כשגפני נשמע כמו ליצמן

בשתיים וחצי לפנות בוקר, בעת שבגני התערוכה פיזזו הליכודניקים לצלילי 'אנחנו מאמינים בני מאמינים', הבין ביבי שאין לו בדיוק, על מי להישען. השף נתניהו עמל על המתכון. התבשיל שהגישו לו מתפקדי הליכוד, הקדיח. הבחירות בליכוד, הן כמו טשולנט. אתה זורק לסיר, שם על האש, ומתפלל שהתבשיל לא יקדיח. פייגלין, התפלל יותר.

זו לא רק ההכרזה שתהדהד בכל מערכת הבחירות: 'מקום 19 משה פייגלין'. זו הרשימה כולה שקיבלה צביון אשכנזי-ימני. הניסיון לתת בה גוונים מרכזיים, כשל. אסף חפץ כמו עוזי דיין 'יצאו בחוץ'. גם דן מרידור, נדחק לירכתי העשירייה השנייה, בעוד מורדי שרון חוזרים, למקומות ריאליים. אומנם לא לקדמת הבמה, אך אל דאגה, את הדחיפה ייתנו תועמלני 'קדימה'.

דיברו על הטעות הראשונה של ביבי. היא הגיעה מהר מהצפוי. לו היה יושב בצד ומניח לבוחרי הליכוד להתגלגל לקלפיות בכוחות עצמם. אם היה נמנע משיחות טלפון ליליות, בהן האיץ בבוחרים, לערוך 'תיקון חצות' וללכת להצביע. במידה והיה מתנהג כראש ממשלה ולא כמנהיג מחנה, עם קצת פחות זיעה ומעט יותר תבונה, הוא היה יוצא מזה איכשהו.

את הבור התקשורתי, הוא כרה, כרגיל, במו ידיו. ביבי כמו ביבי התערב כאחרון העסקנים. בחש כמו חבר מרכז, לחש כמו פעיל שטח. ובסוף היום, מול הליכודניקים המקפצים בגני התערוכה (ומה, למען השם, עשו שם עשרות חרדים?), הוא קרא בקול ניחר: "היום בחרנו הנהגה חדשה למדינת ישראל". אכן, הנהגה חדשה. תשאלו את פייגלין.

מהזווית שלנו, החרדית, יש מקום לשביעות רצון. ביבי נתניהו, יהיה כנראה ראש ממשלה, אבל חלש בהרבה ממה שציפה. בהחלט לא כזה שיכול להתעלם מהשותפים החרדים. וישנו גם המאבק בין דן מרידור לגדעון סער על תיק המשפטים. סער, הוא במידה רבה, ממשיכו של פרידמן כמוביל אג'נדה, שאינה מיישרת קו עם כנופיית שלטון החוק. את תיק המשפטים הוא סימן, וזכייתו במקום הראשון מקדמת אותו לעבר המטרה. מרידור לעומתו, ניצב בצד השני של המתרס. את המטרה הוא סימן כשמנה את יוזמות פרידמן כחטא הקדמון של קדימה. מירכתי המקום השבעה-עשר, ספק אם יישמע קולו.

אבל המרוויח הגדול, הוא ללא ספק, אלי ישי. רק לאחרונה, הובאה באכסניה זו, ביקורת קשה ונוקבת שמתחו עליו בכירים בתנועתו, שיצאו חוצץ נגד הוצאת השד העדתי מהבקבוק. והנה התוצאות: בחמישייה הראשונה של הליכוד, לא נמצא אפילו מזרחי אחד. לש"סניק הממוצע, אין מה לחפש שם.

את המסקנה, כי מדובר ב'רשימה אשכנזית חילונית' השמיעו תקשורתנים חילוניים, הרבה לפני שאלי ישי עלה לשידור, בבוקר יום המחרת. הליכוד ניער את בקבוק השמפניה, ולישי לא נותר אלא לחלוץ את הפקק ולתת לשד העדתי לקפוץ. בהתנהלות נכונה, הוא יכול לצאת המנצח הגדול של הפריימריז בליכוד. כמה טובה היא הדמוקרטיה, כל עוד היא מיושמת בצד השני של המתרס.

נואם בתשלום

זו הייתה הופעתו הפומבית הראשונה מאז ירדה הודעת הפרישה מהכנסת, למכבש הדפוס במשרדי המערכת היתדית ברחוב ז'בוטינסקי. הסיבה למסיבה הייתה, חגיגת סיכום מערכת הבחירות לעיריית בית שמש. ניצחון מתוק, לא מעט בשל העובדה, שהושג על חשבונה של הסיעה המרכזית.

מכל קצוות הארץ, נקבצו הפעילים אל הדגל. היו שם שני חברי הכנסת של התנועה, ומועמדים בחצי משרה, למשרה הרמה בכנסת ישראל. איצ'ו רייך מרכסים, הרב אברהם רובינשטיין מבני ברק, שמועמדותו עלתה השבוע על הפרק, (האיש עצמו מבהיר, כי מבחינתו, הדבר לא עומד על הפרק. בשביל זה כנראה, יש חברים). דווקא המועמד המועדף על הבית בחזו"א 5 (ולא רק) יענק'ל גוטרמן, לא נכח באירוע. דגל התורה, כתנועה חרדית אותנטית, אינה מצטיינת בזכות הבחירה הנהוגה בה. כינוס פעילי שטח, אינו הכתובת לעשיית לובינג פוליטי, בדרך אל הכנסת.

"אם היו שרים פה 'ימים', היינו חושבים שמדובר בכניסה למועצת גדולי התורה", קידם את היו"ר, המנחה התנועתי האולטימטיבי מוטק'ה בלוי, בחצי חיוך. רביץ לא צחק. ישנם מצבים, בהם דווקא הציניקן הגדול ביותר, הופך לרציני.

דגל אינה ש"ס, בה יש לחבר-כנסת בדימוס, פוטנציאל להפוך לחבר מועצת החכמים, אבל היו"ר הדגלאי, איש כנסת ישראל, נשמע 'בעודו במדים', כמו המגיד-שיעור ברוך הכישרון, מישיבת אור שמח.

רביץ פתח בדברי תורה, ולא חסך גם בהומור עצמי: "הרי יש לי היום המון זמן כפי שאתם יודעים, אז עיינתי קצת בפרשתנו", הוא אמר לנוכחים, וזו הייתה כל התייחסותו לשבועיים הסוערים שעברו עליו. מי שחיפש קצת אקשן פוליטי, או אזכור נסיבות אישיות, לא מצא זאת בנאומו.

"אוי, זה היה נאום", הוא בחר להתרפק דווקא על נאומו הראשון, לפני למעלה מעשרים שנה ברמת אהרון בבני ברק. אותו נאום בו זכורה קריאתו-התרסתו: "אנחנו לא מבטיחים, לא בני, לא חיי, לא מזוני, אלא דבר אחד בלבד, יתגדל ויתקדש שמיה רבא".

"הרי פרשתי. מהיום, שישלמו", הוא אמר לאחר מכן, כשנשאל אם ימשיך להנות את הציבור בנאומים פוליטיים מושחזים, גם לאחר פרישתו. אצל ברק ונתניהו, עשיית כסף מנאומים, הובילה לבסוף, חזרה לפוליטיקה. האם על זה בונה גם רביץ?

קול יעקב

שיחות אוף-דה-רקורד לרוב, עם מזכ"ל תנועת דגל התורה, לא ישוו לנאום פומבי אחד בפני צעירי הדגל. נוכחות הקהל בהצגה, גורמת לשחקן הראשי, כיום בה"א הידיעה, לומר דברים, שהוא נזהר מלבטאם, אפילו בחדרי חדרים.

כמו עמיתו המבוגר, בחר גפני לפתוח בענייני דיומא בפרשת השבוע, תוך שהוא טורח להבהיר, כי מי שמקשר זאת לאקטואליה בת זמננו, עושה זאת על אחריותו בלבד. בשפתו של גפני, פירוש רש"י לפתיח שכזה הינו: "הולך להיות פה מעניין".

מעניין. ועוד איך. לא הווארט החסידי ריתק את הנוכחים, אלא המשמעות הפוליטית. "בפרשת השבוע", אמר וכיוון לא רק לפרשה המקראית: "אנו עוסקים הרבה ברמאות. פונה יעקב אבינו ללבן ושואל 'ברחל עבדתיך שבע שנים ולמה רימיתני?".

בצד השני של המתרס הפוליטי אומנם ניצב לו יענק'ל, אבל בנאומו, דווקא מוישה הוא זה שהתעטף באיצטלת יעקב. "יעקב אבינו, עשה את כל הפעולות הנדרשות כדי להתמודד עם רמאותו של לבן". הוא דיבר עמו ברחל בתו הקטנה, סגר אף את הפירצה הקטנה ביותר. הכיר את טכסיסי הרמאות של לבן, והתמודד עמם.

"הכל היה סגור, היה לו הסכם חתום, אבל גם על זה הוא לא סמך". ליתר ביטחון, ניתנו הסימנים לרחל. הפינות כולן נסגרו. כל התחכמות של לבן נצפתה. "עם הרמאות של לבן הוא התמודד", מסביר ראש הכולל בדימוס, "אבל אצלו בבית, יושבת רחל ונותנת את הסימנים. בגלל צידקע'ס".
ועל אף ההקדמה המפרידה בין מקרא לפוליטיקה, הבהיר גפני גם לכבדי השמיעה, במה ובמי דברים אמורים, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא: "אם אנחנו בוחנים את עשרים שנות קיומה של דגל התורה. אני זוכר את הכותרות בעיתונים 'הדגל ירד לחצי התורן', פה נתנו לנו שישים-ארבעים, אינספור מכות".

כמו בפרשת השבוע, כך בפרשת חייה של דגל התורה. כנושאים-ונותנים פוליטיים - סבור גפני - הם התנהלו לא רע, אבל הייתה להם ה'רחל' שלהם. מתוככי הבית, הושמו המעצורים: "מאחורי הגב הם הלכו ל'גדולים', והשיגו בלי הנציגים, בכל הקרבות הפסדנו". גפני אומנם לא פירש זאת 'ברחל בתך הקטנה', אבל למאזין שאינו כבד שמיעה, ממש לא היה קשה לקלוט, למי התכוון הפרלמנטר: "גם לנו יש רחל והיא אומרת לנו, לא עושים מחלוקת". גפני יודע על מה הוא מדבר. את תוצאות הוויתור במהלך השנים, הוא אף חווה על בשרו, כשהתפטר, פינה ברוטציה את מקומו לנציג אגודת-ישראל והותיר את רביץ לבדו, כנציג התנועה בכנסת ישראל.

"האמת, שהיינו צריכים להיכנס למשבר גדול", הוא הודה, עם יד על הלב, אך במקום לקטר, ביכר לחזור למקורות ולהתעודד. וויתורה של רחל אמנו, הביא להבטחתו של הקב"ה, "כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם". להבדיל, גם הפסדיה של דגל, סופם ניצחון: "בכל הקרבות הפסדנו, אבל ניצחנו במערכה".

כוחם בגודלם

להבטחה האלוקית שניתנה לרחל אימנו, מצפה עם ישראל בכיליון עיניים, משך למעלה מאלפיים שנות גלות. גפני מקווה, שבנמשל הפוליטי, עשרים שנה יספיקו.
לדידו, עת פירעון: "תמיד היה לנו ויכוח מי גדול יותר", הנחית המזכ"ל את שורת המחץ. "אמרו לנו שנציג אגודת-ישראל צריך לקבל את התפקיד הראשון, כי הם הכי גדולים, הם אף פעם לא צדקו, אבל אנחנו ויתרנו. לא עוד. בבחירות האחרונות, הסיפור הזה נגמר".וכל כך למה? להלן ההסבר הלמדני המפולפל: "הרי התברר שבתוך אגודת-ישראל יכולים להצביע האחד נגד השני, הם מנהלים משא-ומתן, קבוצות קבוצות", ואם אלו פני הדברים, הרי שאין יותר אגודת-ישראל. לא עוד גוף חסידי גדול. כל קבוצה לגורלה, ומבין כל הקבוצות, הליטאית, היא הגדולה ביותר. "כל קבוצה היא חשובה בפני עצמה, אבל אם מדברים מבחינה ציבורית, לא עולה על דעתנו לומר שמול דגל התורה עומדת אגודת-ישראל שתקבל את התפקיד הראשון, פשוט לא בא בחשבון".

בליל יום שלישי השבוע, התכנסה ועדת השישה של אגו"י ודנה בגיבוש המשא-ומתן מול דגל התורה. אבל גפני לא מתרשם. מבחינתו, לא ייתכן עוד שגופים שאין ביניהם כל חיבור טבעי, יפטירו כדאשתקד ויתאחדו מול דגל התורה. "להם יש מה להפסיד", הוא מסביר במהלך השבוע ותולה זאת בכך, שכל קבוצה אגודאית בפני עצמה, מגרדת בקושי את אחוז החסימה. "אין להם ברירה אז הם מנסים להתחבר בצורה לא טבעית, אבל לנו יש שלושה מנדטים, איתם, או בלעדיהם". כמעט ואמרנו, רק בלעדיהם.

'אנחנו אגודת ישראל', אמר מרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל בכנס היסוד של דגל התורה. עשרים שנה אחרי, משנה גפני את הטרמינולוגיה. לא 'אנחנו אגודת-ישראל', אלא 'אין יותר אגודת ישראל': "איך אפשר לבוא ולומר, אני צריך לקבל את מה שמגיע לי כי מאחורי יש עוד קבוצות שנאלצות ללכת איתי? את מי אתה מייצג, את פרוש בירושלים, את ויינר (נציג שלומי אמונים – א.ב.) בבית שמש?".

"אני מכבד את החלטתכם ללכת בבית שמש לבד", הבהיר המזכ"ל מעל ראשי פעילי הדגל, בפנייה ישירה לסיעה המרכזית. היו"ר רביץ בחר לשסעו תוך כדי נאום. "ואני לא מכבד", הוא השחיל קריאה לסדר. "אבל את המחיר תשלמו", קינח גפני בתובנה פוליטית: "משלמים על ניצחון בפוליטיקה, ומשלמים על הפסד".

תובנת המפסידים נהירה לגפני, כמי שהעיד על תנועתו, שהפסידה בכל המאבקים הפנימיים בעשרים השנים האחרונות: "צריך לתת להם את מה שמגיע להם בדין, לפי גודלם בדיוק. לא מעבר לזה", וגפני אינו מתכוון לכיבודים, אלא לתפקידים. לא המקום הראשון חשוב, אלא התפקיד הראשון. "הקבוצה הגדולה ביותר, צריכה לקבל אותו, והסיעה הגדולה ביותר ביהדות התורה, היא דגל התורה. לא הסיעה המרכזית", מבהיר גפני.

דברים נוקבים, שכמותם טרם נשמעו. לו הייתה זכות ההכרעה נתונה לגפני, התוצאה הייתה ידועה מראש, כבר במערכות קודמות. אבל, כמו בפרשת השבוע, זכות המילה האחרונה נתונה לרחל. ואם כך הם פני הדברים, הרי שלמרות העגה התקיפה שנשמעת במערכה זו, והפעם, גם מ'בית השלום' ברחוב חזו"א 5, לא נתפלא אם הסימנים והאיתותים של גפני, יימסרו לבסוף, למרות הכל, לידי הצד השני, למען השלום.

ליצמן שומע את דברי המזכ"ל הדגלאי, ומעדיף שלא להגיב, ולא בכדי. בסיעה המרכזית, יש מי שתמה, הכיצד דווקא בבית שמש, מקום פריחתה של סיעת טוב, לא מתבייש גפני לדבר על סיעה ליטאית הומוגנית ומאוחדת.

כוכב תקשורת

בבית קפה תל אביבי, אפוף ניחוחות ארומה, נפגשו להם שניים מבכירי מחנה פרץ לשעבר, למפגש יום חמישי, כמעט קבוע.

ה'עבודה' אומנם מדשדשת אי שם מאחור אבל המפ"איניקים דבקים במנהגיהם. בימי חמישי, הם מגיעים למקום, יולי תמיר שרת החינוך, וראלב מג'אדלה שר המדע, התרבות והספורט. על קפה וקראוסון הם דנים בעניינים שונים, פעם ברומו של משרד ופעם בתחתיתה של מפלגה. למרות המחנה הפוליטי המשותף, לא תמיד נרשמת בין השניים הסכמה, כך גם היה במפגש הפעם.

מג'אדלה פרש את משנתו: "לא באתי למשרד בשביל לתת תרבות רק לאשכנזים חילונים", הוא אמר לה, ללא כחל וסרק: "אני דואג שכל האוכלוסיות, ללא יוצא מן הכלל, יקבלו את שמגיע להם בשוויוניות מוחלטת: ערבים, ספרדים, עולים, וגם חרדים".

תמיר האזינה בקשב. לדאוג לעולים ניחא, אבל לחרדים? מי כמוה יודע כיצד ניתן להערים קשיים אינספור, כל הדרך לתקצוב חינוכם של ילדי החרדים. אצלה במשרד, כבר למדנו, יש שווים יותר ויש שווים פחות. והחרדים, הרבה פחות.

אבל למג'אדלה אג'נדה משלו. את ההכרזה הפומבית הראשונה, הוא השמיע אשתקד באכסניה זו בערב חג החנוכה, כשהודיע, כי ינהיג במשרדו העדפה מתקנת, להקצאת כספים לתרבות החרדית, שהופלתה כל השנים. אז, ציטטנו את דבריו כשכר שיחה נאה. שנה אחרי, מדובר בשכר מעש מבורך. ויעידו ראשי העיריות החרדיות, על מנת התרבות שקיבלו במהלך השנה החולפת.

"הובלתי מהפכה", הוא אמר לשרה שהפכה את החינוך החרדי למוקצה מחמת מיאוס. "זהו דבר שלא נעשה במשרד התרבות מאז קום המדינה", הוא המשיך להשמיע זמירות. מוזיקה היא עניין של טעם. התזמורת הערבה לאוזני השר הערבי, צורמת לאוזני הפקידות החילונית במסדרונות משרד החינוך.
יולי תמיר, הייתה לשרה המתערבת ביותר בתכני הלימוד. היא שהובילה את מהפכת הליבה. היא שעומדת ומתנה, העברת תקציבים בהנחלת מבחנים לעומתיים לרוח ישראל סבא. והנה, דווקא כאן, בלב ההוויה התל-אביבית, על כוס קפה רותח, השמיע עמיתה למפלגה דברים חמים בשבחו של הציבור החרדי: "אני עוזר לחרדים ולא מתערב להם בתכנים. מי אני שאומר להם מהי התרבות שלהם? שהרבנים שלהם יחליטו. הם יודעים מה לעשות בשביל הציבור שלהם, טוב מכולנו", אמר מג'אדלה, בסגנונו הישיר.

אבל שורת המחץ, נגעה לתקשורת החרדית, שמדווחת מדי שבוע, על עלילות תמיר ומשפטניה במשרד החינוך. פעם התנכלות על רקע המצאת היתרי בנייה, פעם קיצוץ חד צדדי בתקציב הישיבות הקטנות. כל שבוע והגיזרה שלו. כל שבוע והגזירה שלו.

"אין סוף שבוע", אמר השר הערבי לשרה היהודייה, "שלא כותבים עלי דברים חיוביים בעיתונות החרדית", הוא אמר וגם הסביר, כי דווקא העובדה, שאין לו כל סיכוי לקבל קול חרדי אחד אי פעם. דווקא העובדה שעד שמונה לשר, לא נמנה על קוראיה הנאמנים של העיתונות החרדית, היא שמעידה כי הברומטר לשוויוניות, מדויק.

גם ללא כוס קפה, נמשך הדו-שיח בין שני המשרדים, כאשר מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט גל דאי, פנה למנכ"לית משרד החינוך שלומית עמיחי, בדרישה שהמשרד יחדל מלהציג עצמו במסמכים ופרסומים רשמיים כ'משרד החינוך, התרבות והספורט', וזאת על אף שתחומי התרבות והספורט הוצאו מתחת ידה של תמיר, כבר לפני שלוש שנים. ובלי 'קשר חרדי' אי אפשר. המסמך שצורף כראיה, היה מודעת לפ"מ (לשכת פרסום ממשלתית) בעיתון החרדי 'המודיע'.

במשרד החינוך הרימו גבה, לנוכח התערבותו הפעילה של המנכ"ל הזמני, שבוע לפני סיום הכהונה הזמנית בת שלושת החודשים. אלא שהשבוע, הופתעו גם הם, כשנציב שירות המדינה ביקש מהממשלה להאריך את מינויו של המנכ"ל הצעיר. מקצוען אמיתי, שזוכה לשבחים מפה לפה, במשרד ומחוצה לו.
מה זה קשור אלינו, תשאלו. רשות הדיבור לח"כ יענק'ל ליצמן: "החלטת הממשלה להאריך את כהונתו של דאי כמנכ"ל, היא אחת ההחלטות הנבונות הבודדות שקיבלה ממשלת אולמרט", מפרגן, וגם מסביר: "אם הממשלה הייתה מכירה בצרכינו הלגיטימיים, כפי שעושה זאת גל דאי, הכל היה נראה אחרת". ולא מדובר רק בפרגון תרבותי, אלא בראיית מצב מפוכחת. לו תמיר, הייתה מתנהגת כמג'אדלה, היחס החרדי לממשלה, היה שונה לגמרי.

לגבי הפרדת הרשויות בין חינוך לתרבות, כבר קיבל המנכ"ל המוערך (השבוע, גם באל"ף), את התשובה מסמנכ"לית משרד החינוך מיכל כהן, שהודיעה, כי המשרד יפעל בהתאם ולא יפרוש עוד את חסותו על התרבות. או, במילים אחרות: תמיר ממונה על חינוך לא תרבותי, בעוד מג'אדלה ממונה על תרבות ללא חינוך. את זה הוא משאיר לרבנים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!