י"א סיון התשפ"ד
17.06.2024

ביבי-גראד

הוא זרק גראדים כלכליים על רבבות משפחות חרדיות. אבל השבוע בא ביבי לראות מקרוב את שעוללו הגראדים של החמאס באשדוד • אבי בלום התלווה אליו • יצחק לב ארי מגיש גלריה

ביבי-גראד

לרגע אחד, נתניהו נראה כמו "ביבי הישן". בפתח הגן שספג פגיעה ישירה באשדוד, הוא חש במגרש הביתי. "ביבי, ביבי", צועקים המתגודדים, בחלקם פעילי ליכוד מקומיים שגויסו לסיור, ונתניהו מתיר לעצמו לשחרר חיוך שסוע. את האידיליה, מפר ברגע, מקומי שנקלע לאירוע: "לא מסדרים לנו את הבית. חטפנו טיל וקר לנו, לא משפצים", הוא קורא לעברו של ביבי ומחווה לעבר ביתו ההרוס. ניכר באיש קשה-היום, שאינו מבחין בין קואליציה לאופוזיציה. ביבי במלכוד - אותו קונפליקט שהוא שרוי בו מזה שישה עשר יום, מרגע פרוץ הלחימה. פוזיציית המלחמה, אינה מאפשרת לו לתקוף. מיקומו באופוזיציה אינו מאפשר לו לספק פתרונות. "תרשום לי את מספר הטלפון שלך", הוא אומר לאזרח המופגז, בן העדה האתיופית, שרואה באישיות המאובטחת - לא בקפידה יתירה יש לומר -  דמות ממסדית. האוחזים בהגה מרימים טלפונים בשלוש לפנות בוקר, מתעסקים בדבר האמיתי. לנתניהו יש עדיין את הזמן להרים טלפון לאזרח מודאג.

מלאכתו נעשית בידי אחרים, ואם הסיום יהיה סביר, ייתכן שגם תוסיף להיעשות בעוד חמישה שבועות. בינתיים, לפחות בסיור באשדוד, שהתקיים ב'מעוזי השחורים'– אתיופים וחרדים, הוא עושה דווקא את מלאכתו של ליצמן. בשלד המתחם המיועד לבית החולים האשדודי, ביבי פושט את מדי יו"ר האופוזיציה והמועמד המוביל לראשות הממשלה ו'עושה מילואים', על תקן מגייס כספים בדינר של 'איחוד המוסדות'. הוא מסביר את חשיבותו של חדר מיון בעיר בעלת מאתיים וחמישים אלף איש, ובתוככי המבנה, בנוכחות אנ"ש בלבד, יודע לדבר אל ליבם וכיסם של התורמים. בשטח הסטרילי שעיתונאים אינם נוכחים בו, הוא מפליג בשבחו של "ליצמן, רבאיי ליצמן". בשיחתו עם הפילנתרופ האמריקאי מרכוס כץ, הוא מציג את האיש, כ"מקצוען פיננסי. כשהייתי שר אוצר, הוא היה יו"ר ועדת הכספים הטוב ביותר. דה-בסט". גפני ידייק מן הסתם, שביבי שיבח בלשון עבר...

ראו מה בין בני לבן חמי. הש"סניקים חרשו את הדרום, התרוצצו מגראד לקסאם, נטלו חלק ב'פעולה הקרקעית' בהשתטחות מתועדת לארץ, ותפסו מחסה מאחורי שקי דואר. ואילו ליצמן מגיע לכאן תכליתי. בלי הצהרות ומניירות מיותרות. עם גראדים או בלי, הוא מקדם ביחד עם ראש העירייה הנבחר, ד"ר לסרי, את האג'נדה המשותפת להקמת בית חולים בעיר. בשלב זה, נראה המתחם כמו הדרום כולו, זקוק לטיפול יסודי. את נתניהו, הוא מוביל למתחם המאובק, על גשר צר ורעוע מעץ. ביבי צועד ולא מסתיר את חששו מיציבות המעבר הלא בטוח. אבל לך תתנגד כשחיילי הצבא הגוראי, הממושמע ביותר באזורנו, משתלטים לך על סדר היום ומנווטים אותך כראות עיניהם. במשך שאר הסיור נוכחנו בתוצאות ריבוי היועצים המושכים, כל אחד לכיוון אחר. לא כאן.

אתה מודע לכך שבביקורך, כמו בשבחים שאתה מרעיף על ליצמן, אתה מכניס את עצמך למאבקים הפנימיים של יהדות התורה? אני שואל, ונתניהו מרים גבה. מתפעל מנפתלות הפוליטיקה החרדית, שמכניסה גם סיור בבית חולים, למשוואה פוליטית. "הכל שווה בעיני, בשביל לספק פתרון לכמעט רבע מיליון תושבי אשדוד", הוא אומר ומבטיח, כי כראש ממשלה, ידאג להאצת הפרויקט וסיומו. רשמנו לפנינו, עוד הבטחה ביביאית.


תמו שידורינו


בדרך לכאן, ברדיוס בו מסתיים טווח קליטת שידורי הניסיון של 'קול ברמה', אנו נאלצים בלית ברירה, להאזין לדיווחי התנועה: פקקים באילון, תנועה איטית בגהה. בכבישי המרכז, יום עמוס שבשגרה. הדרך לדרום לעומת זאת, ריקה. הפעם היחידה שבה הינך נדרש להאט הינה, בקטע הדרך שבו נהג משאית טריילר, עוקף בפראות שיירת מובילי טנקים. רעש מטוסי הקרב סמוך לתל נוף, נשמע לרגע כמו נפילה מתקרבת. הדריכות, שולטת.

והנה אנחנו פה, באשדוד החרדית, עם ביבי. האזעקה לא נותנת קולה במהלך הסיור, אך עבור הציבור החרדי שמתגורר כאן, זוהי גם כן סוג של 'נפילה'. זהו האיש שקיצץ באכזריות את קצבאות הילדים. שהפך את חייהם של רבבות משפחות לבלתי נסבלים. עוד לפני הגראדים הביטחוניים, חטפנו אינספור רקטות כלכליות. פגיעה ישירה, שלא נפלה בשטחים פתוחים, אלא בתוככי בתיהם של רבבות אזרחים קשי יום. גם כאלו שצעקו בגרון ניחר 'נתניהו טוב ליהודים', וגילו 'ביבי רע לילדים'.

ולמרות זאת, בעיני אחדים מנציגינו, ביבי נותר 'המשיח'. ליצמן מחכה לו - ובסביבתו מדברים על נתניהו החדש, זה שלמד משגיאות העבר ומתחרט עליהן. גפני, כמו הילד ההולנדי עם האצבע על הסכר, עומד ומתריע. מזהיר מהבטחות שאין סיכוי שימומשו. ואלי ישי? מפיו שמענו השבוע את הנימה התוקפנית ביותר. דווקא הוא, שהביא להפלת לבני, מסביר כיום כמה מסוכן ביבי: "אני לא מאמין לו", הוא אומר ולרגע נשמע כמי שיצא משיחת תדרוך עם אייל ארד: "ביבי יקצץ גם בקצבאות וגם בישיבות. מי שיישאר בבית ולא ייצא להצביע, שלא יתלונן אחר כך כשהגזירות יפגעו בנו ללא רחם". ישי מדבר על ש"ס, אך מכוון לקונצנזוס, ביודעו שהפעם, גם ברחוב האשכנזי, מצויים ש"סניקים לרוב.

בציבור, הזעם לא שכך. אם היה מגיע לכאן בעיתות אחרות, בהן לא ניחתות על ראשי התושבים רקטות, היו אמירות גראדיות מקדמות את פניו. לא שכחנו, גם לא סלחנו. למרות שיש מתוכנו כאלו שמנסים להשכיח. מה לא סיפרו לנו? שביבי הבטיח הכל: שיכון, חינוך, קצבאות, ראשות ועדת כספים. עד כדי כך, שבקרב אנשי ה'מקווה נייעס' רצה השבוע הבדיחה, כי אליהו המצביא, מתמקח בימים אלו על תיק הביטחון העתידי...

פעם אחת ולתמיד, סברנו לתומנו, נשמע זאת אישית מפי הביבי, ולא שמענו. הקיצוץ בקצבאות היה מחויב המציאות, הוא אומר. לגבי העתיד מבין נתניהו את הצורך לסייע לשכבות החלשות, מדבר על ניווט הספינה במימי המשבר הכלכלי השוצף, ומילה לא על קצבאות. על השבת הכספים שנלקחו מהמשפחות. את זה, הוא מותיר לח"כינו, לומר בשמו. עד מפי עד, בשמו של חשוד על העדות.

צריך לומר זאת גלויות ולפזר את ערפל האשליות: נתניהו לא יחזיר את הקצבאות. הבטיח או לא, הוא לא ייתן יותר ממה שהציעה ליבני, והלוואי וישחזר את הצעותיה הנדיבות במו"מ הקואליציוני האחרון, שהוביל לבחירות. נתניהו כבר הוכיח לא אחת, כי ערך קיום ההבטחות, ממוקם אצלו בתחתית המדרג, אם בכלל. הכל עניין של ביזנס. רווח והפסד מיידי. בסיטואציה הנוכחית, יש לו את כל הסיבות שבעולם, לקמץ את ידו.

זהו המשבר הכלכלי, שיחייב קיצוץ רוחבי של מיליארדים רבים – על פי הערכת בכירים באוצר כעשרים מיליארד. לא פחות מכך, זהו הכיוון הפוליטי של מי שגמר אומר ללמוד מטעויות הקדנציה הראשונה ולהקים ממשלת מרכז. החרדים במקרה שכזה, ישמשו כגלגל חמישי. אלטרנטיבה, הרי לא נשארה לנו, אחרי שהקלפים נחשפו והתברר לכל, כי אין נכונות עקרונית לחבירה קואליציונית ל'קדימה', גם כשאנו מצויים עם הגב לקיר.

כן, נתניהו עדיין רואה במפלגות החרדיות שותפות טבעיות, למרות שבשלב זה, כשהוא עוטה על פניו את הפאסון הממלכתי, הוא מסרב להתייחס לכך בקולו. זה מה שחסר לו, למחזר את 'חוג הבית הפוליטי' של לבני. הצביעות במיטבה. אין צעד שלא נשקל במאזני הפוליטיקה, אבל 'לדבר על זה', אסור. אפילו ביהדות התורה, הסבירו השבוע, כי ההסברה לא יוצאת לדרך, בגלל המלחמה. איזו מלחמה בדיוק, מבית או מחוץ? את זה, משום מה, שכחו לפרט, ולא בכדי.

ביבי יצרף את החרדים לממשלתו. באיזה מחיר? זו כבר שאלה אחרת. בשוק הפיננסי של ביבי, הכל עניין של אופציות, ומחירן של אלו, בימים של משבר כלכלי, נושק לרמתו של מדד הדאו ג'ונס (פרטים במוסף 'ביזנס').


מכת סיום


"סבב הטילים הבא יגיע לדימונה", מזהיר נתניהו. משיח הוא לא, אבל כנביא זעם, הוא הוכיח את עצמו בתחזיות מדויקות, אחת לאחת. כמדינאי שמתבונן אל מעבר לאופק, אין לנתניהו מתחרים. מה לעשות וכדי לממש מדיניות, צריך לדעת לעשות פוליטיקה. לא התחום החזק של ביבי.

אם בעבר, הייתה מוכרעת המלחמה במכת הפתיחה, הרי שכיום מכת הסיום היא הקובעת. צה"ל יכול להלום בהם ללא רחם, ומדינת ישראל עלולה לצאת עם זנב בין הרגליים. עוד כמה מהלכים מוטעים כמו אלו של לבני שהביאו להחלטת האו"ם ביום שישי האחרון, והחמאסניקים ייצאו ממאורותיהם, יירו את הטיל האחרון ויכריזו על ניצחונם.

"חייבים להגיע לשני יעדים ברורים. עצירת הירי, והפסקת ההתחמשות", מציב ביבי את הרף המינימלי. בהנחה שהיעד לא יושג והבחירות לא תידחנה, זהו קמפיין הבחירות שנשמע בימים שייוותרו. על המנטרה הזאת הוא חוזר בפתחו של כל בית מופגז, בחללו של כל גן ילדים מטויח היום, לאחר טיווח אתמול: "הרי אמרנו שאסור לעזוב את פילדלפי, שהתאהדיה היא אסון. הזהרנו בדיוק מפני זה. אם נעצור עכשיו, נגיע בעוד כמה חודשים לסבב נוסף, אבל אז הטילים יגיעו גם למרכז". הוא עומד שם ומדבר בעברית ובאנגלית. אז בקדימה אומרים שהוא מקדם את ענייניו הפוליטיים. מי שרואה את תשומת הלב היתירה שהוא מקדיש לתקשורת הזרה, זו שאין בכוחה לקושש לו מצביעים, מבין שמדובר בפטריוטיות אמיתית.

בכל מקרה הוא יגיד: "אמרתי לכם". סביר להניח שיעשה זאת בנסיבות מקילות מבחינתו. בעקבותיה של הפסקת אש שנויה במחלוקת שתוצג על ידו כרפיסות, שלא הביאה להשלמת המהלך המתבקש. בקולו, הוא מביע תקווה שהיעדים יושגו בתום הפעולה. בליבו, מי יודע?


אין תוצאת תיקו


בינתיים, החברים מקדימה והעבודה, מנהלים את המערכה. ביבי במושב האחורי, עד שאפילו הש"סניקים מעודכנים יותר ממנו. בישיבת הממשלה, הם שמעו את הדיווחים המדהימים. נתוני הנפילות, זהים כמעט לאלו של מלחמת לבנון השנייה. שלושים אחוזי פגיעה בתוככי הערים. גם עוצמת הטילים לא נופלת (העוצמה, הטילים נופלים, ועוד איך). הקסאמים אומנם זורעים אימה, יותר מהרס, אך הגראדים הם טילים איראניים תקניים, לכל דבר ועניין. כמו במלחמת המפרץ, הבתים חרבים ויושביהם נותרים שלמים. "באותה שעה לא היינו בבית", שמענו בבית אחד, "הנפילה הייתה בדיוק בצד השני, הם עברו מצד לצד, ברחו בלי מודע ממוקד הנפילה", שמע ביבי במקום אחר. במלחמת לבנון השנייה, נשמעו אותם סיפורים בכיוון ההפוך. עובדי מוסך הרכבת בחיפה נכחו בדיוק שם. המילואימניקים בשדה הפתוח באיילת השחר, עברו מצד לצד, היישר למוקד הנפילה. יד ה' הייתה בנו אז. חסד ה', כיום.

בשדה הקרב, כמו בעורף: "הפרזנו בכוחו של החמאס", אמר השבוע ראש השב"כ יובל דיסקין לשרי הממשלה. "ציפינו להרבה יותר נפגעים". בראשית הפעולה, תחת השפעת טראומת וינוגרד, הפך גם אולמרט היהיר, לזהיר. ככל שהמערכה מתקדמת, שבה ומבצבצת תכונת הבסיס של האיש. השבוע, הוא עלב בפומבי בקונדוליסה רייס, בחוסר טקט דיפלומטי משווע. גם היעדים שהוא מציב לפתע, גרנדיוזיים, בהתחשב במצב.

בניגוד לאהוד א', הרי שאהוד ב' רק רוצה לגמור את זה. לסיים עם הסדר מדיני. כמעט בכל מחיר. לנקות שולחן ולקיים בחירות. כאן ועכשיו. לפני שהקערה תתהפך על פיה ומספר המנדטים יחזור להיות חד-ספרתי. אולמרט באמצע. ברק מצידו האחד, ולבני מן הצד השני, לא מוצאת את עצמה. ביום שישי היא נכוותה ברותחין. קדנציה שלמה מספרת שרת החוץ, לכל מי שרק מוכן לשמוע, על חברותה האמיצה עם מזכירת המדינה קונדוליסה רייס, ובהגיע רגע האמת, תוקעת לה קונדי סכין בגב ומגבשת הצעת החלטה אנטי-ישראלית. ככה זה כשאין לידך את הדיפלומט דני אילון, השגריר לשעבר שקונדי כיבדה את חשיבתו והתחשבה בעמדותיו.

לבני בתחילה עוד ניסתה לטעון, כי בזכות קשריה, נמנעה לבסוף רייס בהצבעה, אבל אולמרט, במכוון, הפך זאת לבדיחה לא מוצלחת. שוב מתברר, כי לבני מעדיפה למרוח מייק-אפ, במקום להציג לציבור את פניה האמיתיות של החלטת האו"ם.

אולמרט פתח פה וגולל את הסיפור האמיתי: "אמרתי 'תשיגו לי את הנשיא בוש בטלפון'. ניסו, אמרו לי שזה נשיא ארצות הברית, ושהוא באמצע הרצאה בפילדלפיה. אמרתי - לא מעניין אותי, אני צריך לדבר איתו עכשיו. הוא ירד מהדוכן, יצא ודיבר איתי. אמרתי לו שלא יכול להיות שארצות הברית תצביע בעד ההחלטה הזאת. הוא מיד התקשר למזכירת המדינה ואמר לה, לא להצביע בעד. היא נשארה מבוישת". דיבר אולמרט על בושתה של רייס, והתכוון ללבני.

חברי הקבינט, שומעים אותה גם בפורום חשוב זה, מדברת בעיקר על עצמה. גם הם, כמו הצופה בבית, מתרשמים שהיא מודעת לגודל המבוכה. מבינה שכמעט ואין בידה האופציה להביא להישג מדיני. ברק סימן את המטרה, הבדיל בין ההישג הצבאי שלו, לכישלון המדיני שלה. ביבי הצטרף, ולבני בתגובה, בורחת ושוברת ימינה. בישיבת הקבינט היא הסבירה, שלא ניתן לנהל מו"מ עם החמאס. שצריך לסיים את הפעולה ולסגת ללא כל הבנה. "ואם יירו, ניכנס בהם בלי כפפות". זה מה שהבטיח שרון בהתנתקות, זה מה שאמר גם ברק בנסיגה החד-צדדית מלבנון. הסוף ידוע. אבל כשאופציה מדינית אין, התלהמות ימנית, היא מטבע עובר לסוחר.

וישנו אולמרט, "חף מפוליטיקה". נכון ללכת עד הסוף ומייחל בכל ליבו שלא יזדקק לכך. הוא מבין שלטווח הארוך יזכרו לו את המאני-טיים. אם ייצא בלא הסדר, במידה והנשק ימשיך לעבור בפילדלפי, הוא ישבור את השיא של עצמו. עד היום הוא נחשב לראש הממשלה הישראלי הראשון שהפסיד מלחמה. כעת עומדות בפניו שתי אופציות. או להשוות ולסיים את המערכה הנוספת בניצחון, או לסמן מפלה נוספת בתקופת כהונתו. כאוהד כדורגל, הוא יודע שמול האיסלאם הפונדמנטליסטי - חמאס כחיזבאללה - לא ניתן לסיים בתוצאת תיקו, שכן זו, מוצגת לבסוף כניצחונם של האחרונים.

שרי הקבינט שומעים את הקולות. מודעים למאבק האיתנים שמתחולל בין חמאס-דמשק בהשפעת הנחיות איראן, לבין חמאס-עזה בהשפעת הפצצות צה"ל. "יש הבדל בין מי שסופר את המכות למי שסופג אותם", אמר השבוע איסמעיל הניה מעזה, בשיחת טלפון לחלאד משעל מדמשק. שאלת השאלות הינה, האם את הכניעה בשטח, ניתן יהיה לקבע בסעיפי הפסקת האש. אם לאו, חמאס ייצא וידו על העליונה.

ראש הממשלה, שלעניין זה אינו מגובה ברמטכ"ל אשכנזי, מציע בדלית ברירה ובלי חדווה יתירה, ללכת עד הסוף. כניסה לשלב הקרקעי הבא, משמעותה השתלטות ממשית על הרצועה ופעולה שתארך חודשים, ולא שבועות. המשמעות מבחינת התפתחות הלוחמה ברורה, גם מבחינת הסיכויים לדחיית הבחירות.


שותקים ומתפללים


ולא דיברנו על הש"סניקים. השבוע, לשם שינוי מבורך, נדם קול המצביאים. דיברו שם על מיטוט החמאס, אך העדיפו לברוח משאלת השלב הקרקעי הנוסף. "יש ארבעה שרי ממשלה שבניהם משרתים בחזית, ואף אחד משרי ש"ס לא נמנה עליהם", אומר לנו בכנות בכיר בתנועה. "אז למה לדבר הרבה, למה לעורר את הדוב? אנחנו פשוט צריכים להצטרף לילדים שלנו בישיבות ולהתפלל. לשתוק ולהתפלל". הדמעות שניגרו השבוע על דפי ספרי התהילים, הועילו בכפליים. לרפואת מרן הגר"ע יוסף ולהצלחת החיילים במערכה. שרק ימשך כך, בלי הרבה פטפוטים מיותרים.

קפצנו לאשקלון ומצאנו שר אחד - איציק כהן – שמסתובב בשטח, אך הוא עושה זאת מתוקף תפקידו כאשקלוני אותנטי, שורשי. שלא כמו השכן החדש אהוד ברק, ששכר דירה בשכונתו, הרחק ממגדלי אקירוב ואף הזמין עצמו לסעודת מלווה מלכה. עד שיגיע שר הביטחון, חגג כהן השבוע, בר מצווה מצומצמת לבנו. בחוג המשפחה. סעודת מצווה צנועה. סמוך ונראה למתחם המאובטח, בין המטבח לסלון. לא עת חגיגות, השעה הזאת.

הגענו לחדר המצב בעירייה. נכחנו כאן בשעתו, בשבוע הנפילות הראשון. הברדק חגג. מזוזות רק נקבעו. חלפה תקופה והמערכת מסודרת, דופקת כמו רקטת גראד. מערך ממחושב של התעשייה האווירית ומל"מ, ממפה את העיר עשרים וארבע שעות ביממה. רגע אחרי הנפילה, מוזרם המידע לחדר המצב, והמערכת מדווחת מיידית, על כמות הקשישים, העיוורים והמוגבלים, ששוהים ברדיוס הקרוב, על פי נתונים שהוזנו מראש על ידי מחלקת הרווחה. העיר מחולקת לארבעה אזורים וכל איש בטחון והצלה, יודע את מקומו. בבוקר, ראינו את אשדוד המבורדקת, ונזכרנו באשקלון חצי שנה לאחור. כעת אנחנו כאן, בקרב אלו שצליל האזעקות, הפך עבורם לשיר ערש. כהן, משקיף בקבינט המדיני-בטחוני, אמר לנו אז ב'פאסימיות ריאלית', כי "לממשלה אין פתרון". כיום, הוא לא מגלה אופטימיות יתירה.

ילדי כיתה ח' בת"ת המקומי, שמצאנום אז, מתרגלים את הריצה לחדרי הביטחון, יושבים לבטח במקלט עירוני. "כשלומדים טוב, לא שומעים את האזעקות", הם אומרים ומספרים על חוויותיהם. כל ילד והנפילה הקרובה לביתו. בדרך חזור, לאזור המרכז, התנועה מהירה. מי שאינו מוכרח, לא נמצא כאן. בני ברק מעולם לא הייתה קרובה יותר לאשדוד ולאשקלון, מכפי שהיא כעת, בעידן מעוף הגראד. 

   

 

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

 


תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 16 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד