עופרת יצוקה וילדי המצוקה
כשהפחד והחרדה הופכים לחלק מן החיים, קשה לשמור על מצב נפשי רגוע. מחקר בדק מה קורה לילדי הדרום תחת הפגזות. החלק המעניין: מה מאפיין את מי שהצליחו, למרות הכל, לשרוד ולהתמודד עם הלחץ
- גלית בר, בחדרי חרדים
- י"ח טבת התשס"ט
- 2 תגובות
שאריות קאסמים בשדרות
הדרום כמעט התרוקן מילדים. גם תושבי הצפון מתחילים לזוע על מקומם באי נוחות. עם תחילת מבצע "עופרת יצוקה" הוטלו מרבית תושבי הדרום לפתע אל מציאות בלתי מוכרת ובלתי נעימה בעליל. לפתע הפך אצלם "צבע אדום" מעוד גוון חביב ובלתי מזיק למשהו בעל אישיות מאיימת, ורקטות, גראדים וקסאמים הפכו ממושג מעורפל למשהו מוחשי ומבהיל.
לא פלא, איפוא, שכל הורה שרק יכול, מעדיף לברוח מהדרום הבוער, למנוע מעצמו, ובעיקר מילדיו, את הסיוט שבמפגש המבעית פנים אל פנים עם הקסאם על כל רעשיו ונזקיו.
אבל המציאות העגומה הזו, שרק עתה החלו האשדודים, הנתיבותים, תושבי באר שבע ושכניהם, להתוודע אליה, כלל לא זרה לאחיהם משדרות וסביבתה הקרובה. אצלם היא ידועה ומוכרת עד לכאב. שמונה שנים ארוכות של מטחים סדרתיים, הפכו אצלם את הקסאמים כמעט לשגרה. מפלצתית, מאיימת, אבל קיימת.
לברוח? לשלוח את הילדים? בשבילם זה היה בדיוק כמו לרצות להימלט מן המציאות.
וכשהפחד והחרדה הופכים לחלק מן החיים, והלחץ לדבר כרוני, קשה מאוד לשמור על מצב נפשי רגוע ויציב. אין פלא, איפוא, שמחקר שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בקרב בני הנוער בשדרות ובקיבוצי הנגב המערבי, העלה כי רבים מהם נתונים לתחושות של כעס וחרדה, וסובלים אף מסימפטומים פסיכו-פיסיולוגיים של מצוקה, כגון כאבי ראש, מיחושי בטן ונדודי שינה בשיעור גבוה יחסית לאוכלוסיה הרגילה, ואפילו מעט גבוה יותר מאשר בני הנוער בצפון הארץ, במהלך מלחמת לבנון השניה.
המחקר נערך בשני שלבים. השלב הראשון נערך בזמן מלחמת לבנון השניה, כאשר עיני כולם היו נשואות לעבר צפון הארץ, וירי הקסאמים בדרום היה דליל ופחות מדווח בתקשורת. השלב השני נערך כחצי שנה מאוחר יותר, בתקופה שבה ירי הקסאמים היה אינטנסיבי יותר, כמעט מדי יום ביומו, ותשומת לב הציבור ואמצעי התקשורת בנעשה בשדרות הייתה גבוהה במיוחד.
תוצאות המחקר העלו כי בשלב השני שלו, חלה עליה משמעותית בקרב מספר בני הנוער שדווחו על תחושות של כעס וחרדה, אך לעומת זאת לא חל שינוי משמעותי במספר הסובלים מסימפטומים פסיכו – פיסיולוגיים יחסית לשלב הראשון.
החלק המעניין במחקר הוא דווקא זה שבדק את אותה קבוצת צעירים שהצליחה, למרות הכל, לשרוד ולהתמודד עם הלחץ. הנתונים מעלים כי המשאבים ומקורות החוסן של אותם נערים נבעו משתי סיבות: האחת - סיבה שהוכחה מהעובדה שבני הקיבוצים לקו בחרדה פחות מילדי שדרות - תחושת אחדות וקהילתיות חזקה גרמה לנערים להרגשה של התמודדות משותפת ומגובשת.
והשניה - הידיעה כי החיים הם ברי משמעות, והעולם הוא מקום שניתן להסביר ולהבין אותו. הידיעה הזו באופן אישי אצל כל נער ונער, ובאופן כללי במשפחה כולה, עוזרת לנערים להתמודד טוב יותר עם המציאות שנכפתה עליהם.
אז אולי באמת, הציבור החרדי, שהוא גם מגובש קהילתית, וגם יודע משהו על משמעות החיים, הוא הציבור שמצליח להתמודד הכי טוב עם הפחד. אולי.
לא פלא, איפוא, שכל הורה שרק יכול, מעדיף לברוח מהדרום הבוער, למנוע מעצמו, ובעיקר מילדיו, את הסיוט שבמפגש המבעית פנים אל פנים עם הקסאם על כל רעשיו ונזקיו.
אבל המציאות העגומה הזו, שרק עתה החלו האשדודים, הנתיבותים, תושבי באר שבע ושכניהם, להתוודע אליה, כלל לא זרה לאחיהם משדרות וסביבתה הקרובה. אצלם היא ידועה ומוכרת עד לכאב. שמונה שנים ארוכות של מטחים סדרתיים, הפכו אצלם את הקסאמים כמעט לשגרה. מפלצתית, מאיימת, אבל קיימת.
לברוח? לשלוח את הילדים? בשבילם זה היה בדיוק כמו לרצות להימלט מן המציאות.
וכשהפחד והחרדה הופכים לחלק מן החיים, והלחץ לדבר כרוני, קשה מאוד לשמור על מצב נפשי רגוע ויציב. אין פלא, איפוא, שמחקר שנערך באוניברסיטת בן-גוריון בקרב בני הנוער בשדרות ובקיבוצי הנגב המערבי, העלה כי רבים מהם נתונים לתחושות של כעס וחרדה, וסובלים אף מסימפטומים פסיכו-פיסיולוגיים של מצוקה, כגון כאבי ראש, מיחושי בטן ונדודי שינה בשיעור גבוה יחסית לאוכלוסיה הרגילה, ואפילו מעט גבוה יותר מאשר בני הנוער בצפון הארץ, במהלך מלחמת לבנון השניה.
המחקר נערך בשני שלבים. השלב הראשון נערך בזמן מלחמת לבנון השניה, כאשר עיני כולם היו נשואות לעבר צפון הארץ, וירי הקסאמים בדרום היה דליל ופחות מדווח בתקשורת. השלב השני נערך כחצי שנה מאוחר יותר, בתקופה שבה ירי הקסאמים היה אינטנסיבי יותר, כמעט מדי יום ביומו, ותשומת לב הציבור ואמצעי התקשורת בנעשה בשדרות הייתה גבוהה במיוחד.
תוצאות המחקר העלו כי בשלב השני שלו, חלה עליה משמעותית בקרב מספר בני הנוער שדווחו על תחושות של כעס וחרדה, אך לעומת זאת לא חל שינוי משמעותי במספר הסובלים מסימפטומים פסיכו – פיסיולוגיים יחסית לשלב הראשון.
החלק המעניין במחקר הוא דווקא זה שבדק את אותה קבוצת צעירים שהצליחה, למרות הכל, לשרוד ולהתמודד עם הלחץ. הנתונים מעלים כי המשאבים ומקורות החוסן של אותם נערים נבעו משתי סיבות: האחת - סיבה שהוכחה מהעובדה שבני הקיבוצים לקו בחרדה פחות מילדי שדרות - תחושת אחדות וקהילתיות חזקה גרמה לנערים להרגשה של התמודדות משותפת ומגובשת.
והשניה - הידיעה כי החיים הם ברי משמעות, והעולם הוא מקום שניתן להסביר ולהבין אותו. הידיעה הזו באופן אישי אצל כל נער ונער, ובאופן כללי במשפחה כולה, עוזרת לנערים להתמודד טוב יותר עם המציאות שנכפתה עליהם.
אז אולי באמת, הציבור החרדי, שהוא גם מגובש קהילתית, וגם יודע משהו על משמעות החיים, הוא הציבור שמצליח להתמודד הכי טוב עם הפחד. אולי.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות