ג’ננת החקיקה, או: הרצון המביך להתחנף

1.

יום שני שעבר, אחת בצהריים. למייל שלי מגיעה הודעה חגיגית לעיתונות: “סגן שר הדתות הרב אלי בן-דהן הגיש הצעת חוק משותפת ביחד עם השרה ציפי לבני יו”ר ‘התנועה’ בעניין...”.

סטופ. לא מעניין אותי מה הפעם הצעת החוק. עוד לפני שאני יודע על מה היא אני כבר חש מבוכה. ממש מבוכה.

כי זה באמת לא משנה במה ספציפית עסקה הצעת החוק המסוימת הזאת של יום שני שעבר באחת בצהריים (רק כדי שלא תסתקרנו: רב ראשי אחד. דווקא לא כזו פגיעה בקודשי האומה). מה שכן משנה שזו הייתה עוד הצעה, אחת מגל החקיקה הענק של הבית היהודי. גל? בולמוס, אמוק, אטרף, ג’ננת החקיקה בנושאי דת ומדינה. חלק מההצעות אולי נכונות, חלק מהן ודאי שגויות ומסוכנות, אבל אין טעם לרדת לפרטים, כי הצד השווה שבכולן הוא אחד: הטרנדיות. המסר שעומד מאחוריהן. זה לא משנה אם מדובר בגיוס, בגיור, באימוץ, בתקצוב, בברית הזוגיות, בברית הגירושין או בביטול שנת השמיטה המתקרבת (איך עוד לא הציעו גם הצעת חוק כזו?). התחושה היא שמישהו כאן רוצה כל הזמן להתחנף.

בשבועות האחרונים דיברו המון על פוסק מפורסם אחד, גדול ומקל. כל כך הרבה שמענו על הרצון של הרב עובדיה יוסף זצ”ל לא להחמיר, למצוא פתרונות הלכתיים כשרים לכל בעיה שצצה, לנסות להכניס תחת כנפי ההלכה כמה שיותר חלקים מן המציאות. אבל אפילו לרגע אחד לא הייתה שם תחושה שהוא רוצה להחניף, שהוא מנסה להתנחמד.

עכשיו, רגע. יכול להיות שסגן שר הדתות הרב בן-דהן בכלל עומד בפרץ, ואם הוא לא היה שם אז המצב היה הרבה יותר גרוע. אני לא יודע, אני לא בקיא בפרטים. אבל אני כן בקיא באווירה. והאווירה הזו, כאמור, לא גורמת לי לצאת בזעם, לזעוק על הפגיעה בקודשי ישראל. בשלב הראשון היא פשוט מביכה אותי. הביחד הזה עם ציפי לבני, השיתוף, המשותף.

וככל שאני חושב על זה, התחושה הזאת מציפה אותי דווקא בגלל שזה הרב בן-דהן. בשבילי וגם בשביל ילדיי הרב בן-דהן הוא אחד מגיבורי הקומיקסים המרגשים ‘אביהם של ילדי ישראל’. הוא תמיד נמצא שם בציורים ליד הרב מרדכי אליהו זצ”ל, בסיפורים המופלאים של העמדת היהדות על תִלה, אם זה בבית הדין, ברחוב או במסעות לקהילות יהודיות בחו”ל. מה לעשות, קשה לי פתאום לראות את הרב בן-דהן כגיבור בקומיקס של ציפי לבני.

ואגב, מזל שהחוק שהוא מציע מגיע רק עכשיו. אחרת היה לנו רק הרב אברהם שפירא. או רק הרב מרדכי אליהו. שניים, לפי יוזמי החוק, זה הרי יותר מדיי.

2.

כמה שעות אחר כך הייתה לי נחת גדולה מיו”ר המפלגה של הרב בן-דהן. נפתלי בנט הזכיר לי איך הוא יודע להילחם בשצף קצף, כשצריך. אם משהו חשוב לו, הוא מעמיד את כולם במקום ולא מתבלבל לרגע. ממש כמו אז, ברגעים הקסומים לפני הבחירות, בריאיון אצל ניסים משעל, למשל. זוכרים? לפני שידענו שהמשמעות של “משהו חדש מתחיל” היא חברות – סליחה, חנופה – ללפיד ולבני בנושאי דת ומדינה. בימים שנראה היה שמדובר בגאווה יהודית שמתחילה, לא בהתרפסות.

אז הנה התמלול המלא של הריאיון המעולה של בנט אצל עודד בן עמי בערוץ 2. בן עמי קודם כול השמיע לבנט את מה שאמרה עליו יום קודם ציפי לבני: “רבני הבית היהודי מובילים מאבק בלתי נסבל בעיניי, לא מכובד, על סף אלימות... המסר שלי לרבנים הקיצוניים האלה שלא מקבלים את דעותיו של האחר, וגם למנהיגיהם הפוליטיים: תעצרו את זה. נפתלי בנט, תעצור את זה. גם ההתבטאויות שלכם תורמות לעניין הזה. תעצרו את זה!”.

בנט שמע וממש התעצבן: “אוי, באמת, זה טריק פתטי לנסות לסתום פיות. אף אחד לא ישתיק אותי. אם יש לי ביקורת על התהליך המדיני אני אגיד אותה. אל תנופפו לי ברצח רבין, שבו הייתי בכלל מ”פ בצבא. זה מופרך! אנחנו מדינה דמוקרטית, ראוי וצריך לבקר, ומותר לבקר, זו חובתי. אם אני לא מסכים עם מישהו אני אדבר, ואף אחד לא יסתום לי את הפה! אני עומד מאחורי כל האמירות שלי. אין פה שום הסתה, ההסתה היחידה היא כלפינו. זה ניסיון להשתיק אותנו... עזוב, עודד, עזוב, די להתבכיין. אם למישהו קשה בפוליטיקה, שלא ילך לפוליטיקה. אם קשה מדי לציפי לבני להיות בחזית הזאת, שלא תתבכיין, שתלך לאיזה בית מרגוע”. סוף ציטוט. בנט רק לקח
נשימה כדי להמשיך, אבל פתאום בן עמי העיר לו: “רגע, אל תשלח את לבני כל כך רחוק, כי הנה היום אתה והיא מגישים יחד הצעת חוק לרב ראשי אחד, יופי!”.

וכאן, בן רגע, נפתלי שלנו התרכך. פתאום הטון השתנה ונהרה של ממש הייתה שפוכה על פניו. כך הוא ענה ואמר על מי שלפני דקה האשימה אותו לא רק ברצח רבין אלא גם ברצח לבני: “עודד, זה מה שנקרא: גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. במובן הזה, זה מראה שגם ציפי לבני ואני יודעים לשתף פעולה כשצריך, ולא מדברים כל היום על הסתה... זה חלק ממהפכה מדהימה שאנחנו מובילים... אנחנו עושים דברים מאוד יפים ונמשיך לעשות”.

3.

אז מה היה לנו כאן? ריאיון שאפשר לחלק לשני חלקים. בעצם, מרואיין שאפשר לחלק אותו לשני
חלקים: אם שואלים אותי על ארץ ישראל – אז אני נלחם בכל הכוח. אפס פשרות. רעל בעיניים, סכין בין השיניים. ואתה, עודד, לא תסתום לי את הפה. אבל אם מדובר על תורת ישראל – אה, תראה, אנחנו נמצא כבר את הדרך שגם ציפי לבני תהיה מרוצה. ושוב, לא רק בסוגיה הלא-כזו-עקרונית של מספר הרבנים הראשיים, אלא ברשימה ארוכה של נושאים הרבה יותר מכוננים )דוגמה קטנה: באותו יום, בעמודים הראשיים באתרי המגזר, התראיין הרב יעקב אריאל ואמר שחוק אזורי הרישום החדש הוא חוק גרוע שייצור “בעיה חמורה עבורי, כרב עיר”(. אבל למה להקשיב? בתחום הזה אנחנו רוצים שעודד יגיד “יופי”, ולא משנה מה חושבים הרבנים שלנו. שלא לדבר על החרדים.

זה מדהים: בנט הרי לא היה חולם לוותר – ובצדק – על אף גרגיר אדמה משום מאחז, ולא משנה מה לבני תחשוב. אז למה בנושאים אחרים כל כך דחוף לו לרצות את כולם? הרי אם הוא רק יתגמש קצת בתחום המדיני, עודד יגיד לו אלף פעם “יופי”. איך שם הוא כל כך נחוש ועקשן, בעוד כאן לפיד ולבני קובעים את הטון, והוא נגרר ומתנחמד?

ועוד משהו: כבר שנים יש פולמוס בציונות הדתית סביב השאלה האם המפלגה צריכה להתייעץ עם גדולי תורה. אני זוכר את זה כבר מילדותי, מהימים שבהם שאול יהלום עוד לא חלם להיות מבקר מסעדות. אבל הפעם לא מדובר בהתייעצות עם רבנים בסוגיות מדיניות או כלכליות, או בשאלה איך לערוך פריימריז במפלגה. נגיד שהוחלט להוציא רבנים מכל התחומים האלה ולהגיד להם: “אצלנו רבנים לא מתערבים בפוליטיקה”. אוקי, אבל האם רבנים לא מתערבים גם בהלכה? הרי ג’ננת החקיקה של השבועות האחרונים נוגעת כולה לסוגיות הלכתיות מובהקות, רגישות, מורכבות, שקשורות נטו לתחום העיסוק שלהם. האם אפשר להחליט החלטות בנוגע לאקדמיה בלי לשבת עם מנהלי האוניברסיטאות? האם מחוקקים בכנסת דברים שנוגעים לצה”ל בלי לשבת עם ראשי הצבא? הרב הראשי, הרב דוד לאו, תיאר לאחרונה איך הוא מחכה כבר חמישה חודשים לפגישה עם בנט, רק כדי לדבר על חוקים שהוא-הוא זה שאמור ליישם אותם אחר כך. האם בנט שולח גם אותו לבית מרגוע?

4.

ואולי טוב שבשש אחר הצהריים בנט התראיין לעודד בן עמי, ולא שמע מה אמרה עליו באותן שעות
במליאה שותפתו לחקיקה. כי ממש בזמן הריאיון שלו עלתה לבני לדוכן, ואז הבנתי מאיפה הגיעה אליי המבוכה ההיא של הצהריים. “אני אשיב בשם היהדות”, היא פתחה את תשובתה להצעת האי-אמון
שנידונה שם, “אבל לא בשם המפלגה הקרויה ‘הבית היהודי’, אין מצב שאשיב בשמם”. מעניין. את הצעת אי האמון הגישו באותו יום ש”ס ומרצ, אבל לבני כמעט לא התייחסה לשתי המפלגות האלה. היא ענתה בחריפות דווקא לשותפה שלה לקואליציה: “יש אצלכם, בבית היהודי, הרבנים שלכם, שמוציאים פשקווילים נגד אלה שעל פי תפיסתם פוגעים בעקרונות לאומיים, לאומניים, שלא קשורים בעיניי להלכה... באתי לממשלה כדי להגיע להסדר מדיני, באופן שבו אנחנו יכולים לחיות על פי הערכים היהודיים שלנו, שאינם כוללים היום את כל מה שאנחנו רואים ביהודה ושומרון בשם רבנים... אתם החלטתם לשים את ארץ ישראל מעל היהדות, מעל המדינה היהודית, במשך הרבה מאוד שנים, וזאת התוצאה שאנחנו רואים כאן היום”.

נעזוב לרגע את רמת הטיעונים הרדודה, שמתם לב שהמילה “רבנים” אצל ציפי לבני, גם בנאום בכנסת וגם בריאיון שצוטט כאן קודם, היא שם קוד לדבר איום ונורא? מספיק לומר “רבנים” וכבר ברור שיש לנו עסק עם קבוצה מפוקפקת, פנאטית ואלימה. בעולם המושגים של לבני יש רק דבר אחד שהוא יותר גרוע מ”רבנים” - והוא: “רבנים מיש”ע”.

האם יש קשר בין סלידתה מעצם המילה “רבנים” לחוק שהיא מקדמת עכשיו עם הבית היהודי לבחירת רב ראשי אחד? אז נגיד שזה באמת עניין מיושן, כפל התפקידים הזה, והגיע הזמן לאחדות בין העדות וכו’ וכו’, אבל למה יש לי תחושה חזקה שלבני הייתה מתה לחוקק חוק לא של רב ראשי אחד אלא של אפס רבנים ראשיים, ורק עכשיו, כפשרה, כשלב ביניים, כפעימה, היא מוכנה ללכת על רב ראשי אחד?

ואל תגידו לי “בנט לא מתחנף, אלה הדעות שלו”. ישבתי עם בנט כמה פעמים לפני הבחירות וגם שמעתי אותו אז באינספור כנסים, מלהיב את הקהל. הקשבתי היטב. מה שהניע אותו אז היה ציונות, ערכים, התיישבות. זה גם מה שגרף מחיאות כפיים. אפילו פעם אחת לא שמעתי אותו מבטיח לקהל “אנחנו נעלה לשלטון ונקצץ את התקציב של ישיבת מיר לבני חו”ל כדי שהאמריקאים האלה יפסיקו לבוא לשנה לארץ ללמוד תורה!” או “אנחנו נשנה את חוק האימוץ כך שיוכלו לאמץ תינוקות גויים מאוקראינה עם אפס פיקוח ורישום של הרבנות!”. את הרעיונות האלה הוא הביא אחרי הבחירות, מהחברים החדשים שלו.

נכון, גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום, נפתלי. אבל כמה, למען השם, הוא יכול לקלקל בשאר הזמן.

טורו של ידידיה מאיר מתפרסם בעיתון 'בשבע'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!