שני נאומים לשני עמים

הם עמדו זה מול זה, באולם אחד קטן וצפוף, צר מלקלוט את כמות המוזמנים וקטן מהכיל את גודל השעה. למתבונן מהצד, זה נראה כמו ערב זמר חסידי, שלא על טהרת הקודש. ים של כיפות סרוגות, מכל הצבעים והגדלים – מאנשי לשכת ראש הממשלה האנגלו-סכסית, ועד לצוות הארגון של האוניברסיטה הדתית-לאומית. על כולם ניצח, מפיק ערבי השירה אלי יזראלביץ, שפיקד על מלאכתם של חובשי הכיפות. נדמה היה שעוד רגע, ייצא אברהם פריד מאחורי הקלעים, ויפצח בשירת 'ולבנימין אמר'.

משה דולגין מהצד האחד, מוותיקי המחתרות ומקשישי הליכוד. גילו אינו ניכר בחיוניותו. דני בן סימון מן הצד השני, סופר 'הארץ' עד תמול-שלשום, ויו"ר סיעת העבודה כיום. אוחז קולמוס שמאלני, שמוצא עצמו במקום הכי לא צפוי מבחינתו. הם נכנסו דרך אותו מעבר, אך פנו לשני קצוות שונים. כל אחד מהם, בא לשמוע מסר אחר בתכלית. הליכודניק האותנטי, עמד בצד האולם ובלהט בלתי נדלה, שנותר רק במי שמאמין זה עשרות שנים בצדקת אותה דרך, נשא על שפתיו את המנון ביתר: "שא אש להצית אין דבר. כי שקט הוא רפש".

הוא שר מהבטן, בגלגול לשון, וביטא תחושות שצורבות בבטנם של ליכודניקים רבים: "להצית אש צריך, לא לשתוק. מה שהוא עושה, זה יותר גרוע מגזירות פרעה", אמר הישיש הליכודניקי, על הנשיא הצעיר האמריקני: "אובמה הזה, משליך ליאור גם את הבן וגם את הבת. ביבי לא צריך לפחד ממנו, אנחנו עם לבדד ישכון. בעשור הראשון למדינה הסתדרנו גם בלי האמריקנים ואנחנו יכולים להסתדר גם כיום".

דולגין היה בטוח, שביבי לא יספק לשמאלנים את הסחורה: "אתם תראו שהוא לא יוותר על עקרונותיו", עיגן הקשיש את תקוותו, בהבטחה.

ח"כ דני בן סימון חלף על פניו, מביט בתימהון, חש לרגע כאילו נקלע למרכז הליכוד. נפל באירוע לא לו. "עוד לא החלטתי אם הגעתי לכאן על תקן עיתונאי או חבר-כנסת. את זה אראה לאחר הנאום", אמר בחיוך מאולץ, מי שהתנגד לכניסתה של 'העבודה' לקואליציית ביבי. בניגוד לליכודניק שקיווה. דני בן סימון ידע. לא שביבי גילה את אוזנו, כמו שהשכל הישר הכתיב זאת. אתה לא מתקשר לעדכן את נשיא ארה"ב בנאומך, אם אתה לא מתכוון לבטא במהלכו את צמד המילים, שהפרזידנט השחור מתעקש על אמירתם.

באיחור אופייני, נכנס ביבי לאולם. (ידידי היושב לצידי, עורך 'בקהילה' בנימין ליפקין, מתריע גם כאן על אי-עמידה בלוח-הזמנים. ב'בקהילה' מסתבר, ביבי לא היה מחזיק מעמד). הקהל מחא כף, ביבי מחה אגל זיעה. נרגש, משחק בתנוחות ידיו, ולרגעים – שלא כדרכו – אף מתבלבל במילותיו, דבר שהשווה אותנטיות להתרגשותו. לא רק את פניו איפר ביבי, גם את חזון המדינה הפלסטינית. עטף את הגלולה המרה, בציפויים דביקים למכביר.

דולגין ובן-סימון, נראו במהלך הנאום, כמו מטוטלת הנעה מצד לצד. כל אחד מהם, התמקד במה שרצה לשמוע. שני נאומים לשני עמים – האחד כוון לאנשי הימין הירושלמי, השני ליושבי מדינת תל אביב. היה זה 'הקשיש הביתרי' שמחא כף, בתחילת הנאום, בעת שביבי דיבר על 'יהודה ושומרון – המקומות בהם הילכו אברהם יצחק ויעקב'. היה זה הח"כ הסוציאליסטי, ששחרר חיוך בסופו, כשביבי אזכר מפורשות את המונח 'מדינה פלסטינית'.

"הוא הוציא את זה בקושי", סיכם בן-סימון, "אבל אמר במפורש את המילים מדינה פלסטינית וזה מה שחשוב".

אם תרצו, זה סוד הקסם. ראש-הממשלה עשה מבחינתו את הבלתי-ייאמן. הוא הצליח להגות את המונח ולצאת בחיים, חצה את הרוביקון ונותר יבש. חצי שעה הוא דיבר, עשרים ותשע וחצי דקות של רטוריקה ימנית, שבאה לעטוף מונח שמאלני בן מילותיים. הוא אמר אותו, ונשם לרווחה. צבט עצמו, וראה שנותר בחיים. כאן, בתוככי בר-אילן. הסטודנט האוניברסיטאי יגאל עמיר, לא פרץ לאולם.

תחבולות אריק

במאי 2003, ערב ההצבעה בממשלה על מפת הדרכים, השקיע 'ראש הממשלה הנח' אריאל שרון, את מיטב קסמו ומלוא מרצו, במלאכת שכנוע שרי ממשלת ישראל. שרון עשה זאת, כפי שרק הוא ידע, בשיחות אישיות אחד על אחד, במתק שפתיים ובארומה ביטחונית של מי שראה הכל ויודע הכל.

"איך אתה יכול ללכת למתווה כזה?" שאלו אותו שרי הליכוד, כמו גם יו"ר ש"ס אלי ישי. התשובה הייתה זהה, גם הסגנון שבו נאמרה. שרון כופף את ראשו. כממתיק סוד הוא שאל בחצי לחישה, את היושב מעברו השני של השולחן. "בביטחון אתה חושב שאני מבין?"

'הכי טוב', נורתה התשובה המתבקשת מן העבר השני.

"אז תסמוך עלי בעניין הזה. בתחבולות תעשה לך מלחמה", חזר שרון על המנטרה שהגה תדיר, "במלחמה וגם בשלום, צריך לנקוט בטקטיקה מנצחת, עד היום אנחנו אמרנו את ה'לא' והצטיירנו כסרבני השלום. כעת, אחרי שאנחנו אמרנו את ה'כן', נראה אותם מתמודדים. במקום שאנחנו נתפתל, ניתן להם לעשות זאת, הרי אין שום סיכוי שהם יסכימו".

היו ששמעו וקיבלו. אלי ישי, האזין אז והתעקש: "הוויתור הטקטי הזה, יהפוך לעובדה. בסוף לא יזכרו את ההסתייגויות, אלא את הוויתור - ההסכמה למדינה פלסטינית".

והנה, את מה שהוא אמר אז לשרון, הוא לא אומר היום לביבי. למרות שזה נשמע ובעיקר נראה, אותו דבר. אך טבעי, שתגובתו של היו"ר הש"סניק תהיה זהה, ולא.

שש שנים אחרי, ביבי נוקט באותה טקטיקה, שהוא שלל אז מכל וכל: "המדינה הפלסטינית היא איום דמוגרפי ולא רק ביטחוני, גדול על הציונות", כתב ביבי בספרו 'מקום תחת השמש'. מול שרון, הוא עמד במרכז הליכוד ונאם בפאתוס על סכנות המדינה הפלסטינית. עכשיו הוא מכיר בה. בהסתייגויות, אבל בשורה התחתונה, מכיר. מבטא זאת טקטית, אבל מצהיר. הקול קול ביבי, הבטן, בטנו של אריק.

נתניהו מגלגל את הכדור למגרש הפלסטיני ודורש הכרה מוקדמת בישראל, כמדינה יהודית. הוא דורש זאת בפיו, וממשיך לקוות בליבו שהם לעולם לא יאמצו זאת. בינתיים, הם מספקים את הסחורה. ההצהרות הפלסטיניות המיידיות לאחר הנאום, כמו גם הצהרת המנהיג הערבי המתון חוסני מובארק, היו בהתאם לציפיות.

דא עקא, ומה שקרה לשרון, שגלש במדרון החלקלק, עד שהצהרתו הטקטית הפכה לנסיגה אסטרטגית, יכול לקרות גם לביבי. ובעצם, זה כבר קורה. את ההגבלות העוטפות, איש לא מבליט, בדיוק כפי שאיש לא שם את הלב יתר על המידה, לאותן 16 הסתייגויות שכרך ביבי במפת הדרכים, באותה הצבעה מפורסמת. מה שייוותר הוא המונח 'מדינה פלסטינית', שביבי אימץ ולא יוכל עוד לזנוח.

"תחזק את ידי ראש-הממשלה", אמר מרן הגר"ע יוסף לאלי ישי, עם תום תפילת השחרית בבוקר שאחרי נאומו של נתניהו. העמידה של ש"ס לימינו, אינה טבעית בימים בהם יו"ר התנועה נתפס כסמן ימני בממשלה. השאלה הפשוטה הינה, מדוע ש"ס שהסתייגה ממהלכים דומים של שרון, תומכת כיום בנתניהו?

התשובה מורכבת. זו לא רק העובדה שביבי של היום מתייעץ, בעוד שרון דאז, הנחית. לא שמדובר בעניין של מה בכך. בל יהי ספק, השיחה הקבוצתית עם שרי ש"ס ביום שישי האחרון, והשיחות האישיות עם יו"ר התנועה ישי, עשו את שלהן. הפכו את הש"סניקים לשותפי סוד, וכשראש-הממשלה נועץ בך לפני, אתה לא תוקע סכינים בגבו אחרי.

אבל מבחינתם של הש"סניקים, גם המהות שונה. ביבי – הם אומרים – עושה זאת במינון הנכון. נוקט אמנם בטרמינולוגיה שמאלנית, אך בפועל לא מוותר על עמדותיו. "עם מה שהוא אמר, מסכימים שמונים אחוזים מתושבי המדינה", אומר ישי. בשיחות שהיו להם לפני, הוא הפציר בנתניהו: "אל תלך רחוק מידי. שים את עצמך בקונצנזוס. דבר על מה שכולם מזדהים איתו. אם תדרוש את הפסקת ההסתה, איש לא יוכל לעמוד בפני הטענה. דבר על השואה, על הפליטים היהודיים ממדינות ערב. אל תשכח לומר בעזרת ה', דבר ללב".

ביבי שמע. יש משהו אחר בנתניהו מודל 2009 - אומרים שריו - נעלמה לה היהירות והזחיחות, ואת מקומה תופסת ההקשבה. "אתה רואה שהוא באמת מקשיב", אומר לנו אחד השרים.

במה זה מתבטא? שאלנו.

"בכך שהוא גם מיישם את הדברים. האיש למד להאזין לעמדותיהם של אחרים".

אופוזיציה שכזאת

במזנון הכנסת, ישבו השבוע שרי קדימה לשעבר, וח"כפשים (חברי-כנסת פשוטים) בהווה, נואשים ועצובים. הזיק בעיניים כבה. הישימון האופוזיציוני מתסכל. ציפי אינה מספקת את הסחורה. עד כדי כך גדולה האכזבה, שמצאנו באולם אוניברסיטת בר-אילן את אחד מאנשיו של הפרסומאי ראובן אדלר.

'מה אתה עושה כאן?', שאלנוהו.

"מה לא שמעת?", הוא השיב בחיוך שלא ניתן לתהות על מידת רצינותו: "ביבי הוא שרון החדש".

בבוקר יום המחר, התפרסמה כותרת שכזאת, בעיתון לאנשים שחושבים שהם חושבים. בכל הנוגע לשאלת זהות מפיק הקופירייטר, לא נותר אלא לתהות.

"אם רק היה אומר זאת לציפי במשא-ומתן", נאנח השר לשעבר יעקב אדרי, מהממולחים שבאנשי קדימה, ופורך במזלגו את החביתה שבצלחתו. התיאבון מהם והלאה. הם לא רואים כל סיבה לישיבתם באופוזיציה, אך לא מבחינים בסדק כלשהו שיאפשר את כניסתם לקואליציה.

"על מה הוא דיבר, על מדינה מפורזת?", שואל הקדימאי, "הרי זה מופיע במפורש אפילו בהסכם ז'נבה. על הפליטים? גם לבני מצהירה שלא תסכים לחזרתו של פליט אחד. אחרי מה שהוא אמר, קדימה יכולה להצטרף לליכוד".

אבל היא לא תצטרף. לא לליכוד וגם לא לקואליציה. מדוע? כמו בתשובה שלילית סטנדרטית של מוסד חרדי טיפוסי: מחוסר מקום. השמיכה הקואליציונית מתוחה עד לקצה, אין מקום לסיעה בת עשרים ותשעה מנדטים. אפילו לא לשבעת המנדטים של מופז.

הימין. זה הסיפור האמיתי. הוא איננו.

ח"כ דני דנון, עמד במבואת האולם בבר-אילן, ושפך אש וגופרית על הנאום. לרגע זה נראה, כמו קימתם לתחייה של מורדי הליכוד. רק לרגע. למחרת היום, הפלא ופלא, התקבל נתניהו בסיעת הליכוד בזרועות פתוחות. ביבי עשה זאת באומנות. התוצאה מדברת בעד עצמה: מימין, בני בגין תומך, בהסתייגות אבל תומך. משמאל (ועיזבו אתכם לרגע מהגדרת התפקיד הרשמית), תומך בהתלהבות שימון פרס. "זה היה נאום טוב", אמר השבוע נביאו הישן, של המזרח התיכון החדש, ליו"ר ש"ס.

זה לא רק הליכוד, אלא הימין כולו. חצי דקה לאחר הנאום, קרא ח"כ אורי אורבך לסיעתו 'הבית היהודי', לשקול את צעדיה לאור ההשלכות המסוכנות של נאום נתניהו. התקשורתן בעל הלשון החדה והכיפה המחוררת, עדיין לא הפנים, שתבונה פוליטית, אינה מחייבת לומר ראשון את המילה האחרונה. אורבך ירה, בסיעתו צעקו 'סרק'. הבית היהודי, ייאחז במנעמי הקואליציה, כמו נער גבעות הנאחז ביריעות אוהלו.

אז ח"כ אורי אריאל, האופוזיציונר לייט מ'האיחוד הלאומי', שיחרר משפט או שניים כמו לצאת ידי חובה. אתה לא באמת יוצא ל'מאבק ראש בראש' אידיאולוגי, מול מי שהוביל אך בשבוע שעבר את בחירתך הכיסאולוגית, לוועדה למינוי שופטים. ח"כ מיכאל בן ארי ועוזריו ברוך מרזל ואיתמר בן גביר, הסתובבו השבוע בכנסת כסהרוריים: "אין ימין, אין הפגנות, נשארנו לבד", התאונן בן גביר, למוד המעצרים.

יש שיתלו זאת בעייפות החומר. כמה עוד אפשר להפגין מול ראש ממשלה משלך שמשנה לפתע את דעתו? באיזשהו שלב הופכת הלאות להשלמה נואשת. דווקא יו"ר ש"ס הזכיר השבוע שדבר לא השתנה: "הרי כולם ישבו בממשלה שהצביעה בעד ההתנתקות. שרון הוא זה שזרק את איווט ואלון מהממשלה. הם עצמם רצו להשאר. אורלב וחבריו נשארו בה עוד שנה, אחרי שעברה ההצבעה על ההתנתקות".

ואם בתקופתו של שרון הדורסן שידע להפוך הצהרה לצרה, הם נהגו כך, אצל ביבי ההססן, על אחת כמה וכמה.

רם על כל גויים

אז למה הוא לא אמר זאת ללבני? תלוי את מי שואלים. בקדימה משוכנעים, שנתניהו שגה בהערכותיו. ציפה לצלוח את אובמה בתמרונים מילוליים ויורט בפיתול הראשון. "תנו לנו לבנות לגובה, בתוך קווי המתאר של גושי ההתיישבות", ביקשו הישראלים מהאמריקנים. נשיא ארה"ב סירב והנחית את ראש ממשלת ישראל אל קרקע המציאות. "הוא לא הבין לקראת מה הוא הולך. אם היה מבין מלכתחילה, היה אומר 'מדינה פלסטינית' כבר אז ומצרף את קדימה", מקטרים הקדימאים.

יש אגב, מי שחולק על התיאוריה. "גם שרון אמר למצנע במהלך המו"מ הקואליציוני, 'דין נצרים כדין תל-אביב' ואחר כך פינה הכל. כשאתה מרכיב קואליציה ונשען על סיעות הימין שהמליצו עליך לנשיא המדינה, אתה לא יכול להסתכן באמירות שמאלניות. אחרי שאתה יושב על הכסא, זה סיפור אחר לגמרי", מסביר אחד מבכירי השרים, "אם ביבי היה הולך יותר מידי לקראת לבני, היה מאבד את בסיס כוחו. מה שמתקבל כעת בהבנה בגלל הלחץ האמריקני, לא היה עובר אז, כשהלוחצת היחידה הייתה לבני, וכיסא ראש הממשלה היה עדיין במרחק נגיעה".

"איך נפלנו עם אובמה", התאוננו בסביבתו של נתניהו, כשבוע לפני הנאום. "למה, למה לא הגיע לנו לקבל את בוש?".

יהודי מאמין מוצא את נקודת המבט החיובית, גם במצבים הגרועים ביותר. "תגידו תודה. יכול היה להיות גרוע יותר", עודד אלי ישי: "תארו לעצמכם שהיינו מקבלים שילוב של אולמרט ואובמה. היה אפשר להחזיר את המפתחות ולכבות את האור".

"מיהו מקור הבעיה, רם עמנואל?", הפנה שר בכיר את השאלה, לגורם מדיני בכיר עוד יותר, ונענה בתשובה מפוכחת עד לכאב.

"זה גם רם, לא רק הוא".

נכון. יו"ר סגל הבית הלבן, הוא איש 'שלום עכשיו' שחש כפטרון יהודי שמכיר בטובתה של מדינת ישראל, טוב ממנהיגיה. אבל הוא לא הכתובת היחידה. עמנואל משתלב באווירה ולא יוצר אותה. "לא שמעתם את אובמה בקהיר? הרי הוא דיבר על קולות המואזין שהוא זוכר מילדות. התגאה בשמו האמצעי חוסיין. אז להגיד שעמנואל הוא מקור הצרות? זה קצת מופרך".

זהו המזרח-התיכון החדש. נשיא ארה"ב קד קידה לפני מלך סעודיה, ומניח את רגליו על השולחן בעת שיחתו עם ראש ממשלת ישראל. הזלזול כה מופגן, עד שהתמונה מפורסמת רשמית על ידי הבית הלבן, כאילו כדי להבהיר את יחסי הכוחות החדשים.

את מבחן התיאוריה עבר ביבי בהצלחה יחסית. כעת מגיע שלב המבחן המעשי. השליח האמריקני המיוחד מיטשל, כאן על בסיס קבע. מעין 'נציב עליון אמריקני'. בסביבתו של אובמה כבר מבהירים, כי יוסיפו להתעקש על הקפאה מוחלטת של ההתנחלויות. זו ההנחה אגב, גם בסביבתו של נתניהו.

בביתר עילית, היה מי שמיהר השבוע להתלהב יתר על המידה מיציאה לדרך של מכרזים לפיתוח כבישים בעיר. מוקדם מידי. "עד ספטמבר, אין סיכוי שנבנה משהו", אמר נתניהו, ערב הנאום, לאחד מבכירי הממשלה.

הוא מפוכח עד לכאב. מדבר על הצורך לאפשר לתושבים ביהודה ושומרון לחיות חיים נורמליים, אבל יודע ששום דבר ביחסים שבין ישראל לארה"ב, איננו נורמלי עוד. בשעה שהוא התאפר והתרגש לכבודו, אובמה העדיף לשחק גולף.

רק מזה לבד, אפשר להשתגע.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!