנאום אומנם מוזכר בכתבה, אך הקישור המתבקש לא נעשה). סיכומם של דברים, התייצבות בכירי קדימה מאחורי ראש הממשלה, כלל לא הייתה מפתיעה. הפרשנות הלוקה בחסר של סלומון, דווקא כן.

• דע מה שתשיב – בסבר פנים יפות, מוכיח יחיאל סבר כי אפשר גם אחרת. כתבה שהתפרסמה לאחרונה בעיתון 'הצופה' תיארה בעוינות את ההשתלטות החרדית על שכונת 'רמת אשכול'. את התגובה ה'יתדית' הסטנדרטית בדמותה של מתקפת נגד מילולית על "הביטאון הד"ל", מחליפה כתבה שקולה ומאוזנת שמשקפת נתונים שונים בתכלית. על פי כתבתו של סבר, מרבית תושבי השכונה החילוניים כלל לא חרדים מהתחרדות השכונה. אדרבא, הם מברכים על פניה החדשות והצעירות ובעיקר על האמרתן של מחירי הדירות. לתשומת לב עורכי הביטאון, לא פעם תשובה כהלכה שכזו, עדיפה עשרות מונים על טקטיקת "הכה את שיניו"...

• חיים שאין בהם (או מה הקשר בין סופר בכיר, כתב חרדי זוטר והתנהגות קטנונית) – אין זו הפעם הראשונה שהסופר והמחזאי חיים גרינבוים מנצל את טורו במוסף 'קולות' לסגירת חשבונות אישיים. הפעם, כך דומה, מגדיש גרינבוים את הסאה במתקפה שלוחת רסן כנגדו של "כתב חרדי זוטר", שפרסם באתר nrg את מאמרו של גרינבוים שמתח ביקורת בלתי מרומזת על מתירי האינטרנט. איתרע מזלו של כותב השורות ובניגוד ל"כתב החרדי הזוטר" ישורון תורג'מן, אין הוא נמנה על תפוצת המייל (מישהו דיבר על האינטרנט ונזקיו?), של "הסופר החרדי הנודע" גרינבוים. לפיכך, שלא כמו תורג'מן - הכתב הזוטר, ש'העתיק-הדביק' את המאמר ככתבו וכלשונו, היישר מהמייל ששלח לו גרינבוים - הסופר הבכיר, הרי שלכותב השורות קשה עד מאוד מלאכת ההעתקה הידנית של הטור בשלמותו. זאת ועוד, בניגוד לגרינבוים, כותב השורות אינו מצהיר על היכרות רבת שנים עם ישורון, אך לגופו של עניין סבור שהבחור עושה את עבודתו – גם בתקשורת החילונית – נאמנה, ועד כה, לא יצאה תקלה תחת ידו. ולישורון רק נאמר, וב'שושו', את שאמר השבוע חה"כ יעקב ליצמן לידידיו לסיעה (ועזבו אתכם ממקור האמירה): "שמור אותי מאוהביי, משונאיי אזהר בעצמי".





תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 53 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד