כ"א אייר התשפ"ד
29.05.2024

"ה'ניסיונות' באמריקה גוברים, אבל עולם התורה מעפיל לפסגות"

ראש ישיבת לייקווד, הגאון הגדול רבי מלכיאל קוטלר, בשיחה בלעדית ונדירה, ראשונה מסוגה, עם הרב יעקב ב. פרידמן

הגאון הגדול רבי מלכיאל קוטלר
הגאון הגדול רבי מלכיאל קוטלר




גדודים-גדודים של בני ירושלים השחירו את הסמטאות המפותלות המוליכות ל'מחנה יהודה'. ירושלים התורנית זימנה את עצמה לקראת החזיון הגדול של "יקרא דאורייתא". ראש גולת אריאל, מרן רבי אהרן קוטלר, עתיד להשמיע שיעור בישיבתו של חותנו הגדול, נשיא מועצת גדולי התורה, מרן בעל 'אבן האזל'...

בהיכל הישיבה, ליד ארון הקודש, בין גדודים של כפירי אריות, ניצב ראש ישיבת לייקווד כדמות שלא מעלמא הדין. מוקף לבת-אש של ריתחא דאורייתא; הרחק מהטרדות שניו-יורק העמיסה על נשמת התורה שלו. ה'וול-סטריט' שתתחבט גם היום בקושיות אחרות - נמסה כדונג מול קושיית ברזל אחת של רבי משולם איגרא.

מאן-דהו פוצה פה, ורבי אהרן כלביא יתנשא, היכל הישיבה בוער, והכל נסוגים בחרדה:

קא סלקא דעתך? הצגת קושיה בלב ליבו של מעמד הר סיני?

מפעם לפעם, כשברק סברא עורר את רבי אהרן, היה עוצר את עצמו ביד ברזל; מטה את גוו כעבדא קמיה מריה, אל דמותו של חותנו הגדול; מרסן את קולו, ומבקש בלחישה, בחרדת קודש, את הסכמתו: "האלב האט דאך נישט קין משמעות, רעכט, שווער?" ("חצי הרי אין לו משמעות, נכון שווער?")

עיניו החמימות, הרכות, של רבי איסר זלמן נתקלות להרף-עין במבטו הנסער של חתנו, ויוצרות חיכוך בין כוחות אדירים. רבי אהרן מכניע ביד קשה את אישיותו הסוערת, ממתן את רוחו למזגו של חותנו, וממתין באורך-רוח להנהון ההסכמה הנכנע של ה'אבן האזל'.

רבי איסר זלמן מצונף בתוך עצמו. קשה להמחיש דמות זקופה כל-כך, ומצונפת כל-כך העטופות שתיהן בתוך אותו 'חלאטל'. הוא נושא עיניים מתחננות, מבוישות-למחצה לעבר חתנו, ונד ניע לא מורגש.
הבריק הרעם. הבזק-הסכמה ניצת בין המאורות לממשלת התורה. רבי אהרן מזדקף, מניע את זרועו כמצביא על בימת הנצחון, ופורץ בצחוק מאושר.

* * *

המיזוג של שני הכוחות המפעימים האלו, המאורות הגדולים לממשלת התורה, היכל האצולה של רבי איסר זלמן, וה'ברען' נוסח רבי אהרן, יצקו את התשתית, את הגרעין שממנו הולך ופורח ביובל האחרון עולם אדיר של תורה באמריקה - ערש וארץ החומרנות. ושתי הכוחות המדהימים האלו הם שהכניעו את המטריאליזם האמריקני.

לייקווד, ממלכת התורה המפוארת בתבל, נוצקה על-ידי שושלת מפוארת. מרן רבי איסר זלמן מלצר, שהעניק את ההשראה הרוחנית עוד מימי סלוצק וקלצק; מרן רבי אהרן קוטלר, חתנו, שהקים בעשר אצבעות מדממות 'יש' אדיר מ'אין' אדיר, בארץ לא זרועה; נכון יותר: בארץ זרועת נחשי ועקרבי החומר. את השושלת המשיך הגאון הגדול רבי שניאור בנו.

כיום מנווטת הישיבה הקדושה ביד רמה על-ידי הדור הרביעי לשושלת המלוכה, נכדו של רבי אהרן, הגאון הגדול רבי מלכיאל שליט"א. ומדי יום ביומו מבעירים את רחובותיה ששת אלפים בני עליה הבוערים כאשד הכבשן באש התורה.

בביקורו הקצר בארץ-הקודש, בין שיחה אישית נרגשת עם מרנן הגרי"ש אלישיב והגר"ש אויערבאך - לפגישה עם מרן הגר"ח קנייבסקי, סמוך לטיסתו, התפנה ראש הישיבה שליט"א מטרדותיו העצומות, כמי שעומד בראש האדירה בממלכות התורה בארצות-הברית ואולי בעולם - לשיחה אישית, על עולם התורה ההולך ומתעצם בגולה האמריקנית, ועל עולמם של בני תורה בכלל.

מקובל שמרן ה'חזון איש' התבטא על המצאת המטוסים, שכל תכליתה ומטרתה כדי שסבא, מרן רבי אהרן קוטלר, יוכל לנסוע ולהגר בקלות בין לייקווד המעטירה למצוקות ה'חינוך העצמאי' בארץ-הקודש...
אתמול התקיים בארץ כינוס מפואר של 'עוז והדר' לרומם את בית אלוקינו, ללא כל מטרה פוליטית או כלכלית. זה יעוד נישא ומרגש... הראש ישיבה הגיע לכבוד זה בלבד מארצות-הברית... אני אישית התרגשתי מהכבוד שהראש ישיבה חלק לסוג מעמד, שכל מהותו לרומם יצירה, שהרי"ף ונושאי-כליו מוגהים בה בקפידה...

(בחיוך) "נו, יישר כוח, יישר כוח. לא ידעתי שכך אמר מרן ה'חזון איש' על סבא... נו נו, גם אני הרגשתי את זה. זה היה מעמד מרגש באופן מיוחד במינו, עם יעוד נדיר במינו... עכשיו לפני נסיעתי לארצות-הברית, אני מרגיש סיפוק גדול שהגעתי".

אבי סבו של הראש ישיבה, מרן ה'אבן האזל', היה הן באישיותו הן במשנתו אדם מאופק, שיטתי, רוגע. סבו של הראש ישיבה מרן רבי אהרן, היה אדם שסער מתחולל ברעיוניו... הדור של היום בנוי יותר על ניצוצות, הברקות ו'ברען'... תלמידים רבים זקוקים מאוד לעולם ה'ניצוצות' וה'ברען' הזה כדי "לגעת" בחיות התורה, ולהתחבר אליה. האם חשוב למתן מעט את המעוף הזה? לתת ללימוד כלים של לימוד מסודר ועקבי, חזרה שיטתית... או שצו השעה לעודד דווקא את הבזקי אהבת התורה המפריחים היום את חצרות אלוקינו?

"כל בחור חייב לחבר את שני הכוחות האלו יחדיו. שיטתיות היא ברכה מופלאה, כשם ש'ברען' הוא ברכה מופלאה. גם בחור סוער צריך למתן את המזג שלו, אבל לא לוותר על הסער וה'ברען'.
"אומר כך: גם בחור עם להט צריך שיהיה לו שיטתיות בלהט וב'ברען' שלו - שניהם נכסים מופלאים במלאכת עבודת התורה... לצעוד בשיטתיות בצוותא עם הסער המתחולל..."

באשר להבדלי האופי בין שתי הענקים הללו. חז"ל אומרים ש"עזות אפילו כלפי שמיא מהניא". הראש ישיבה הוא נצר לבית המלכות של משפחות קוטלר ומלצר. האם זה יהיה עזות לשאול, איזה אופי ירש הראש ישיבה עצמו? את ה'ברען' של הסבא או את השלווה והרוגע השיטתי של חמיו ה'אבן האזל'?

(מחייך) "לא, זו לא עזות לשאול... אבל אתה הרי שואל עלי. לי? לי עצמי אין שום קשר ואין שום מגע לא לאופיו וכוחותיו של סבי רבי אהרן, ולא לאופיו וכוחותיו של אבי סבי ה'אבן האזל'..."

כל אחד והפינה שלו


ראש הישיבה עומד בראשות הישיבה הגדולה בתבל, לייקווד; בנעורי יעץ לי מורי ורבי מרן ה'קהלות יעקב' בחום, לא לעבור לישיבה גדולה, כדי לא לאבד שם את הייחודיות. האם סכנות אינן אורבות לעלם צעיר בישיבה ענקית כל-כך? האם הוא לא יאבד שם את מעמדו, וממילא ייחודיותו, ואת יכולת הביטוי העצמי שלו?

"ראשית, זה תלוי כמובן באופיו האישי של כל בחור. יש תלמידים שזקוקים לשלווה תומכת, ויש שזקוקים ל'אווירה' עצומה מפרקת-הרים הנותנת להם את ה'חיות'. אם כך יעץ לכם הסטייפלר כנראה זה מה שהתאים לכם... אבל יש עוד דבר.

"אתם מתארים את זה כך, כאילו בחור בישיבה גדולה ורחבת-ידיים חייב לטבוע בתוך ים עצום של תלמידים. זה לא נכון. לא כל בחור לומד בכל הישיבה כולה... יש לי נסיון. עם הזמן, מוצא כל אחד את הפינה הייחודית שלו, ואת החבורה המגובשת המקיפה אותו.

"גם אנחנו בהנהלת הישיבה יוצרים, וגם מאליהן נוצרות מדרך הטבע קבוצות-קבוצות מגובשות של בחורים, המוצאים במידה מסוימת מסגרת פרטית להם ולמשנתם, וממילא האישיות העצמית שלהם מוצאת ביטוי, והם משתכרים ממילא את שתי הדברים. גם את הייחודיות שלהם, וגם אווירה של ישיבה גדולה.

"למעשה זה גם תלוי בסוג הישיבה. אינני מכיר את המצב בכל הישיבות הגדולות, אבל אני מכיר ישיבות בעלות מספר תלמידים גדול, שהדברים האלו שהזכרתם מסודרים שם מאוד, וכל בחור מוצא את מקומו בחבורה המצומצמת המתאימה לו".

בישיבות עם ציבור לומדים גדול, נוצרת לכאורה גם בעיה עם הקשר למשגיח. אני מכיר בחורים הזקוקים כאוויר לנשימה לקשר קבוע עם דמות תומכת. בישיבה עם מספר תלמידים גדול כל-כך, קשה לכאורה לבא במגע קרוב עם המשגיח. ובחור המתקשה בבעיות אישיות – אין לו 'חנווני לרצותן'.
וגם כשיש בישיבה כזו משגיח – הוא דמות רבת-הוד המצויה מעל לפרטים ולבעיות הקטנות. גם על ישיבת לייקווד המעטירה, זורח שמשו של המשגיח הגאון הצדיק רבי מתתיהו סלומון שליט"א. היתה לי הזכות בשנה שעברה להסתופף עשרה ימים במחיצתו במסע לליטא, גרוזיה ואזרביג'אן. אבל בחורים מבקשים גם מישהו שיירד לבעיות היומיומיות הקיומיות שלהם...

"אתם מדברים על לייקווד, או על כלל הישיבות?"

על לייקווד כמשל עצום לכלל הישיבות.

"במקומות אחרים אני לא בקיא. אני משער שאת התפקיד הזה ממלאים 'משגיחים קטנים' שיש בידם היכולת להתקרב לעולמו האישי של בן ישיבה. לעצם השאלה אם בחור יכול לפתור קשיים ובעיות אישיות במסגרת ישיבה בעלת תלמידים רבים, מנסיוני, בלייקווד למשל, זה אפשרי וזה גם מתבצע. מינינו ראשי חבורות ואברכים נכבדים עם חשיבות והבנה, מתוך הישיבה עצמה, כדי שילוו את עולמם של הצעירים יותר. זה עדיין לא מסודר לגמרי, אבל זה תהליך שמתרחש אצלנו בישיבה. מכל מקום אני רואה מהמציאות, שגם בישיבה גדולה כשלנו, אפשרי בהחלט שבחורים צעירים יותר יטופלו באופן פרטי. לא חייבים לקרא ל'מלווים' האלו 'משגיח'".

זה לעומת זה


לא היו כוחות סותרים יותר מאשר הסבא, רבי אהרל'ה סיסלוביצ'ר, שהגיע מבית היין הליטאי, לגסות החומרנית האמריקנית. המשגיח מפוניבז' כותב באגרת: "לפעמים נושא אני בעול עם אלו אשר נמצאים בארצות הברית, כי מי יוכל לילך נגד הרוח אשר שורר ושולט בארץ הטמאה הזו..." האם סבא ואבא, והראש ישיבה יבדל לחיים, הצליחו להנחיל לגמרי את האווירה הליטאית הטהורה ולהשריש אותה בעולם החומרנות האמריקני? אפשר "להרגיש" את מעדני ה'אבן האזל' ו'משנת רבי אהרן' באווירת ה'אדום-האדום' של ארצות-הברית?

"פשוט. כל אחד יכול להגיע בכל מקום לביטוי מוחלט ומלא של כוחותיו הרוחניים. כל בחור מצויד בכוחות להגיע לרוחניות טהורה וזה כולל את אמריקה.

"עוד מילה לעצם העניין האמריקני. החומרנות באמריקה נהייתה היום קשה יותר מפעם. דהיינו, תורה פורחת בסייעתא דשמיא באמריקה, אבל גם עולם החומרנות באמריקה נעשה גרוע יותר ויותר, עם ניסיונות קשים יותר. אבל למעשה, כאמור, כל אחד יכול להגיע בכל מקום לכל פסגה רוחנית. ולעומת עליית הקשיים והניסיונות, עולם התורה עולה כפורח, כי זה לעומת זה עשה אלוקים".

הראש ישיבה כותב בהקדמה לספר 'משנת רבי אהרן', כי בדורנו ירד ערך האווירה של אלול, ביחס לדורות קודמים, בגלל השפעת ואווירת הסביבה... ניתן ליצור באמריקה של היום, אווירה של "יאחזנו פלצות מקול הקורא קדוש אלול"?

"ודאי. אפשר. היא גם מצויה במקומות התורה. בהחלט".

ה'פחד יצחק' היה נושא בלבו תאווה. בכל שיחה עם סבא של הראש ישיבה, רבי אהרן קוטלר – הוא היה מטה את השיחה לאפיקים של תורה. השתוקק – באר למקורביו – לשמוע כיצד מבטא רבי אהרן את המילה "תורה"... איך תתנגן... איך תצא אז נפשו בדברו...
לא כל הבחורים שייכים היום ל'המיה' הזו... בחורים בנפילות רוחניות מתייעצים איתי, והשאלה החוזרת על עצמה, שלמודי העיון לא 'מושכים' אותם, מרגישים יובש... יש תלמידים המתקשים עם העוצמות שמנחילים בישיבות. לא כולם ז'וניא מירר או אהרל'ה סיסלוביצ'ר... והם מבקשים לימודים שמושכים את ליבם: מהר"ל, רבי צדוק. שייך לומר לכתחילה שבחורים מסוימים 'לא שייכים' ללימוד העיוני הלמדני?

"על איזה בחורים מדובר?"

בחורים מישיבות קדושות המצויים במשבר וחיפוש דרך.

"זו שאלה קשה מאוד, אתה עוסק עם תלמידים שגרים בארץ-הקודש, נו, ראוי שתשאל את גדולי ארץ-ישראל".

מורי הגאון רבי זלמן רוטברג, דיבר פעם בהתפעלות, על הסבא רבי אהרן. שספריו 'משנת רבי אהרן' על הש"ס הם ספרים עצומים כל-כך, שלבני הדור הזה קשה להעפיל אליהם; ומאידך, ב'משנת רבי אהרן' על מוסר, דיבר רבי אהרן בפשטות ותמימות, כדי להחדיר אמונה פשוטה... כביכול הנמיך את אישיותו העצומה לצורך הדור... יש גם התפעלות דומה של ה'פחד יצחק' מהרמח"ל, שחיבר גם את ספרו הנורא 'קל"ח פתחי חכמה', וגם את הדברים הפשוטים יותר ב'מסילת ישרים'...

"רבי אהרן על מחשבה? על פניו הדברים נראים שם אולי פשוטים וברורים מאליהם. אבל אין בספרים האלו שום אמירה של 'פשטות'. שום אמירה! כל קטע הם 'פתחים' לאוצרות. מעין מראי-מקומות למבט חדש על תורה וקדושה. רבי אהרן פותח אור גדול בהיר ומקיף למבקשי הפנימיות. אלו הם מפתחות לאורות גדולים, שעימם ניתן להשקיף אל נפש האדם. הנקודה היא שכל 'שטיקל' הוא בעצם 'מבט'. כל קטע לא עוסק בהכרח בחידושים, אלא מעניק מבט חדש ומאיר על אמונה, על האדם ועל בורא עולם. והרי לא יתכן לומר שה'מסילת ישרים' הוא ספר 'פשוט'..."

התועלת בכתיבת חיבורים


יש מושג בקבלה: 'ריבוי אור'. יש היום הצפה מופלאה של ספרי אחרונים, ויש כבר אפילו הצפה של מראי מקומות לאחרונים... לבחורים קשה היום להגיע אפילו ל'אבן האזל', ו'משנת רבי אהרן' בעל עשרת הכרכים המפוארים...
בחור ישיבה רגיל צריך לפתוח 'משנת רבי אהרן'? 'משאת משה'? 'מלואי אבן', וכדו'? אם לא, למי נועדו הספרים המופלאים והעצומים האלו?

"לכל ספר יש את הכתובת שלו. לכל ספר יש את החיך שמתאימה לו. וכל בחור מתחבר לספר 'שלו'. כל בחור לומד למצוא את הטעם המיוחד לו בספרים המיוחדים לו. אין זה אומר שכל בחור צריך לעבור על כל הספרים שהזכרת. עם השנים, מי שלומד כראוי, מוצא בסייעתא דשמיא את ה'חיות' שלו בסוג הספרים המדברים אל ליבו".

יש תופעה של אברכים ואפילו בחורים המוציאים לאור ספרי חידושי תורה. בבני-ברק לבד מוגשים לקרן הפרסים מדי שנה, יותר ממאה ספרי חידושים של אברכים. בישיבה הק' בלייקווד עצמה, יש מכון המוציא לאור את 'קובץ נהוראי', ואת 'נטעי נאמנים' - כל אחד מהם בן יותר מאלף עמודים... החזו"א המליץ לתלמידים לכרוך את חידושיהם, כדי לחזק את לימודם... לכאורה, מה הטעם? האם יש טעם לפרסם דברים שמעטים, אם בכלל, יעיינו בהם?

"עיקר התועלת בכתיבת חיבורים, בין אם הם מתפרסמים בצורה כזו או אחרת, בין אם לאו, היא לא רק ההרגשה של החשיבות שעליה דיברתם, עיקר העיקרים היא התועלת הנפלאה שהדברים נותנים לכותב עצמו, ל'מחבר'. התורה שלו מתבררת לו שנית. כתיבה מבררת דברים ונותנת להם בהירות. הכתיבה היא דרך ו'כלי' נפלאים, לתמצת, לברר ולהבהיר את החידושים העצמיים. הדפסת הדברים ממריצה אמנם, אבל עיקר התועלת מושג בכתיבה עצמה.
"באשר לשאלה מי יקרא את הדברים? למה זה בכלל חשוב מי יקרא או אם בכלל יקראו? מי צריך פרסום? בחור צריך שמשנתו תהיה בהירה לו, וכדאי בשביל כך כל ההדפסה. הפרסום עצמו חסר משמעות!".

נערך בימים אלו על-ידי משפחת ברגמן, ספר חשוב על תולדות אביהם, מרן הרב שך. ישנו מאמר מופלא של הראש ישיבה המובא בספר 'מספד גדול' על אישיותו של הרב שך. בין היתר מובא דבר, הצריך על פניו בירור. הראש ישיבה מספר בשם ה'קהלות יעקב', שאמר שהמושכל ראשון של הרב שך הוא תורה, וממילא דעת תורה, וממילא הלכה. האם ניתן לקבוע פסקי הלכה לא על-ידי דרכים שהפסיקה נדרשת בהן, אלא על-ידי 'מושכל ראשון'? בלא לעבור על פסקי השו"תים והקדמונים?

"מאליו ברור שאם אדם אחר יפסוק בדרכים כאלו - זה פסול בתכלית הפסול. בפסק אין דרך לסמוך על 'מושכל ראשון'. השכל שלנו דל ומוגבל. אבל מי שזכה לדבקות התורה – שאני. חז"ל אומרים 'קרא למה לי סברא הוא'. מה שאמר ה'קהלות יעקב' שייך לתחום הזה של תפיסת חז"ל. שכשהשכל טהור בלי שום נגיעות ופניות עצמיות; וכששכלו של האדם נעשה דבוק וצמוד כליל לתורה בצורה שמרן הרב שך היה שרוי וחי בה – ודאי ה'מושכל ראשון' שלו הוא של התורה. המושכל ראשון שלו הוא שכל התורה בטהרתה".

הכתבה מתפרסמת באדיבות העיתון 'שעה טובה'

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 4 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד