עדות מהתופת • "ראיתי את בית הכנסת 'בית ציון' עולה בלהבות"

בית הכנסת 'בני ציון', שהוקם בשנת תר"ע, הפך לחלק מרכזי בחיי היהודים בברלין. לפני 75 שנה הוא חולל והוצת בידי פורעים גרמנים בגיבוי השלטון הנאצי.היום הוא מאכלס עשרות לומדי תורה הממיתים עצמם באהלה של תורה.

בשיאו של הטקס המתקיים במקום, השמיע אליעזר פכלר, עד ראיה לאירועי 'ליל הבדולח', את עדותו המרטיטה. הוא גולל בפני המשתתפים את הפרעות וחילול בית הכנסת. דממה באולם. עשרות אנשי תקשורת צובאים על עזרת הנשים.

"אני בן 90 - פותח פכלר את נאומו – "ברוך ה' יש לי ילדים, נכדים ונינים, ועל כל אלה אני מודה להקב"ה.

"פעם במקום הזה, בית כנסת שבו אתם יושבים, היה בית כנסת שלי, של ילדותי היפה. בית הכנסת שקק חיים רוחניים מלאים. בעל הקורא היה אבי. דודי היה הגבאי".

אחר כך הוא מציג בפני המתכנסים את השופר ששרד את אימי השואה, וממשיך: "כאן עמד ארון הקודש, כאן התפלל הרב. בשנת תרצ"ז נכנסתי לעול תורה ומצות. עמדתי כאן וקראתי את ההפטרה".

קשה היה שלא להתרגש אל מול הדברים הנרגשים שיצאו מפיו של ניצול שואה, שהשמיע את עדותו ברעננות מיוחדת. המשתתפים מוחים דמעה.

"אני זוכר את עליית הנאצים לשלטון בתרצ"ג, וגם את החרמת החנויות היהודיות. הם עמדו לפני הדלתות כדי למנוע מלקוחות להיכנס. היתה זו הפעם הראשונה שראיתי כיצד משפילים יהודים. אבל היו יהודים אחרים שביטלו בהינף יד את המעשים הללו והשלו את עצמם כי שנאת היהודים תופסק בשלב כלשהו. חוקי נירנברג הידועים לשימצה התקבלו ב-1935. במקביל המצב הכלכלי בגרמניה הלך והחמיר.

"ב-12 במרץ 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה, כאשר קלגסי הוורמאכט נכנסו לוינה והחלו ברדיפות קשות נגד היהודים. אני זוכר שבשבת בלילה, נכנסו לבית הכנסת שלנו בברלין שני אנשים שביקשו לאכול וללון אצלנו. היו אלה שני יהודים פליטים מוינה שנמלטו לברלין, מחשש שייעצרו בידי הנאצים, ואבי הכניסם ונתן להם לאכול ולישון.

"במהלך ליל שבת אמי קמה כל שעה ובדקה האם אנשי הגסטאפו - המשטרה החשאית - לא מחפשים אחרי האורחים שלנו. אחרי שבת נמלטו השניים למדינה אחרת".

"כעבור כשמונה חודשים, ב-27 באוקטובר 1938, אימי העירה אותי בבוקר ובישרה לי בכאב כי אבי נעצר בידי הגסטאפו וכבר מתכננים לגרש אותו לפולין. חששתי שיעצרו גם אותי והלכתי לביתו של דודי, שם הייתי כעשרה ימים עד שהמצב נרגע.

"הגיע יום ה-9 בנובמבר 1938. הייתי בבית הספר, אחר כך הלכתי לישון. אינני זוכר אם נרדמתי, אבל פתאום שמענו רעשים בחצר בית הכנסת בברונשטראסה 33. ראינו מהחלון את שער בית הכנסת ולידו קבוצה של הנוער ההיטלראי. הבית היה פתוח ומואר. לפתע אנו שומעים רעשים של הרס וניפוץ של זגוגיות. ההרס היה נורא, כל הדירות מסביב נפגעו. ספרי התורה הוצתו וכלי הקודש, היד והכתרים, נבזזו.

"למחרת בבוקר דודי בא לראות מה קרה. הוא הצליח להציל שני ספרי תורה שהיו מוחבאים ולקחת אותם לבלגיה. שני ספרי התורה ניצלו בדרך נס ונמצאים כיום ברשות בני ונכדי.

"זה לא היה ליל הבדולח, זה היה ליל הפוגרומים. כשעמדנו וחכינו שהנאצים ייצאו מחצר בית הכנסת, פתאום אנו שומעים שמישהו מהם שואל בקול: 'יש עדיין יהודים שחיים כאן למעלה?'

"לא יכולתי לזוז מרוב פחד, רעדתי ושיניי נקשו זה לזה מפחד מוות. חיכיתי עוד קצת וחזרתי לבית הורי היקרים.

"היום, אחרי ההרס הנורא, אנו שוב ניצבים כאן. ברוך ה' חיים ושלמים בתוך בית הכנסת ששוקק חיים. יש ישיבה, סמינר לרבנים, גני ילדים - ואנו מודים לכל מי שסייע להקים בית מקדש מעט זה מחדש, אשר ממשיך את מורשת היהדות האורתודוכסית כפי שהנחילו לנו אבותינו ואבות ואבותינו.

"אני מודה לבורא עולם שזיכה אותי להגיע אל הרגע של תחיית היהדות. ברוך אתה ה' אלוקנו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה!".

הקהל כולו עומד על רגליו. תשואות סוערות. אחרים מוחים דמעה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!