בין הזמנים, תשע"ב • נחומי מתעד: כך בילה הציבור החרדי

רגע לפני סיום צום תשעה באב, בעוד הבטן מקרקרת והמחשבה על הקפה+עוגה מערפלת את החושים, הראש נותן דרור למחשבות שכבר מתכננות את חופשת 'בין הזמנים'.

הימים ימי בין הזמנים.

לפתע הכול נצבע בשחור-לבן. הנחלים, המעיינות, הפארקים והגינות. מים המלח עובר בים התיכון ועד הכנרת. חרדים מכל החוגים. אברכים, בעלי בתים, אשכנזים וספרדים.

ימים מוזרים הימים הללו - ימי בין הזמנים – ימים מוגדרים ומסודרים, בהם יוצאים לנופש.

במחשבה ראשונה היה ניתן לראות בזה, שוב, עוד חומה. חוק והלכה, המגדירים ומגבילים חיים של חרדי. גם מתי לצאת לנופש קובעים לו.

במחשבה שניה, בראשית ברא אלוקים את האדם כשאר החיות, עם צרכים דומים פחות או יותר.

ורק דבר אחד קטן עשה את כל ההבדל. "רוח ממללא" – כוח הדיבור. כוח המחשבה. לא עוד חיה שתגובותיה אינסטינקטות חייתיות מובנות. אלא חיה אחרת. חיה שבטרם תגובה יכולה לחשוב. בטרם מעשה יכולה לדבר.

בכך ביקש בורא עולם מיצוריו אלו, נתתי לכם כוח המחשבה, כוח הדיבור. בעזרת אלו העלו את עצמכם מדרגת חיה לדרגת אדם. השליטו את השכל על הרגש, על האינסטינקט. ובכך הצדיקו את קיומכם.

משכך יוצא שימי בין הזמנים אינם ימים בהם יוצאים לחופשה מחובותינו המוסרית כיהודים להיות טובים יותר. ערכיים יותר. בני אדם יותר. אדרבא ימים אלו הם עוד סימן להשלטת השכל על הרגש.

"לכל, זמן ועת" - יש זמן לרוח ונפש. ויש זמן לחומר וגוף.

זמן מוגדר וקבוע. אין "מתי שבא לי", אין "מתחשק לי". יש זמן, מוגדר, קבוע. לכל דבר.

צדקו אלו שאמרו, שימים אלו אינם צריכים להיקרא 'בין הזמנים' שהרי הם המשך של אותו 'זמן' בלתי נגמר בו השכל ורק הוא יקבע מתי לומדים, מתי עובדים ומתי נופשים. המשך של אותו ציווי אלוקי לאדם בארץ. תהיה אדם. חיה כבר בראתי.

חפרתי. אני יודע. אבל מתי כבר נותנים לי פה להציג את הגיגי מחשבותיי.

בברכת חודש מלא בתורה, עבודה וגמילות חסדים

תודות:

מנחם כהנא, AFP. מוטי בוקצין. בערלה יעקובוביץ. אביגדור שטרן. עזריאל משה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!