1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. חינוך

הניצול יצחק אלטבר מגולל את ימי בירקנאו

מתנדבת "יד שרה" ריבה רוטמן הקשיבה ותיעדה את הסיפור שאותו נוצר יצחק כבר 50 שנה • יצחק מספר בגוף ראשון, והסיפור לא משאיר עין שאינה דומעת • האירועים נחרתו בראשו של יצחק כאילו קרו אתמול, עשרות השנים שעברו לא הכהו את הזיכרון במאום • "בחדרי חרדים" מגיש עדות מהתופת הנאצית, מכלי ראשון
יהודה הלוי, בחדרי חרדים, כ"ז ניסן תשע"ד 27/04/2014 17:06

שואה (5)

יצחק אלטבר גולל לפרטי פרטים את הסיוט שהוא עבר במחנה בירקנאו. המתנדבת ריבה רוטמן הקשיבה ותיעדה, את סיפורו מסמר השיער אותו נצר בליבו 50 שנה. הדברים מובאים בגוף ראשון מפיו של יצחק עצמו.

אני מרגיש רצון וצורך לכתוב ולספר. בשלב זה של חיי יש בתוכי דחף להנציח את התקופות הקשות ביותר שעברו עליי - תקופת הגטו, ובעיקר תקופת מחנות הריכוז. לא כל אדם עובר בחייו דברים מן הסוג הזה.

הרצון הזה לספר לא היה בי כל הזמן. להפך, היה בי רצון לדחוק את הנושא, לשכוח. כשהקמתי משפחה לא רציתי שמשפחתי תחיה בצל אירועי השואה, ולכן לא סיפרתי לאשתי ולילדיי את הקורות אותי. רק כאשר שאלו אותי שאלה מסוימת - עניתי.

כשגדלו ילדיי הם הבינו כנראה שהזיכרונות הם קשים, ולכן לא הרבו לשאול אותי, כדי שלא אפגע. דווקא הנכדים גילו עניין בעברי ושאלו הרבה שאלות.

נולדתי בתקופה היסטורית כל כך סוערת, עד שבשעה אחת יכלו להתרחש בה אצל אדם אחד דברים רבים, רבים ממה שאדם אחר, בחלק אחר של העולם, חווה בכל ימי חייו.

ישנם אירועים שנשארים חיים בזיכרונו של אדם לפרטי פרטים, כאילו התרחשו רק אתמול. כנראה שכך הוא אצל רוב בני האדם. דברים שהתרחשו בתקופת הילדות שלי זכורים לי בחדות רבה כל כך, טבועים בזיכרוני עמוק כל כך, עד שלפעמים אני חש שאני צריך לצאת מדעתי כדי לשכוח אותם.

מפקד הז'אנדרמריה נכנס לדבר עם הדוד, ופניו חוורו כסיד
"היו לרשותנו רק כמה ימים כדי להכין את הכוכב הצהוב... שמעתי שיחות של הוריי עם שכנים וחברים. הם דיברו על הבושה לצאת לרחוב עם טלאי צהוב. זאת באמת הייתה בושה, אבל לא עלינו היה להתבייש בכך, אלא לאותם אנשים שהצדיקו את החוק, לממשלת הונגריה שחוקקה את חוק האפליה הזה, החוק שנועד להשפיל אותנו עד עפר, כאילו היינו בהמות מסומנות בסימן היכר. אבל זו הייתה רק ההתחלה. אחרי הטלאי הצהוב באו השפלות אחרות, ואני יכול לקבוע בוודאות שאילו לא הייתי חווה את הדברים בעצמי, אם לא הייתי רואה אותם במו עיניי, אם הייתי רק שומע עליהם או קורא עליהם – לא הייתי מאמין לדברים. המעשים השטניים עלו על כל דמיון, אפילו הפרוע ביותר.

הוא מתאר את החיים בגטו ומיצר על כל כך שלא ברחו כשיכלו. הם לא העלו על דעתם את מה שיקרה להם. על חג השבועות האחרון בגטו הוא מספר:

חג השבועות התקרב, ואנו הקמנו בית כנסת בבית של הגב' בירו. כבר אמרתי שהיא נפטרה כחודש ימים לפני כניסת הגרמנים להונגריה. מרפסת ביתה הייתה בצד החצר, סגורה לכל אורכה, והייתה מקום אידיאלי למטרה זו, כי הייתה די מאווררת וגם גדולה מספיק כדי להכיל את כל תושבי הגטו. חברי ועד הגטו, שאבי נמנה עליהם, הצליחו לקבל רשות להעביר ארון קודש עם שני ספרי תורה מבית הכנסת הקטן שלנו ששכן בבית המגורים של משפחת מוזס. אבי המשפחה היה החזן, השוחט והמוהל של קהילתנו, ושני הבנים של המשפחה, לאצי ובלה, היו החברים הטובים ביותר שלי, האחד גדול ממני בשנה וחצי והשני קטן ממני בשנתיים.

בתחילת התפילה התרשמתי שכל אחד מהמתפללים שקוע בתוך עצמו, במחשבותיו, ובתוך השקט הזה נשמע קולו הערב של אבא באיזו עצמה מיוחדת. לא היינו רגילים לשמוע אותו מתפלל, אלא לעתים רחוקות בלבד, כשלפעמים מילא את מקומו של הדוד מוזס בתפילת יום כיפור, כדי לאפשר לו להחליף כוח. פה ושם נשמע בכי מאופק של אישה. גם בנו, הילדים הגדולים, דבקה אווירת הנכאים. העצבות האופפת את המבוגרים השפיעה גם על הילדים הקטנים, בייחוד אלה שאביהם כבר לא היה בגטו, אלא באחת מפלוגות העבודה, ואימותיהם בכו בתפילתן. כך הסתיימה התפילה והציבור התפזר בתחושה כבדה.

פתאום נראתה לנו מבעד לחלונות דמותו הגבוהה של מפקד הז'אנדרמריה של העיירה, הרס"ר ג'פיאש. עד כמה שהיה ידוע לנו הוא לא היה אנטישמי. יחסו אל תושבי הגטו היה די נוח. ג'פיאש סימן בידו לראש ועד הגטו, יוסף בירו (חבר של אבא), לגשת אליו. ראינו אותו מדבר עם הדוד יוסף בשקט בפתח האולם, וראינו את פניו של הדוד יוסף מחווירים כסיד. כעבור דקות ספורות נכנס ג'פיאש לתוך בית התפילה וצעד לעבר ארון הקודש בצעדים נמרצים. כולנו ליווינו אותו במבטינו כשדמנו קופא בעורקינו. לפני ארון הקודש נעצר, עמד דום, הצדיע לפי כל הכללים, עשה "אחורה פנה" ויצא החוצה. אבי הפסיק את התפילה לרגע עקב ההפרעה הזו, ורבים באולם התפילה, בייחוד הנשים, פרצו בבכי קורע לב. כולנו חשנו שאנו עומדים לפני שינוי בחיינו השלווים יחסית, אבל לא יכולנו לשער את גודל האסון שאנו יהודי מינדנסנט עומדים לפניו...

מה אמר לי האסיר באידיש, שיכל להפוך את היום ליומו האחרון
המשפחה הועברה לעבודה בבית חרושת, ויצחק נאלץ להכיר במציאות החדשה: כאשר עלינו למעלה ועברנו ליד מגוריה של משפחה אחת – אם עם שניים-שלושה ילדים, נחשפתי למראה נורא:

כלי מיטה קרועים ומלוכלכים היו פרוסים על רצפת הקרשים עם שמיכת פוך גדולה, ואישה כבת ארבעים, פרועת שיער, ישבה שם וחיפשה משהו בתוך המצעים שלה. היום אני יודע שניסתה לסלק משם כינים. ריח נורא נדף מהמקום שבו ישבה. כנראה שעבר זמן רב מאז שהייתה לה אפשרות לטפל בניקיון האישי שלה. מעולם קודם לכן לא ראיתי מראה כה מוזנח אצל יהודים. המראה הזה זעזע אותי כל כך, עד שאני בטוח שיישאר חקוק בזיכרוני עד יומי האחרון, יחד עם עוד מחזות שראיתי במשך אותה שנה.

זעזועים נפשיים פקדו אותי מדי יום, ואני נעשיתי יותר ויותר מחוסן בפניהם. היום אני יודע שאם האדם רוצה להישאר בחיים, הוא מסוגל להתרגל לכל זעזוע נפשי, גם כאשר נוטלים ממנו את צלם האנוש שלו ומורידים אותו לדרגה של חיה.

על הסלקציה והפרידה מאמו במחנה בירקנאו הוא מספר:

לפני שאבי עבר לטור הימני, טור הגברים, הוא ביקש ממני שאשאר עם אימא: "תהיה אִתה ותשמור עליה" – אמר לי. בטור של הנשים והילדים פגשתי את החברים שלי בלה מוזס ויאנצ'י קובץ'. החלפתי אתם מילים ספורות בתוך המהומה של אנשים וחפצים, ואחר כך נעמד כל אחד מאתנו ליד אימא שלו.

וכך, כשאני עומד ומחכה על יד אימא, עובר לידי אסיר, גבר כבן 25, ואומר לי ביידיש: "גֵעה צוּם טָאטֶע" (=לך לאבא). בקושי הבנתי מה שאמר, וגם זאת בזכות הדמיון של יידיש לגרמנית שידעתי קצת מלימודיי בבית הספר. בעודו אומר לי את המילים הללו משך בזרועי הימנית, ונתן לי דחיפה קטנה לכיוון הטור של הגברים, מבלי שהגרמנים הרגישו בכך. אין צורך לומר שלוּ היה מישהו מהם רואה את הדבר, זה היה לבטח יומו האחרון של הבחור הזה בחיים.

עברתי לשורה של הגברים שהייתה רחוקה כחמישה מטרים מהמקום שעמדתי קודם לכן, והגעתי אל אבי. אבי אמר לי בכעס: "אמרתי לך שתישאר עם אימא ותשמור עליה". חזרתי אל אימא. אימא לא אמרה דבר, ומיד, כעבור פחות מחצי דקה, שוב ראיתי לידי את הגבר בתלבושת האסיר, מתכופף כאילו מחפש מזוודות וחבילות, כדי שלא יראו שהוא מדבר אליי, ושוב הוא תופס את הזרוע הימנית שלי, ובכוח רב יותר ובהחלטיות רבה יותר הוא אומר לי שוב ביידיש: "גֵעה צוּם טָאטֶע", תוך שהוא נותן לי דחיפה חזקה יותר לכיוון אבי. בינתיים השורות התקדמו לאט לאט אל עבר המקום שבו עמד מולנו קצין אס. אס. שוב הגעתי אל אבי, ואבי שוב חזר על דבריו שעליי להישאר עם אימא ולשמור עליה, אבל הפעם היה נרגז ביותר. התנצלתי בפניו ואמרתי לו ש"אחד כזה בבגדי אסיר דחף אותי ואמר לי בגרמנית שאלך אליך, שאשאר אתך ושלא אחזור".

כל האירוע הזה התרחש תוך עשר דקות בערך אחרי יציאתנו מהקרונות. אבי הספיק להגיד לי שאם ישאלו אותי הגרמנים מה המקצוע שלי, אגיד להם: "מכניקר שולר" (תלמיד למכניקה). הספקתי לחזור על זה אחריו, ופתאום מצאנו את עצמנו מול קצין אס. אס.

הוא רק הביט בנו, לא דיבר דבר ולא שאל דבר, אלא סימן באגודל של יד ימינו לכיוון שמאל, ואני כבר לא יכולתי לחזור לאימא. הייתי בן ארבע עשרה וחצי שנים, ויותר לא ראיתי את אימא בחיים.

כמה ימים אחר כך נודע לי ששמו של אותו קצין אס. אס. היה מנגלה. הוא היה רופא במקצועו, ומאות אלפי אנשים שלח אל מותם. עוד שש פעמים ניצלתי מידיו, זאת אומרת ממוות בטוח.

רַיין יִידִישֶע פֶעט – שומן יהודי טהור
יצחק מספר על ההשפלה שחש: הוכנסנו לבניין. שם, במסדרון רחב בלי חלונות, פקדו עלינו בקול רם להתפשט ולמסור את כל דברי הערך שעלינו – כסף, זהב, תכשיטים – מה שיש. נאמר לנו כי מי שיימצא אצלו דבר ערך כלשהו שלא נמסר – ייענש באופן חמור ביותר. האנשים התחילו להתפשט, ואני ראיתי בפעם הראשונה בחיי את אבי עירום כביום היוולדו. התביישתי להביט בו, התביישתי להביט בגברים אחרים, ולא ידעתי לאן להפנות את מבטי.

השלב הבא היו הסַפָּרִים. תפקידם היה לספר את שער הראש ואת שער הגוף שלנו, והם עשו את עבודתם בגסות רבה. הסַפָּרִים היו אסירים ותיקים במחנה, ואסור היה להם לדבר אתנו. כאשר הגיע תורי, הסַפָּר, בעל משקפיים, חייך אליי, כי בשל גילי הצעיר עדיין כמעט שלא צימחו שערות הגוף שלי. לעולם לא אשכח את הבושה וההשפלה שהרגשתי. את הראשים גילחו במכונת גילוח ידנית (מספר אפס), והאנשים שאלו אחד את השני: מה, אנחנו כמו חיות? היום אני יודע שאכן טיפלו בנו כמו בחיות, אלא שחיות אינן חשות השפלה. כבוד האדם שלנו היה למרמס.

המקלחת הייתה באולם די גדול שבו ברזים רבים. קיבלנו גם סבון קטן. על הסבון היו מוטבעות האותיות RIF, אבל אנחנו לא שמנו לב אליהן, כי לא ידענו שאלו ראשי תבות של המילים בגרמנית רַיין יִידִישֶע פֶעט – שומן יהודי טהור. רק אחרי שכבר התרחצתי בסבון זה כמה וכמה פעמים נודע לי הדבר.

על המשרפות והעשן המיתמר הוא מספר: במשך הקיץ הגיעו טרנספורטים רבים והמשרפות עבדו 24 שעות ביממה. בכל המחנה התפשט עשן עם ריח כבד של בשר שרוף שלא היה אפשר לברוח ממנו. לפעמים, נוסף על העשן, יצאו מהארובות גם עמודי אש בגובה של עשרה-חמישה עשר מטרים ואף גבוה יותר, והמראה היה מפחיד עד מאוד. כשמזג האוויר היה מעונן, "התיישב" העשן מעל המחנה, ואנשים רבים הגיבו על כך בשיעולים חזקים.

באחד הימים ישבתי בצד הצריף עם בחורים שהתיידדתי אתם, ושמתי לב שהלהבות בעמוד האש שיצא מאחת הארובות צורתן כגופות ענקיות של אנשים, מחוברות זו לזו ומעורבבות זו עם זו, והן עולות לכיוון השמים במהירות עצומה וללא הפסק. הערתי את תשומת לבו של אחד הבחורים שהיו אתי לתופעה, ושאלתי אותו אם הוא רואה מה שאני רואה, או שמא אני רק מדמיין? הבחור אישר לי בפה מלא שגם הוא רואה אותו הדבר! ידענו ששורפים שם אנשים, והמראה הזה גרם לנו לבכות, כי לא הייתה לנו כל תקווה שמצבנו ישתפר. יכולנו רק לחכות לתורנו בתאי הגאזים.

אם ראשי לא ייגע בקרש - תוך שעות בודדות אצא דרך הארובה של הקרמטוריום
על הסלקציה ביום הכיפורים: הסלקציות התקיימו בתדירות של אחת לשבוע. רק בראש השנה היו שתי סלקציות, האחת בערב ראש השנה, וכעבור 48 שעות, עוד בטרם התאוששנו מהפחד ומהמתח הנפשי – הייתה סלקציה נוספת. טיבי שוואב נלקח בסלקציה של ראש השנה. אני הייתי אחוז חרדה מהסלקציות. כשרק ראיתי אנשי אס. אס. מתקרבים השתדלתי להיעלם, שלא יראו אותי. לפעמים התחבאתי בקרב אנשים מבוגרים מצריפים אחרים.

הסלקציה האיומה ביותר הייתה ביום הכיפורים. בלילה שקדם לה, ליל יום הכיפורים, התפללו כולם. אפילו הכופרים שבינינו הצטרפו לתפילה. היו שהתפללו בשקט, היו שדיברו בקול רם אל הקדוש ברוך הוא, מבקשים ודורשים בתוקף את עזרתו להשתחרר מהגיהינום הזה, והיו שהמשיכו באמירת תהילים אל תוך הלילה. הדתיים ביותר גם צמו, למרות שרבנים שהיו במחנה פסקו בפירוש שלא לצום, בגלל מצבנו הגופני, הנפשי והרוחני.

ביום הכיפורים עצמו התקבצו קבוצות קטנות וגדולות לתפילה. ההתקבצויות היו בין הצריפים, לא בתוכם, כי במשך היום אסור היה לשהות בצריפים, וגם לא על הדרך הראשית, כי כך היה סיכוי טוב יותר שלא יראו אותנו אנשי האס. אס., הקאפואים והשומרים במגדלים.

שמתי לב שבמקום אחד עומדת קבוצה גדולה יותר של אנשים, והתקרבתי אליהם. לא האמנתי למראה עיניי כשראיתי בידיהם ספר תורה זעיר, בגודל של כעשרים ס"מ, שהם קראו ממנו. איך השיגו את ספר התורה המיניאטורי הזה? ברור לגמרי שאם היו תופסים את בעל הספר ב"קלקלתו" היה מקבל לפחות עשרים וחמש מלקות על שולחן הענישה. בעל התפילה שהיה במרכז הקבוצה היה כה שקוע בתפילה, עד שנראה כאילו הוא מהופנט, נתון במין טראנס. הוא עמד שם בעיניים עצומות, והתפלל כאילו הוא רואה מבעד לעיניים הסגורות את ריבון העולם בעצמו. עבורי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי יהודים שמתפללים בעצמה שכזו.

פתאום צצו משום מקום אנשי אס. אס., וכאילו זרקו רימון בתוך להקה שקטה של יונים. האנשים התעופפו לכל עבר. מיד הכריזו על סגר של צריפים, וכאשר כולנו היינו בתוך הצריף, קיבלנו פקודה ללכת, בטור של חמישיות כמובן, למגרש הכדורגל. הכוונה הייתה למגרש שבין שני הצריפים האחרונים של המחנה, צריפים 30 ו-32. ניסיתי להבין מה קורה, ואמרתי לעצמי שהגרמנים אינם רוצים כנראה שאנו נתפלל ביום כיפור, ולכן שולחים אותנו לשחק כדורגל. את תכניותיהם השטניות לא יכולתי להעלות בדעתי.

עמדתי בתוך החמישיות ליד צריף 32, כשחברי ג'ורי הלפרזון מסֶגוַאר לידי. מנגלה בכבודו ובעצמו לקח קרש דק, צר וארוך, ותקע אותו עם כמה מסמרים על שער הכדורגל בגובה מסוים. מיד הבנו שמדובר במדידה. הנמוכים והנבונים שבחבורה פתחו את שרוכי הנעליים והכניסו לתוכם אבנים שמצאו לידם כדי להוסיף לקומתם סנטימטר או שניים. היה עליהם לעשות זאת בזריזות רבה כדי שאנשי האס. אס. לא ירגישו במעשיהם. מי שתפסו אותו – הועבר מיד לצד שמאל.

כשראיתי את גובה הקרש הרגשתי שלבי דופק בחוזקה, שהדם הולם ברקותיי והווריד שבצווארי מתנפח. הפחד שלי היה נורא, כי ידעתי שאת בחינת הגובה הזו אני לא עובר! ראשי לא יגיע לגובה הזה, ואם ראשי לא ייגע בקרש, הרי שתוך שעות בודדות אני יוצא דרך הארובה של הקרמטוריום. עד היום הזה כשאני נזכר ברגעי הפחד שעברתי אז, אני מעביר באופן אוטומטי את ידי מעל לראשי, כאילו יש בכוחו של הליטוף הזה להצמיח את שערותיי לגובה.

השורות הראשונות התחילו לעבור מתחת לקרש התקוע על שער הכדורגל. מנגלה הקפיד שכל אחד יעבור מתחת לקרש לבדו, ורוב הבחורים עברו מתחת לקרש כשראשם נוגע בו. אני מעריך שבאותו יום כיפור היינו בצריף 11 שלוש מאות או ארבע מאות נערים. הסתכלתי על ג'ורי חברי, וראיתי את האימה על פניו כשהחמישייה שלו התחילה להתקדם אל השער. חרדתי מאוד לגורלו של ג'ורי, אבל לא הספקתי לחשוב הרבה, כי החמישייה שלי התחילה לזוז בכיוון השער, ואני שוב שמעתי את הלמות לבי באוזניי, והרגשתי איך הווריד בצווארי מתנפח. ראיתי את ג'ורי לשנייה כשהוא מועבר לצד שמאל, בעוד אני עצמי במרחק של כחמישה מטרים מהקרש ואני בטוח שלא אגיע עד לגובה הקרש. מתחתי את גופי ואת צווארי בחוזקה ועברתי מתחת לקרש. הרגשתי ששערי הקצוץ מתחכך בעדינות בקרש, ומרוב פחד אף לא הסתכלתי לכיוונו של מנגלה, אלא הלכתי ישר לצד ימין. חוש ההישרדות שפיתחתי בחודשי שהותי במחנה לא בגד בי, ושוב ניצלתי לעת עתה. לא יכולנו להעלות על דעתנו מה עוד מצפה לנו בימים הקרובים.

הנערים שעמדו בצד ימין כבר הסתדרו בחמישיות. חיפשתי בעיניי את ג'ורי, אבל לא יכולתי לראות את הנערים שהועברו לצד שמאל, כי הם הוכנסו לצריף שהיה לידינו, מספר 28 או 30, שהיה שמור היטב על ידי קאפואים וחיילים גרמניים.

בכל צריף היו שני שערים, אחד לצד הכביש ואחד בצד של גדרי התיל המחושמלים, והיה אפשר לנעול אותם גם מבחוץ. אל החלונות לא היה אפשר להגיע מבפנים, כי היו בגובה של כשניים וחצי מטרים ולא היה על מה לטפס כדי להגיע לחלון.

בגמר הסלקציה החזירו את הנערים שהיו בצד ימין אל צריף 11, ועם כל הצער שהיה בלבנו נשמנו לרווחה על שיצאנו גם הפעם בשלום. חברים ואחים הופרדו בסלקציה זו, ולא ראיתי שהמחזה של האחים טיבי ויושקה ויינברגר חזר על עצמו. ריחמתי על ג'ורי, וכאב לי שאיבדתי את החבר האחרון מהבית שהיה אתי בצריף. עתה נותר לי רק חברי הטוב, לאצי מוזס, בצריף 5.

לאחר שחזרנו לצריף הכריזו על "בלוק שפערע" – סגירת צריפים, וידענו שהסיבה היא העברת הנערים לתאי הגאזים.

כבר הגיעו שעות אחר הצהרים המאוחרות, ופתאום שמענו צעקות מכל עבר. דלתות הצריף נפתחו מבחוץ, מהצד הקרוב לגדר המחושמלת, ופנימה התפרצה בצעקות וצרחות קבוצת נערים מאלה שהועברו לצד שמאל בסלקציה, והיו סגורים בצריף 28 בהמתנה להעברתם לתאי הגאזים. הם הצליחו לצאת החוצה מהצריף שבו היו כלואים ונכנסו לכל צריף שמצאו דרך להיכנס אליו.

פתאום ראיתי את ג'ורי הלפרזון, והוא אמר לי אחוז בהלה: "תסתיר אותי, תחביא אותי". פחדתי מאוד. הקאפואים והאחראים על הצריפים, יחד עם חיילים גרמניים, דלקו בעקבות הבחורים, וידעתי שאם יתפסו אותי מסתיר מישהו, ייקחו גם אותי. כשג'ורי התחנן שאחביא אותו, אמר: "תעמוד כאן קרוב לקיר ואני אשב אחריך על הרצפה". עשינו כך מיד, אבל עוד בטרם שהספיק ג'ורי להתיישב על הרצפה, בעודי עומד כשפניי אל מרכז הצריף, ראיתי קאפו מתקרב אליי בריצה והייתי בטוח שהוא בא לקחת אותי. הדופק שוב הלם ברקותיי בשניות רוויות פחד אלו.

הקאפו תפס את ג'ורי בצווארו באופן שלא הייתה לו כל אפשרות לזוז, הרים אותו ומשך אותו בחזקה בכיוון החוצה. ג'ורי התנגד בכל כוחו, אבל לא היה לו כל סיכוי. אני עצמתי את עיניי מרוב פחד, ורעדתי כולי למשמע הבכי והצעקות של ג'ורי. זו הייתה הפעם הראשונה שמרוב פחד גם הרטבתי את מכנסיי. כשפתחתי את עיניי כבר לא ראיתי את ג'ורי, רק שמעתי את צעקותיו מחוץ לצריף. הרגעים האלה שמורים אצלי בבהירות ובחדות. יהי זכרו של ג'ורי ברוך.

"בכי של תינוקות שלא ידעו לבכות, ידעו רק לצרוח"
על עוד אחד מלילות האימה הוא מספר: כשהגיע הטרנספורט מטֶרֶזין, או כפי שהמקום נקרא בפי הגרמנים: טֶרֶזיאֶנשְטָאדְט. הטרנספורט הזה הגיע בשעת ערב, ועם בואו ניתנה הודעה פתאומית על הסגר צריפים. אני כבר התארגנתי לשינה באותה שעה. כשהרמתי את ראשי מה"מיטה" ראיתי אור במחנה של בית החולים. מהחריץ שבין הדלתות יכולתי לראות למרחק של כמאתיים מטרים.

הסתכלתי לכיוון האור ולא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי: אחרי שורת הצריפים במחנה בית החולים היה בור מלבני מבטון, בגודל של 3X5 מטרים בערך, והיה אפשר לראות אותו ממחנה הצוענים E. לפעמים הדליקו אש בבור הזה, ואני חשבתי ששורפים בו זבל של בית החולים, אבל לא כך היה באותו לילה.

משאיות הגיעו לשפת הבור, ואני שמעתי צעקות איומות של ילדים קטנים "מאמע"! "מאמקע"! ובכי של תינוקות שעוד לא ידעו לדבר, ורק ידעו לצרוח. הצרחות והצעקות נשמעו למרחקים. כשהבנתי מהו מחזה הזוועות שנראה לנגד עיניי פחדתי להסתכל לכיוון הבור. והרי בדמיון הפרוע ביותר אי אפשר להעלות על הדעת אימה שכזו. עד היום איני מסוגל להבין איך יכלו הגרמנים לעשות דבר נורא כל כך, איך יכלו להשליך ילדים ותינוקות חיים לתוך בור בטון שאש בוערת בתוכו ולהבות אש עולות משוליו. הזוועה המצמררת הזו נמשכה אולי שעה תמימה. התחלתי לבכות בשקט ואמרתי בשקט: "אלוקים! אם אתה קיים בשמיים – הסתכל למטה. איך אתה יכול להרשות שיעשו דבר כזה לתינוקות ולילדים??!" דיברתי בשקט, בהונגרית, כי זו השפה שבה אני יכול באמת להתבטא.

לאחר סיום כל התלאות הוא מסכם:

כל מה שעבר עליי במשך השנה הנוראה הזו הצלחתי להדחיק בתוכי במשך חמישים שנה, כי לא רציתי להיזכר. עד היום אני מתעורר בלילה פעמים רבות ועולים בי הזיכרונות. מי שלא היה שם לא יבין זאת לעולם.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. אם הגוי שבתוכנו הורג את היהודי שבתוכנו. אז הגוי בחוץ מראה לנו את זה . השם ישמור.  

    בוקי

  2. אולי תשמיעו לנו קצת דברי אמונה ולא רק שאלות...  (ל”ת)


;