"סמל למסירות נפש לתורה"

פטירתו הפתאומית של הגאון רבי ברוך שמעון סלומון זצ"ל הותירה את בני משפחתו, אלפי תלמידיו, ותושבי העיר פתח תקווה כואבים והמומים. הגרב"ש שחזר בשבוע שעבר ממסע גיוס כספים בארצות הגולה למען מוסדותיו, היה בשיא פעילותו הן הציבורית והן החינוכית. ופטירתו מותירה חלל גדול בקרב מעריציו הרבים.

• הרב ברוך שמעון סלומון זצ"ל

אתר 'בחדרי חרדים' יצא למסע בעקבות תחנות חייו, וגילה דמות שכולה תורה, יראת שמיים, ושמירה ללא פשרות על קודשי ישראל.

הרב מנחם תיק, מתלמידיו הראשונים בישיבת 'נחלת דוד' וגיסו של הגרב"ש, מספר ל'בחדרי חרדים': "נכנסתי לישיבה בגיל 20, הגרב"ש היה בן 27 ופתח את הישיבה לעילוי נשמת אביו ר' דוד. אביו עמד בראשות ישיבות 'תורה ומלאכה', וכיהן כרב של כפר אברהם בפתח תקווה. כחצי שנה לאחר פטירתו הקים הגרב"ש את הישיבה. בגרעין הראשון היינו עשרה בחורים, וזו הייתה התקופה הטובה בחיי. המשגיח היה רבי אברהם סלומון, המכהן כיום כמשגיח בישיבת חברון. למדתי שם מספר שנים עד לחתונתי עם אחותו".

• נדיר למצוא ראש ישיבה בגיל כה צעיר, איך הרגשתם עם זה?

"הוא אמנם היה צעיר בגילו, אך בידיעותיו לא נפל מאף ראש ישיבה אחר, ואפילו מעבר לכך. הוא היה מפורסם בכל עולם הישיבות כעילוי אדיר. הגרב"ש דילג על כיתה ח' ועבר ישר לישיבת 'אור ישראל', משם בגיל 13 עבר לישיבת חברון. בישיבת חברון הוא היה מפורסם כעילוי של הישיבה, היה מקורב מאד לראשי הישיבה. כשהיה בירושלים היה הולך הרבה לאדמו"ר מגור' 'הבית ישראל', שקירבו מאד. היה להם גם קשר משפחתי".

• אתה זוכר אותו גם כרב העיר פתח-תקווה או רק כראש ישיבה?

"ודאי. בזמנו אני הייתי אחראי לכל מלחמות השבת שנערכו בפתח-תקווה. הוא לקח את תפקידו כרב העיר ברצינות גמורה, כל פגיעה בחומות הדת של העיר היה רואה כפגיעה אישית. לא היה נותן לשום סדק להתרחב בחומות הדת. הוא לא פחד משום דבר, לא משוטרים ולא מהפגנות, הוא היה מהרבנים של פעם".

• איך תזכור אותו?

"אני אזכור ממנו דבר אחד: ללמוד ללמוד, וללמוד. זה היה כל חייו. בכל התקופות ובכל העיתים זה היה מרכז חייו. כבן משפחה אני יכול לספר לך העממיות שלו, על היחס שלו לכל אחד ברצינות ובכבוד. כל מי שהיה נכנס אליו, זכה לשמוע ולהשמיע דברי תורה. הוא לא הסתפק בזה והיה מכבד אותנו באופן פיזי באוכל ובשתיה. בשנים האחרונות אני נמצא בשליחות בחוץ לארץ, וכל שבוע היינו איתו בקשר. חבל על דאבדין ולא משתכחין".

"נספד שלא כהלכה"


הגאון ר' שלמה בקשט, חברותא במשך 9 שנים וגם בן-דודו, המכהן כעת כרבה של אודסה, מספר ל'בחדרי חרדים': "אני עדיין בטראומה. זה נחת עלינו באופן פתאומי. אבל דבר אחד בטוח: העולם לא הכיר אותו. הכירו אותו מאמצעי התקשורת שהבליטו את מלחמותיו למען קדושי ישראל, אבל פספסו את העיקר".

• מה הדבר שאפיין אותו יותר מכל?

"הדבר היחיד שעניין אותו היה הלימוד. הוא היה שקוע יום וליל בלימוד התורה. אתן לך דוגמא קטנה: בזמנו היו מאבקים אדירים על פתיחת 'קולנוע היכל', היהדות החרדית כולה התגייסה למאבק. הגרב"ש ניהל אז את המאבק ביד רמה. לא חת ממעצר או מכתבות עוינות בעיתונות. באותה תקופה הייתי החברותא שלו. הבית שלו המה ככוורת דבורים, והוא, כאילו זה לא נוגע אליו. כאילו לא הוא מנהל את המאבק. כל כולו היה שקוע בסוגיא. זה היה מחזה נפלא. אני לא אשכח אותו לעולם".

• גם בהלוויה דיברו הרבה על מלחמתו למען קדושת השבת, האם פספסו את הנקודה העיקרית?

"יכול להיות. עוד בהלוויה עמדו לידי כמה תלמידים שדיברו על כך שהגרב"ש נספד שלא כהלכה. נכון שהיה לוחם מלחמות ה', אבל העיקר זה המסירות נפש שלו לתורה. זו הייתה מסירות נפש שלא בנמצא. אני זוכר כתלמיד בישיבה, את השיעור כללי שהיה נותן בליל יום כיפור. זה היה לאחר שהיה מסתובב בין הבתי כנסיות בעיר. הגרב"ש לא היה אדם חזק מבחינה פיזית, ובכל זאת גילה כוחות כמעט על טבעיים כשהיה מדובר בתורה. סיפר תלמיד: לאחר שהיה מוסר את השיעור כללי בליל יום כיפור עשה 'משמר' כל הלילה. גם השעות של הלימוד שלו היו נדירות. אני הייתי חברותא שלו בשעה 4 לפנות בוקר. כשהייתי מגיע אליו הביתה, הוא כבר היה שקוע בסוגיא, והוא לא היה הולך לישון מוקדם".

• בתור בן משפחה זכית ליחס מיוחד?

"הרבה מהתלמידים היו בני משפחה. אבל הוא היה מתייחס לכולם באופן שווה. כמובן שאנחנו היינו רואים אותו גם בשמחות משפחתיות, אבל גם לנו היה יחס אליו של תלמיד לרב. הסתכלנו עליו כעל דמות מורמת מעם. ממש מלאך אלוקים צבאות. גם המסירות נפש שלו לתלמידים היה משהו שלא בנמצא. היחס שלו לתלמידים היה ממש אבהי. ולכל בקשה של תלמיד התייחס כאל בקשה של בנו".

• מה תזכור ממנו?

"אני אזכור את ה'שיעור כללי' ביום חמישי. כל התלמידים היו יוצאים מותשים לאחר השיעור שדרש מאמץ מחשבתי. והיה ניתן במתיקות ומתוך אהבת תורה אמיתית. הוא החדיר בי 'אהבת תורה', ואני לא אשכח זאת לעולם. אזכור גם את מידת הזריזות והמסירות שלו. לפני אירוסי, היו לי כמה שאלות דחופות. וביקשתי ממנו ללוות אותי לסטיפלער. באותו יום נסענו שלוש פעמים מפתח תקווה לבני ברק, על מנת להיכנס לסטייפלער. וכידוע הוא היה עסוק מאד. אבל כשהיה צריך לעשות משהו, היה עושה זאת בכל הזריזות".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!