"את המחזור לקחת?" שאלה אימא מהמסדרון • טור אישי

בימים האחרונים מלווה אותי תחושה קשה של 'הם' שם - ו'אני' כאן. ה'אלול' שלהם, וה'אלול' שלי.

האם זרזיף כלשהו של הרגשה מ'אלול' בישיבה נשאר בי מאותם ימים? לעת עתה אין לי מענה.

המחשבות מתרוצצת בראשי בימים האחרונים ואיני מוצא מנוח לנפשי. אז החלטתי לנסות לדלות מזיכרוני את אירועי היום הראשון של אלול בישיבה-גדולה.

ערב ר"ח אלול.

ברחוב נחמיה בבני-ברק, בדירה מספר 9, הממוקמת בקומה שלישית, נפתח עוד ארון. בגדים וחפצים מונחים במזוודה שמאיימת להתפקע.

חששות מלווים את המעמד: היכן יהיה המקום בתפילה; מי יהיה החברותא לסדר עיון; האם תהיה זו ישיבה כפי שראש הישיבה-קטנה הבטיח; והאם בחדר יהיו מקלחת ושירותים או שאת אלו אצטרך לחלוק עם שאר הדיירים בפנימייה?

"את המחזור לקחת?" שואלת אימא מהמסדרון. היא, כך נראה, לחוצה יותר ממני. הבן-יקיר שלה עוזב בפעם הראשונה, אחרי שלוש שנים בישיבה-קטנה, את הבית, עובר לסטטוס של 'פנימייתי'.

אימא מלטפת אותי בחיבה, מסתכלת ומהרהרת.

שנים רבות לאחר מכן תהיתי מה היה אותו רגע של הרהור. הרי כבר אז ידעה שכנראה גדול בתורה לא אהיה. אמנם אהבתי מאוד, וגם ידעתי לא רע, ללמוד. אך תמיד הייתי סקרן יותר מבני גילי, לדעת, להבין, למשש. כבר אז החלק הוויזואלי שבי היה מפותח, מספיק דיו כדי שאראה בכל סיטואציה מושא לצילום.

ואולי חשבה אימא, שאדם צריך תמיד להיות עסוק. להיות יוצר, להיות יעיל. לעצמו, לאחרים. ולא תמיד משנה במה. ההרגל הזה שרכשה אימא מבית ילדותה - אי-שם בהרי הקרפטים על גבול הונגריה-צ'כיה - לא לשבת בחוסר מעש. לקום בבוקר מוקדם, ללכת לאסוף פטריות ביער, להכין ארוחת בוקר, לנקות את הבית. חיים כפריים פשוטים, אך מלאים עד אין-סוף בתעסוקה וביצירה.

חיים חדשים

האוטובוס נכנס לתחנה.

אימא מדדה אחריי עם שלוש מזוודות. המשקל היה אמנם חריג, אך הסיטואציה רגילה למדיי - אחת מיני רבים. הרחוב היה עמוס בבחורי ישיבות, מלווים באימהות ואבות. יוצאים ליום הראשון בישיבה-גדולה. מי יראה אותם יוצאים ואינו יוצא.

זה היה יום שישי. מן יום מוזר ואפילו קצת לא נוח לתחילת חיים במקום חדש. הגעתי עם המטלטלין לישיבה שעות לא רבות לפני שבת. סידור רב של דברים עמד לפניי. היכן החדר שלי, באיזו מיטה, מי הם חבריי לחדר - וקדימה כמובן להתארגן לקראת שבת.

אין מה לומר, הנחיתה היא קשה. אך הלב הומה מהתרגשות. הסידורים לוחצים ולמי יש זמן לרגשות. אני פועל כמו רובוט. להספיק להיות מוכן לשבת.

ואז, שקט.

אני נקי, מסודר ומאורגן לשבת. יושב על המיטה, מסתכל על השעון כאילו ממתין שהשבת הראשונה בישיבה תיכנס. וברגע אחד הלחץ מתפוגג.

טלפון אחד אחרון לאימא, ואז הסכר כולו נפרץ. "מי אמר שהכל הסתדר?", "יש בעיה עם המקלחת, המים זורמים חלש", "ויש רעש חזק מהגנראטור שנמצא בדיוק מתחת לחלון היכן שהמיטה שלי", "ואני לא מכיר אף אחד".

אימא הקשיבה למבול הטענות שלי, בלי לומר אף מילה. רק הקשיבה. לפעמים היה נדמה לי כאילו אינה מתעניינת. כאילו הייתה טרודה מידי בעסקיה. או שהם היו חשובים יותר מהמקלחת ומהגנראטור שרעש מתחת לראשי.

שנים לאחר מכן הבנתי, שמה שזקוק לו אדם בשעת תסכולו היא ההקשבה. אין הוא זקוק לתשובות, כי כאלו אין.

אימא בירכה אותי בברכת "שבת שלום" - והשיחה הסתיימה.

אוצר של רגשות

בחור בעל זקן עבות עבר בין החדרים והכריז: "הראש ישיבה מכנס את כל הישיבה לשיעור פתיחה בבית מדרש, חצי שעה לפני שבת. כולם חייבים להגיע ולהביא את המסכת החדשה הנלמדת – בבא קמא".

קרן אור שובבה מצאה לה רווח קטן בין הווילון המקושקש בפרחים, ונחה על הגמרא שבארון. מן שבילי אור כאלו שבאים ונעלמים, המסמלים שהנה עוד רגע קט חשיכה ושבת המלכה.

נטלתי את הגמרא בידי, וצעדתי לעבר בית המדרש, עמוס במחשבות. על חיים חדשים, חברים חדשים, ויצירה חדשה הממשמשת ובאה.

ומחלומות בחזרה למציאות.

שנים לאחר מכן, בעודי יושב ברגע זה ואצבעותיי מדלגות מעל אותיות הנוצרות למילים, עולות בי מחשבות. הרי כיום אינני בחור ישיבה ולא פתחתי את הזמן עם ההכרזה האלמותית "א-ל-ו-ל". סתם בעלב'ת, מצלם פה, מצלם שם. האם משהו מאותן שנים נשאר בתוכי? האם אוכל לדלות משהו מאותן רגשות שפיעמו בליבי כל עת ששמעתי את הכרזת ה"א-ל-ו-ל"?

קראתי לפני זמן-מה דברים שכתב ידידי הוגה הדעות הרב יעקב ב. פרידמן בעיתון 'בקהילה' (ואיני זוכר את הציטוט במדויק, אנא מחילה): "ולו זו בלבד, שאותו בעלב'ת בהווה, בחור ישיבה בעבר, יזנק לעבר רשב"א שנפל על הרצפה, היו שווים כל אותן שנים בישיבה".

כמובן שזו הקצנת הדברים. אך רוח הדברים ברורה ומובנת. לאדם שאינו אטום לרגשות יהודיים, שנים רבות בישיבה הינם אוצר יקר מפז. אוצר של רגשות בלתי נדלים, של כבוד, הערכה לתורה ובעיקר להכרזה "אלווווווול" - - -

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!