כשמשפחת הבחור איימה להזמין משטרה • תבלין לשבת

וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה:

ולקחת לך לאשה: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק ט"ו) כי תהיין לאיש וגו', וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

פרשת יפת תואר, היא אחת הפרשיות הקשות ביותר להבנה. התורה מתירה לכאורה לחייל, לקחת לעצמו איזו אישה שלבו ויצריו חושקים בה, "ואפילו היא אשת איש", כדברי רש"י. ממתי שמענו שמתירים דבר מפני שהיצר אליו גדול? ועוד אשת איש? מוכרח להיות שיש כאן משהו מעבר לכתוב.

הנער ששוטט חודשיים באילת

את ביתנו באתרא קדישא מירון, זכינו ויהודים רבים מכירים. השתדלנו לחנך את ילדינו לבית הפתוח בפני כל דיכפין, בעיקר בפני בני נוער הזקוקים למקום לינה, אוכל והרגשה ביתית.

מטבעו של עולם, דבר כזה מזמן התמודדויות שונות עם אנשים שונים, וכן, גם דרמות המתרחשות מדי פעם. באחת הפעמים, קיבלתי טלפון ממכר המשמש כאחד מאנשי החוק בעיר אילת, ומכיר אותנו ואת ביתנו. "אני שולח אליך בחור בן 15 שמסתובב פה כבר יותר מחודשיים", הוא אומר. כהרגלו בקודש, הוא מארגן כרטיס, מעלה את הנער על טיסה לכיוון חיפה ואני ממתין להם בשדה התעופה.
מן המטוס מגיח בחור חמד, עם מכנסיים קצרות ונעלי בית, ללא תיק, ללא מזוודה. הוא שתק. שתק בדרך למירון, שתק בימים שאחרי. כל ניסיון לקבל ממנו פרטים כל שהם, על חייו, ואפילו על משפחתו נענו בחשש.

לאחר מספר ימים, בשעת ארוחת הערב, ניסיתי לשבור את הקרח. ביקשתי שיספר על עצמו. בכל זאת, אינך יכול לשכן בביתך למשך זמן רב אדם שאין לך מושג מי הוא, איפה ביתו? היכן הוריו?
הבחור פרץ בבכי קורע לב. "אמא שלי נפטרה", סיפר, "אבא שלי כועס עלי ואני רב עם אחים שלי", אמר קצרות, "אתה רואה? הייתי באילת כל כך הרבה זמן ואף אחד לא חיפש אותי. הם לא רוצים אותי".

בזמן השהות שלו אצלנו, כמו אחרים, הזהירות והעדינות היא מילת המפתח. לכן, ההעדפה היא לשים דגש על יצירת אמון, ורק אחר כך, כשהוא מרגיש נוח יותר, נוכל להתקדם הלאה ולדבר בין היתר על רוחניותו. לא חקרתי מאיזה רקע הגיע.

לאחר שבועיים, בשעת ערב מאוחרת, נשמעות דפיקות בדלת. בצד השני עומדים מספר בני משפחה, בראשות מי שנראה כאביהם, לבוש כיהודי חרדי מכובד ורציני. ברגע שפתחתי את הדלת, הוא התפרץ פנימה תוך כדי שהוא קורא בקול "איפה יעקב?" (שם בדוי)

אני לא מבין מאיפה הוא 'נופל' עלי, מנסה להסביר לו שאין אצלנו אף אחד המכונה יעקב. ואז נפל לי האסימון.

בעודי מנסה לומר להם שיש לי קצה חוט ל'יעקב' שלהם, איציק מופיע במדרגות מאחוריי. "הנה הוא!", צועק היהודי המכובד, והבחור כאילו קפא על מקומו ללא יכולת לזוז. בו ברגע, התחילו הצעקות כלפי וכלפי רעייתי, בהם בין היתר משולבים איומים בנוסח "אנחנו נלך למשטרה", ומה לא. בקשנו בצורה יפה שיתנו לנו קודם כל להשכיב את ילדינו ונוכל לסדר את העניין, בעוד רעייתי תחי' מכניסה את האורחים לבית. הלכתי לדבר עם איציק, או יעקב, או איך שקוראים לו באמת. אני דופק על דלתו, והוא עונה מהצד השני בכאב: "אני מבקש סליחה שלא אמרתי את האמת, תודה על מה שעשית", כשהוא 'נפרד' ממני. לא היה צריך הרבה בשביל להבין שהדלת מוכרחה להיפרץ בכח, אחרת, זה יכול להיות מאוחר מדי.

"אין לי טעם לחיות", התעקש הנער לאחר שפתחתי את דלתו. בעוד אני מנהל עמו שיחה על כך ששום דבר לא מאוחר, מגיעות לאזני צעקות מן הסלון המופנות כלפי אשתי. "תתביישו, איך את נותנת לבן ישיבה להסתובב כך בבית שלך? תראו מה עשיתם ממנו, פושע!" ברגע שראו אותי, האש עברה אליי, "כבר שמעתי עליך, ושמעתי מה עשית, אתה רוצה שהוא יהיה כמוך. כמו שאתה היית?"

הם הוציאו את אשר על ליבם, שפכו קיתונות של בוז, מתוך בקשה שהכל יהיה מכוון לכיווני בלבד.

"מי אתם?" שאלתי. "מה זאת אומרת?" השיב המכובד. "אלה ההורים, זה האח, אלה שתי אחיותיו, ואני הרב שלהם". ביקשתי לברר כמה זמן הוא מחוץ לבית. הם ידעו את האמת מאוחר מדי. כאשר חזרו הצעקות מצדם, תוך אזהרה להתערבות משטרתית, חשבנו שיהיה זה רעיון טוב להזמין ניידת וכמה שיותר מהר. אולי כך, נוכל לברר כיצד ייתכן שהיה יותר מחודשיים בעיר אחרת, ועוד שבועיים בביתי ללא שהוגשה על ידי ההורים אפילו תלונה אחת לחיפוש בנם.

לאורך כל הערב הדרמטי הזה, יושב הבחור בחדר ולא יוצא, כאשר צריך לרוץ אליו שוב ושוב בכדי שלא יברח. "נתמודד אם זה ביחד", הבטחתי לו, והוא ידע שמילה זו מילה.

נחזור אל המשפחה. מה מטרת השיחה עכשיו? לא הבנתי, הרי לחזור לישיבה ככה הוא לא יכול ולא רוצה. אם הוא ברח מהבית, כנראה שלא היה לו טוב שם, ואם הוא לא פנה אל הרב, מסתבר שאיננו מרגיש בנוח.

"אתה צודק", אמר הרב, "אבל אי אפשר לתת לו להסתובב בלי הכיפה ועם עגיל באוזן, שהשם ישמור. אני דואג שהוא יתפלל במניין. אולי קשה לו, אבל אלה החיים".

גם התורה מתחשבת בזמני משבר

זו בדיוק הייתה ההזדמנות, לנסות להבין את סמיכות יפת תואר לבן סורר.

א. איך זה שהתורה מאפשרת לכל חייל לקחת את מי שהוא רוצה רק בגלל שהוא חושק בה, ורש"י מסביר שאפילו אשת איש?
ב. איפה הצבת גבולות, כל אחד יכול לעשות מה שהוא רוצה?
ג. איפה דחיית הסיפוקים?
ד. רש"י אומר שמהאישה הזאת יצא ילד סורר ומורה. מדוע לא לאסור את הכל מראש וזהו? מה טעם להכנס למצב של צרות בלתי נגמרות להורים ולילד?

הנה כמה דברים שאפשר ללמוד מפרשת השבוע:

אמת. זה לא טוב, ולא נכון לקחת אישה כזו, וזאת אנו רואים גם מהבן שיכול להיוולד להם כסורר ולא לחנם. אבל התורה, יודעת את יצר אדם. כך, למרות ש'לא תחמוד' הוא אחד מעשרת הדברות, עדיין יש מצבים שבהם התורה מוצאת דרך אחרת לגרום לנו לשמור על הדרך.

לפעמים אנו צריכים לזכור מה אנחנו מחפשים ומה אנחנו רוצים מילד לפני שאנחנו מתחילים בכלל לחנך אותו. בשעת משבר, כדאי שנדע לקחת פסק זמן, לראות על מה "לוותר" כרגע - אפילו שזה נראה לא הגיוני ובעייתי מאוד - כדי להציל את הילד.

לא תמיד הדברים צריכים לעשות בכוח.

התוצאות הכי טובות, באות דווקא כאשר הילד מבין את המסר בכוחות עצמו.

אנחנו, צריכים להתפלל להקב"ה, שייתן לנו בינה להבין ולמצוא את המילים הנכונות להגיד.

שאלות שמאמן היה שואל אותך באימון:
א. האם ישנה דרך אחרת כ'תחליף' ליד הקשה וקשיחות?
ב. באיזו דרך תוכל לגרום לילד להבין את העומק מאחורי כל מצווה ומצווה?


בברכה

יוסף חיים בולטון, מאמן בכיר בקאוצ'ינג [email protected]

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!