מאנטיוכוס ועד פלסנר - מאבקה של האם היהודיה

בתקופה ההיא היה המלך אנטיוכוס אפיפנס. לא בנימין נתניהו, גם לא בג"ץ, אפילו לא השופטת דורית בייניש. 'כל' שדרשו נציגי אותו הקיסר מהאם היהודייה שעמדה מולם היה להניח לבניה להשתחוות לפסל ולטעום מבשרו של החזיר.

בזה אחר זה סירבו הבנים להיכנע לדרישות, מגובים בתמיכתה של האם. בזה אחר זה הם עונו לעיני אמם, עד שהוצאו להורג.

אם מסכנה, שזה עתה איבדה שישה מבניה, אבל אפילו להתאבל עליהם לא הניחו לה, אלא הביאו בפניה את הילד השביעי, הקטן.

הרם 'רק' את הטבעת שעל הארץ, אמרו לו, והשליכו טבעת על הארץ. מעין 'טקטיקה' שתוכיח כי הם ממלאים את מצוותם.

אבל הילד סירב, מלווה אף הוא במבטה הנחוש של אמו.

שבעה בנים מתו לחנה היהודיה, שבעתם על קידוש שם ה'. אבל הם לא נכנעו.

גם היא לא.

מסירות נפש

אינני בדרגתה של אותה קדושה. ובכל זאת, אחרי שהממשלה הנוכחית פסלה את חוק טל במטרה 'לנצח' את הציבור החרדי, חשוב שראש הממשלה ורעייתו יפנימו את המסר.

רגע לפני שתנסו לקחת לנו את הבנים בטקטיקה כזו או אחרת, תהפכו אותנו, האמהות היהודיות של אותם ילדים, לחנה ושבעת בניה.

אינני מדברת על מי שאינם לומדים ברצינות, על אלו שמבזבזים את זמנם ואת תקציב עולם הישיבות. גם לא על מי שעוסקים בעבודות שחורות ופטורי כזב. אני מדברת על מי שלומדים בכל כוחם, ולא חשוב מהי רמת המשכל שלהם או טיב ציוניהם או גובה האייקיו שלהם. מבחינתנו, בן שחשקה נפשו בתורה, אחד שלומד ברצינות, הוא קדוש שבקדושים. אנו נעשה הכול, אבל ממש הכול, כדי לשמור עליו כפי שהוא. גם במחיר של מסירות נפש. וכאשר תענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ.

הבה נבהיר גלויות. כל מי שסבור שגזירות כלכליות, סנקציות ושאר מיני עינויים 'מודרניים' יוציאו את טובי בחורנו מאוהלה של תורה, אינו מכיר אותנו. אינו מכיר את כוחו של העם היהודי, את כוחן של האמהות היהודיות. ככל שתנסו ללחוץ אותנו, כך נהיה טובים יותר, נעלים יותר, חזקים יותר. באווירה של מסירות נפש ללימוד תורה תקבלו הרבה פחות חרדים עובדים.

כולנו נצא לקרב של חיינו, הקרב על התורה היקרה לכולנו. ראו, הוזהרתם.

ארוחה אצל ה'חפץ חיים'

ילדה קטנה הייתי כאשר סבי, הרב שלום גלאי זכר צדיק לברכה, היה מספר לי את סיפורה של אמו. הייתי מתבוננת בו בעיניים גדולות ופעורות לרווחה ומפנימה את המסר אל תוך תוכי.

בעיירה וולקוביסק, בה התגוררה משפחתו, נשבו רוב בחורי הישיבה ברוחות ההשכלה. אבל אימא שלו, דבורה הי"ד, החליטה להקדיש את בנה שלה לתורה. ביום מן הימים, כשהוא נער כבן 13 בלבד, נטלה את ידו ויצאה איתו לדרך הארוכה בואכה העיירה ראדין. בשל טילטולי הדרך, האם חשה ברע, "אבל לא היה ולו אף רגע אחד שבו חשבה לחזור בה מתוכניתה המקורית", היה סבא שלום מספר.

כאשר הגיעו לראדין, סרה אל ביתו של 'החפץ חיים', ובלי להסס נקשה על הדלת. "הבאתי את בני, הוא ילד ביישן, אני מתחננת אלייך, תשמרי עליו, תדאגי שיהיה לו מה לאכול", מלמלה אל מול רעייתו הרבנית של 'החפץ חיים'. ~
מאז, במשך שנים ארוכות, היה סבי אוכל על שולחנו של הצדיק, לומד תורה בישיבתו.

כאשר נולדו ילדיי, יחד עם המוצץ עליו עמלתי להרגילם, הייתי נוהגת להביאם, תינוקות בעגלה, אל ביתו של סבי. הייתי מעמידה ליד כסאו את העגלה, כך למשך שעות ארוכות, רק כדי שיספגו את ניגון הגמרא שהתנגן אורח קבע אצלו ועל שולחנו. השכנים, בשכונה החיפאית חליסה בה התגורר, יודעים עד היום לספר איך תמיד מחלון ביתם של הסבא והסבתא, תאריך ימים, דלק האור עד לשעות הקטנות של הלילה.

יש אמהות שחלומן לגדל עורכי דין דגולים, אחרות חולמות על בן ב'קרבי', יש המבקשות שבנם יצמח להיות רופא בעל-שם. חלומי שלי היה ויהיה לזכות לראות בנים לומדי תורה. זהו חלומן של נשים רבות, נשים יהודיות, שמוכנות להקריב הרבה ולו בלבד שמטרת חייהן תתממש. אין שום דרך שבעולם להעביר את התחושות אותן אני חשה בימים אלו. פלסנר לעולם לא יבין, אפילו נתניהו לא.

אבל תבינו, לא תנצחו אותנו בחוק כזה או אחר, גם לא בסנקציה מחוכמת באשר תהיה. התורה הלכה איתנו אלפי שנים, היא תמשיך להיות חלק מאיתנו. מבחינתנו, זהו השירות הנעלה ביותר עבור מדינת היהודים, ולא שתוכלו להבין זאת. אתם לא מסוגלים.

תזכרו את חנה ושבעת בניה, רק כדי להבין שגם אם תירו בראשי, אף אם תעלו את בני על רכב צבאי בדרכו לכלא כזה או אחר – נצח ישראל לא יכזב, אנחנו באמונתנו נחיה.

בחורי ישיבות בצבא הרוסי

סבא היה מספר לי על הצבא הרוסי, אימתם של בחורי הישיבות באותם ימים. כן, גם הוא היה מודאג, ונכנס אל רבו כדי לקבל ברכה. 'חפץ חיים', מפאת זקנותו, כבר לא שמע היטב, וסבא ניסה להרים את קולו. הוא סיפר כי עליו להתייצב לצבא בעיירה אוסטרובה מזיובץ. 'החפץ חיים' השיב לו: "ה' יעזור שתשתחרר. באיזה מקום שתתייצב". סבא סבור היה שדבריו לא נשמעו היטב, ושב וחזר על המשפט. אבל התשובה חזרה על עצמה, גם כאשר צעק את שם המקום. "שלא ישלטו בך הגויים", הוסיף מורו ורבו.

יחד עם בחורי ישיבה אחרים עשה סבא את דרכו אל העיר, כולם אוחזים בידם את צו ההתייצבות. הבחורים דיברו על רופא פולני, אותו ניתן היה לשחד ולקבל שחרור, אך לשם כך היה עליהם להירשם כבן העיירה. סבא, 'לרוע מזלו', לא הצליח למצוא לעצמו משפחה שתסכים לרשום אותו כבנה. אנשים פחדו להסתכן. בלית ברירה החליט ללכת לקומרובה, עיירה הסמוכה, שם פנה אל רב העיר והצליח בעזרתו למצוא לעצמו משפחה מתאימה. תמורת סכום כסף הצליח להשיג שם שחרור מהרופא הפולני שבאותה עיר.

רק ימים אחדים חלפו בטרם התברר לו הנס הפרטי שלו. בעיירה אוסטרובה מזיובץ נתפסו כל בחורי הישיבה, כך שמע. הרופא הפולני הואשם בלקיחת שוחד, והבחורים הובלו אל מחנה הצבא, כשהם קשורים בשלשלאות.

שבת היום

המלחמה פרצה, ישיבת ראדין חולקה לשניים. חלק עברו לוילנא, החלק השני לאוטיאן. סבא נמנה על החלק השני. כאשר אסרו הרוסים את מי שאינם אזרחי ליטא כדי לשלוח אותם לסיביר, הסתתר עם קבוצת בחורים בעליית גג שבבית ספר מקומי. שם המשיכו לשקוד על תלמודם יום וליל.

עד שנאסרו. היה זה בשבת, סבא נלקח אל חדר החקירות של הנ.ק.וו.ד., וכמו כל בחורי הישיבה נחשב לקונטרוולוציונר. הקצין הרוסי הגיש לסבא טופס מלא, כתוב בכתב-יד צפוף, והורה לו לחתום למטה.

"שבת היום, אני לא יכול לחתום", השיב לו סבא.

הקצין מיהר לשלוף אקדח וכיוון אותו אל מול לראשו.

"אתה יכול לירות, שבת היום, אני לא יכול לחלל אותה", עמד סבא על שלו.

"הכנתי את עצמי לירייה", סיפר לי לימים. אבל עוד שניה מקפיאת דם חלפה, הקצין השיב את הנשק אל חגורתו וחתם בעטו את שמו של סבי. "הרגשתי שברכת החפץ חיים התקיימה", היה שב ומספר. "שלא ישלטו בך הגויים", הבטיח לי.

מסר לדורות

סבא היקר, אינך עוד עמנו. אילו היית בין החיים והייתי סרה אל ביתך, היית מן הסתם מפסיק את לימודך לחמש-שש דקות, שכן מעבר לכך מעולם לא הפסקת. הייתי יושבת איתך ומספרת על האיש יוחנן פלסנר שהחליט לעשות על גבינו כותרות, על יהודי בשם שאול מופז שסבור שיצליח להתרומם בסקרים אם רק יגייס לנו את הבנים, על אביגדור ליברמן ועל בנימין נתניהו שנגררו אחריהם, ואחרי התקשורת.

ברור לי מראש מה היית עונה לי.

לרגע היית מרים את עיניך הכחולות ומביט בתמונתו של רבך, זו שתלתה קבוע מעל לשולחנך, אחר-כך היית מהדק בידיך את נייר הדבק בו חיברת את דפי הגמרא המהוהה, ואז היית מחייך חיוך קל ומפטיר: 'נו, שרהל'ה, ה' יעזור, יהיה בסדר, מי שילמד כמו שצריך לא יינזק'.

את התשובה הזו אני מעבירה למוטי, בני בן ה-15.

נכון שכמה וכמה חברי כנסת כבר 'בישרו' לי בחגיגיות כי בהגיעו לגיל 18, יגויס, אבל לא, מוטי שלי, אם רק תלמד כמו שצריך, אם תהיה מוכן גם למסירות-נפש יומיומית - מי יוכל עליך.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!