י"ב אייר התשפ"ד
20.05.2024

תנו לו ללכת

הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין בודק את נראטיב השואה של א. דה הרטוך ומוצא שהוא בלון מלא דמעות. מצד שני הוא קורא לוותר על העמדתו לדין אם יורחק לצמיתות מכל זיקה לענייני הציבור החרדי

תנו לו ללכת
מנח זרקא




איש דומע וכאוב עד מאוד הסתובב ביום חמישי שעבר בקומפלקס הענק של תצוגת השואה במוזאון יד ושם בירושלים. הוא סבב בין המוצגים הנוראים ועיניו שתתו דמעות ללא הפוגה. אפילו הוותיקים שבין עובדי המוזאון, שכבר ראו דמעות ובכיות לא מעטות בשנות שירותם במקום המדכא הזה, הבחינו שהפעם הם עדים למחזה מיוחד ובהחלט בלתי שגרתי.

קודם כל הם אבחנו בעינם החודרת שהאיש הבוכה אינו נמנה על קהל ניצולי מחנות ההשמדה הפוקדים מפעם לפעם את המקום להתייחד עם סיוטי הלילה הבלתי נגמרים. היה זה גבר ישראלי חסון, שופע און ובריאות, שנראה מקסימום בשנות הארבעים עד ארבעים וחמש שנה לחייו. פעמים שגם כאלה מגיעים לשם במסגרת ביקור שגרתי, מסע לימודים או בלווייתם של בני משפחה מבוגרים עם המספרים הכחולים. ואז באמת יש כמה נצנוצים של דמעות המסתתרים בדרך כלל מאחורי משקפיים שחורות.

אבל המבקר דנן לא כיסה את עיניו בזכוכיות הכהות. ההפך, הוא חשף אותם לעיני המצלמות שנילוו אליו במהלך הביקור. יחד עם כתב העיתון מעריב, ערן אלדר, שלא מש ממנו אפילו לרגע אחד. הצלמים של "מעריב", מוכרחים להודות, יודעים הייטב את המלאכה. אפילו עיוור למחצה לא היה מחמיץ את אגל הדמעות הנוטף על הפנים הכאובות והמיוסרות שנשקפו בתצלום שנמרח בשער מגזין יום ראשון של העיתון.

בתום הסיור התיישבו הגבר הבוכה, העיתונאי, והצלם, ליד עץ שנטע אביו של הראשון בבקעת הקהילות שליד המוזאון. את העץ נטע האב לזכרו של גוי הולנדי, מחסידי אומות העולם, שהציל אותו מהסגרה לידי הגרמנים ימ"ש. במהלך השיחה שקלחה במקום התברר שלא רק האב ניצל מציפורני הרשעים, אלא גם הסבא שזכה להאריך ימים ונפטר בשיבה טובה לפני מספר שנים. קצת קודם לכן נפטרה גם הסבתא שאף היא זכתה שלא להגיע למחנות ההשמדה וראתה דור ישרים מבורך. אחד מנכדיה, הלא הוא הגבר בעל הדמעות, התקדם יפה לתפארת המשפחה והתעלה למשרה מאוד בכירה במשרד המשפטים של המדינה היהודית, זו שהוקמה (ומומנה) מחורבות השואה.

אבל גם כבן לדור שלישי שלא ראה את פני המחנות, עדיין כל אזכור של השואה גורם לגבר הקשוח הזה לפרץ של דמעות. גם בגלל הסיפורים של האבא שהתחבא מפני הצוררים במקומות מסתור שונים, וגם בגלל מספר קרובים (שאותם לא זכה כלל להכיר) שלא ניצלו מהתופת הנוראה. מעט מאוד ישראלים בני דורינו הפנימו עמוק כל כך את סיפורי ההצלה של האבא והסבא עד שאי אפשר להזכיר בפניהם את זכר השואה הנוראה, בלי לחטוף צעקה או אפילו איזה סטירה הגונה.

אבל זהו אמנון דה הרטוך. האיש הרגיש שממש לא יכול היה שלא לבחור באפשרות השניה.

יום קודם לסיור המתוקשר והמצולם ביד ושם רואיין דה הרטוך בעיתון של המדינה בידיו האמונות (במקרה זה לרעה) של העיתונאי הבכיר נחום ברנע. גם שם היו הדמעות המוטיב המרכזי וגם שם הם זכו לתיעוד ויז'ואלי ( צילומים: נחום ברנע) שלא החסיר קמט אחד מהפנים המיוסרות. לקוראי העיתון התגלה כי האבא, נמלט שואה, נפטר לאחר אריכות ימים ושנים לפני חצי שנה (העובדה שגם הסבא לא היה במחנות לא הוזכרה. למה לקלקל סיפור מלודרמטי כה מרגש) מה שהגביר את רגישותו של הבוכה לדברים החמורים שהטיח בפניו חבר הכנסת החרדי.

אפרופו ברנע. ממי שכינה בשעתו את מתיישבי חברון כתחתית החבית של החברה הישראלית, וממי שמעולם לא הסתיר את עויינותו למגזרים אחרים, אנו לא מצפים להגינות רבה. אבל דחילק נחום, לפחות תיקח משפט אחד של התייחסות גם מהצד השני. במקום זה אתה מספר בחדווה לקוראיך שפעם ביקרת את דה הרטוך על כך שבנה קריטריונים המאפשרים גם לחרדים להנות מתקציבי תנועות הנוער במשרד החינוך. תנועת נוער, כך טענת, "אינה אוסף פורמליסטי של קריטריונים בלשון משרד המשפטים נקראת תבחינים". דה הרטוך כידוע לא משנה החלטות בגלל ביקורת אך כמדובר בנחום ברנע מצד אחד, וסקטור פגוע שאינו חרדי מצד שני, הסיפור מסתיים בכי טוב. הסכיתו וקראו: "בסוף החרדים מצאו את התקציבים שלהם במקומות אחרים וקפדנותו של דה הרטוך הטיבה עם תנועות הנוער האמיתיות".

תחי האתיקה העיתונאית ולתפארת חתן פרס ישראל.

שער הרחמים


עד לכתבה המצולמת הבאה, סביר להניח שעיניו של דה הרטוך ישארו יבשות כפי שהיו לפני הראיונות ומיד לאחריהן. מי שהכיר את המשפטן הקשוח הזה, אותו אדם שלא הניד עפעף רטוב כאשר התחננו בפניו לשחרר את כספי החימום בחורף לבתי הספר החרדים (עד שמזוז בעצמו התערב ואישר את התשלום מטעמים הומניטריים), לא יקנה את הסיפור הבכייני הזה שהרטיב את עמודי העיתונות החילונית בשבוע שעבר. אם היו דמעות, הן היו של אדם שהרגיש שאבד את עולמו בטעות יחידה אחת. וכבר היו דברים מעולם בציבוריות הישראלית. אפילו פוליטיקאי סופר קשוח כמו הח"כ לשעבר יוסף פריצקי הודה שבכה לאחר תרגיל ההדחה הנבזי שעשו לו חבריו. אבל הוא למשל שמר את דמעותיו לעצמו ולא חשף אותם לעיני המצלמות. גברים בוכים בלילה ורק הכרית בולעת אותם בדממה.

דא עקא שהדמעות המתוקשרות של דה הרטוך כבר זולגות על ראשינו כמשברי מים רבים. אם היה לנו עוד שביב של הבנה בדעת הקהל לחומרת המעשה של הכאת איש ציבור הרי שנראטיב השואה של הבכיין הזה חיסל אותו לחלוטין. מפלס השנאה לחרדים טיפס בשבוע האחרון לשיאים אותם ידענו רק בימיה הפרועים של עליית תנועת שינוי לשלטון. אם דה הרטוך היה מקים היום מפלגה שהאישיו שלה הוא "המלחמה בשחיתות החרדית", והבחירות היו מתקיימות בחודש הקרוב, הנ"ל היה גורף שלושה עד ארבעה מנדטים וחומק מהמשפט המחכה לו בזכותה של החסינות הפרלמנטרית.

למזלינו אין בחירות באופק ודה הרטוך שחלום חייו היה להיות פקיד (כך בראיון לברנע) לא מסוגל לעשות שום דבר חוץ מלבדוק ניירות בסבר פנים חמורות ולנג'ס עד שהנשמה יוצאת.

מה שהוא כנראה יצליח בכל זאת לעשות, בזכות אותן דמעות, זה לבנות "קייס" משפטי מעולה, לקראת המשפט שיפתח כנראה לאחר פגרת בתי המשפט. על העובדות הרי אין ויכוח. היתה סטירה מצלצלת. היו חילופי דברים שקדמו לה ואשר נשמעו היטב באוזניהם של מספר נוכחים. לנוכח העובדות הברורות יתכן שלא יהיה צורך אפילו בזימון עדים ובחקירתם שתי וערב על הדוכן.

כתב ההגנה של דה הרטוך יסוב, ככל הנראה, על שני האלמנטים הבאים: ראשית, ההתנצלות המהירה וההכאה על חטא שלא אחרה לבוא (וכבר אמר אדון מזוז בפרשה אחרת הקשורה לשר בכיר בממשלה כי לוא התנצל מיד אפילו כתב אישום לא היה מוגש) שנית. הרקע הכאוב של בן ונכד לנמלטי שואה (את התואר ניצול שואה דומנו שיש להשאיר ליוצאי המחנות בלבד), שגרם להתקף כאב נפשי בלתי נשלט. נשמע מוזר? תתפלאו, טענות על התגרות קיצונית משמשים סיבה לקולא גם בתיקי רצח וממירים לעיתים את כתב אישום להריגה בלבד. הבדל של כמה עשרות שנות מאסר. היה גם מקרה רצח מסוים, שאין זו האכסניה לפורטו, שנגמר בעונש סמלי בגלל התעללות ריגשית מתמשכת מספר שנים.

וזה בדיוק מה שהפרקליט הממולח הזה, אמנון דה הרטוך, בונה בקפידא ובתחכום בימים האחרונים. דה הרטוך מדבר אל דעת הקהל\ אבל קודם כל לשופט שישב על מדין במשפט שיפתח.

הוא גם מדבר אל חבריו בפרקליטות המדינה. אלה שיגישו נגדו את כתב האישום על תקיפת חבר כנסת ויכולים לעשות בו כרצונם. החל מכתב אישום חמור נוסח ישראל לדרמן, שופך התה על י. דיין, ועד לכתב אישום מינורי עם בקשה לעבודות שירות. ובלי תוית של קלון בבקשה.

ובלשכת היועץ המשפטי הכל אפשרי. מזוז ואנשיו כבר הוכיחו שהם מסוגלים לדברים יותר גרועים. מי שמסמס את כתב האישום החמור נגד קצב והפך אותו לבדיחה הנדונת בימים אלה בבג"ץ - מה זה בשבילו להפוך הכאת חבר כנסת לאירוע שולי שדי בו בהתנצלות ונזיפה משמעתית. מי שהפך את טיוטת כתב האישום של פרקליטת המדינה עדנה ארבל נגד שרון לכתב הגנה נלהב חודשיים לאחר שנכנס לתפקידו - עוד מסוגל להוציא את בן חסותו עם עונש על תנאי לחצי שנה, כאילו היה מדובר בבעיטה לאחוריו של חתול רחוב ולא למכת לחי בפניו של חבר כנסת.

משפט ראווה לציבור החרדי


מדובר כמובן בשני תסריטים קיצוניים ויתכנו גם אחרים. אין להניח שעורכי דינו ישבו בשקט אם ינסו למסמס את כתב האישום. בשביל זה משלמים להם טבין ותקילין. הם יעתרו לבג"ץ ויאלצו את מזוז וחבר פרקליטיו להסביר את פשר ההבדל מכת לחי ושפיכת כוס תה. חברי הכנסת החרדים יעלו על בריקדות ציבוריות (שתי הצעות דחופות לסדר ואחת אי אימון). לא נופתע גם אם מבקר המדינה שכבר כך יש לו שלושה קלסרים גדולים על מעלליו של הנ"ל יפרסם את הדו"ח שלו בפרשה עוד לפני פתיחת המשפט.

מה שברור הוא שכאשר יפתח המשפט אי אפשר לצפות מראש את תוצאותיו. אין ספק עם זאת שדה הרטוך וכל ידידיו בפרקליטות ובתקשורת ינסו להפוך אותו למשפט דרייפוס השני. הם יגוללו עשרות מקרים בהם בלם העברות תקציביות לא חוקיות לחרדים (מה לעשות. היו פה ושם גם כאלה) וינסו לגרור את הציבור החרדי כולו אל ספסל הנאשמים. האזכורים היומיים מבית המשפט על ימי הכספים היחודיים שעברו ועל פרשיות תקציביות אחרות לא יוסיפו לנו שמחה מרובה. העיתונות החרדית בוודאי שתככב במשפט כזה, אבל זה עוד בסדר. אף עיתונאי לא נעשה חולה מאזכור כתבותיו במשפט שאיננו תביעת דיבה אישית נגדו. ההפך. זה רק מוסיף בריאות ונחת יהודית.


יש לשקול עיסקת טיעון


אי לכך ואשר על כן סבורנו שמן הראוי יהיה לחכות מספר שבועות עד שהרוחות יצטננו ואו אז לשקול ברגיעות את הצעות הפשרה של שליחים מטעם עצמם שאחת מהן פורסמה כאן בשבוע שעבר.

ויאמרו שוב הדברים ברורות. אין בשורות המוצעות כל כוונה לסנגר במשהו על אלוף ישראל בהצקה לציבור החרדי (טומי לפיד לא מגיע לקרסולים שלו). אין גם שמץ של רצון להתהדר ביפיות הנפש בהפגנת רחמים על מי שהוא יפה לכותלי הכלא והם יפים לו עוד יותר. יש כאן נסיון לערוך מאזן קר של רווח מול הפסד. תועלת מול נזק. רגש נקמה מול דאגה אמיתית לעולם התורה. לוא ידענו מראש שהמשפט יגמר בשנתיים בפנים ובהרחקה לצמיתות מהזירה הציבורית – היה שווה גם לספוג את אווירת השנאה והסיפורים שיסופרו בבית המשפט.

אבל מאחר ואין לנו ידיעה שכזאת. ובהיות שהמטרה המרכזית והבלעדית חייבת להיות, לעניות דעתו של כותב השורות, השגת התחייבות חד משמעית, בחתימת היועץ המשפטי או כל גורם מוסמך אחר, שאדון דה הרטוך יורחק ת"ק פרסה מכל זיקה לציבור החרדי צריך לחשוב ברצינות על עסקת חבילה שתסיים את הפרשה. מה אכפת לנו שישלחו אותו להיות דירקטור בחברה לסילוק שפכי גוש דן (שפד"ן), או היועץ המשפטי של אתר קליטת הפליטים הסודאניים, או הרפרנט של האגף לקבורה לא יהודית ברשות לשירותי דת. (מהנפטרים היהודים הוא עוד עלול לדרוש טופס 4 ואישור מחברת החשמל). רק שיעוף לנו מהעיניים. וכמה שיותר מהר.

ובשביל זה, כמדומנו, שווה לוותר על גם התענוג של משפט ממושך, וגם על תמונה מלבבת של הנ"ל יורד עם אזיקים לחדר המעצר של מגרש הרוסים בירושלים, במקרה של הסכם שכזה המחיר של ביטול התלונה במשטרה ממש לא יהיה בגדר של הגשת הלחי השניה.


הספודיקים לא באו


בין עיסוק בפרשת כהן ודיונים בחוק החינוך החרדי נאלצו חברי הכנסת של יהדות התורה לתת את דעתם על סוגית ההשתפות בהשבעת נשיא המדינה.

למי שלא האזין לשידורים הנרגשים ברדיו נציין בקצרה שמדובר בטכס חצי פאגני המשלב תקיעת שופרות תימנים מסולסלים ארוכים התחובים בפיותיהם של שני רבנים צבאיים. שלוש פעמים קריאת יחי, משל היה מדובר בהשבעת הנצר למשפחת המלוכה ההבסבורגית, שירת מקהלה חגיגית ועמידה מתוחה לצלילי המנון התקווה. הנאומים כבר שייכים לחלק אחר של מעמד ההשבעה.

איך אוכלים את הטכס הממלכתי החילוני הזר הזה בעיניים של ח"כ חרדי. לש"ס מעולם לא היתה עם זה בעיה מיוחדת. מי שמכתיר נשיאים ומקבל על כך מה שמקבל (מבחינה ציבורית כמובן) יסתדר גם עם הצד האידאולוגי.

אבל ביהדות התורה כל השבעת נשיא היא בעיה בפני עצמה. והפתרון: כל ח"כ למצפונו ולגורלו. ישיבת סיעה מסודרת בנושא זה לא התקיימה כמו שלא התקיימה באף נושא עקרוני אחר שאינו כרוך להצבעה במליאה. וגם זה כידוע לא תמיד נעשה.

וכך קיבל כל ח"כ החלטה עצמאית ונפרדת כיאה וכיאות לסיעה המאוחדת. שלושה חובשי ספודיק החרימו כליל את ההצבעה. היו אלה החכי"ם ליצמן גפני וכהן. ליצמן עם זאת נכח בבניין והשתתף במעמד לחיצת הידיים שלאחר הטכס. עם זה באמת אין שום בעיה. הראשונים החמירו יותר על עצמם ואפילו לא עלו באותה שעה לעיר הבירה.

לח"כ הלפרט היתה גישה מקורית אחרת. הוא נכח בטכס אך יצא במהלך שירת המקהלה. גם בשירת הפתיחה וגם בהמנון התקווה. לעומתו חברי הכנס רביץ ופרוש קיימו בעצמם הוי דורש בשלומה של מלכות ונכחו בטכס מראשיתו ועד תומו. האם גם השתתפו בקריאת ה"יחי"? חס ושלום אומר לנו ח"כ רביץ. עד כדי כך זה לא מגיע להם.

ומה אומר על כך עמיתו ח"כ גפני. מי שציפה לשמוע ממנו נאום חוצב להבות נגד הטכס הפומפוזי בערב ראש חודש אב - טעה. בסך הכל אחד מבני משפחתי לא חש בטוב, הוא מסביר עם חיוך של אל תאמינו לי במילה אחת. ולמה שנאמין. גפני אולי לא זוכר אבל אנחנו כן. תירוץ דומה רשמנו מפיו גם בהשבעת הנשיא קצב. למה לא להתהדר בהשקפה הצרופה? גפני: כי עוד לא קיימנו על זה דיון בתנועה.

אולי בהשבעת הנשיא הבא.

טורו של יעקב ריבלין מתפרסם בעיתון 'בקהילה'

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 16 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד