הבת החמישית • הקסם של מרכז תל"ם: חינוך מאהבה

אין ספק שנושא הבנות החרדיות הנושרות הוא תחום לא מסוקר מספיק, אבל בהחלט נושם, מרגיש וכואב מאוד. תופעת ה"בן החמישי", הנערים שנשרו ממסגרות הלימוד החרדיות והתרחקו בהמשך משמירת תורה ומצוות ידועה ודומיננטית למדי, אבל חלקן של הבנות, בכל הנוגע למודעות הציבורית לפחות,לא ידוע מספיק.

"הבנות הנושרות מהוות כארבעים אחוזים מכלל הנושרים", סבורה הגב' ב', מנהלת פרויקטים במרכז תל"ם - מרכז תמיכה וליווי בהנהלתו של הרב בניהו דביר, איש חינוך ותיק, הפועל גדולות ונצורות עם נערות מבתים חרדיים, שבשל סיבות שונות ומגוונות מצאו את עצמן חשופות לפגיעתו הרעה של הרחוב המתירני.

"בהחלט, בשנים האחרונות אנחנו רואים עליה של ממש במספרן. הסיבות לנשירה הזו מגוונות, אבל ברוב המקרים מדובר בנערה שעבה טראומה אישית או משפחתית, קושי כלשהו, ולא קיבלה תמיכה ועידוד מגורם מתאים. בסמינר רגיל, בו לומדות בנות רבות ואין קשר ישיר וחם בין הצוות החינוכי לתלמידות, הן תתקשנה מאוד למצוא אוזן קשבת, ופעמים רבות, גם אם יש בסביבה מחנכת רגישה או יועצת חינוכית, הבת לא תהיה מעונינת להיחשף. לעיתים, לא מדובר בקושי גדול, אבל ילדה רגישה עלולה להישבר יותר מאחרות, והדרך במדרון החלקלק היא בלתי נמנעת. בנות רבות, מגיעות ממשפחת של בעלי תשובה המציגים קשיי השתלבות במגזר החרדי. חיקוי כידוע שונה מהמקור והורים בעלי תשובה רבים מתקשים להעניק לילדיהם חינוך שהם לא מכירים היטב את יסודותיו.

"גם המצב העגום, בו בנות רבות לא מתקבלות לסמינרים, גורם לבנות ייאוש מעצמן ומהמערכת, ומעניק מעין לגיטימציה להימצאות ללא מסגרת. וללא ספק, התפתחות הטכנולוגיה המודרנית שהביאה בעקבותיה את החשיפה הבלתי מבוקרת לתקשורת ההרסנית (אינטרנט, סלולריים לא חסומים) אשמה למדי בעליה הזו. הרחוב היום פתוח וקורץ, קרוב יותר מאי פעם כך שחומות ההגנה העבות שהציבור החרדי בכלל, ובנות "בית יעקב" בפרט היו מוגנות מאחוריהן, מתגלות לעיתים כבלתי יעילות מספיק.

"בנוסף, אנחנו נחשפים גם לירידה קבועה בגילאי הנושרות. אם בעבר הלא רחוק הגיל היה סוף התיכון ומעלה, כיום יש לנו גם בנות בכתה ו' וז' שמוצאות את עצמן מסולקות מהמסגרת הלימודית או בדרך החוצה".

"להוריד את הלחץ מהבנות"
תל"ם מחזיק כיום שתי מחלקות - האחת היא בית ספר לנערות בסיכון, הכולל בנות שנשרו מהמסגרת החרדית הרגילה. ומחלקה נוספת - גדולה יותר במרכז העיר, מכילה כ-30 בנות במצב מורכב יותר, ועם צרכים אישיים ייחודיים.

בית הספר, שנוסד לפני שבע שנים - עבר התחדשות בשנה האחרונה, לאחר הצטרפותו של הרב בניהו דביר לפרויקט. בשיחה עם 'בחדרי חרדים', מספר הרב דביר כיצד הגיע לפרויקט הספציפי בפרט ולתחום החינוך בכלל. "לפני 8 שנים התחלתי להקים מרכזי נוער בירושלים ומחוצה לה, מסגרות לא פורמליות לנוער בסיכון, שהיו מעין תנועת נוער עם מוטיבים חינוכיים-טיפוליים. כך השנה למשל עשינו פעילות של מסיבת פורים לבנות הללו כל הלילה, והיו כ-400 בחורות.

"במסגרת כזו הבנות יכולות לחשוף את הקשיים, עליהם אינן יכולות לדבר בבתי הספר. המסגרת מספקת להן פעילויות קיץ, הרצאות ועוד - והכל בגובה העיניים, בלי הטפות ונזיפות. בשלב מסוים, הגיעו לאחת המסגרות האלו בנות רבות מהתיכון הזה. וכך נוצר הקשר".

לדברי הרב דביר, מדובר היה בנס של ממש, שכן "המקום היה על סף סגירה לפני שנה וחצי בגלל בעיות בעמותה, ואז התחברתי והתחלתי להילחם עבור המקום. במשרד החינוך אמרו לי קח את זה עליך, זה היה קשה - גם כלכלית - אבל קפצנו למים. אני בהתנדבות וגם לקחתי חובות אישיים".

הרב דביר עוסק כבר למעלה מ-15 שנה בעבודה עם נוער בסיכון, כולל מסגרות ישיבתיות וטיפוליות שהקים והוביל, והוא מצוי בקשר הדוק עם הרב אליהו אבא שאול, הרב ישראל גנס והרבנים הראשיים לישראל.

"הרבנים וגדולי התורה עימם אנחנו מתייעצים מורים לנו תמיד להפחית כמה שיותר את הלחץ מהבנות. כמובן, אין הכוונה לפריצת הגבולות ולויתור על כללי הצניעות שאותן ההלכה דורשת, אך לא לעמוד על קוצו של תקנון. המטרה שלנו היא להראות לבנות כמה בורא עולם אוהב אותן, חפץ בקרבתן, ועד כמה הן רצויות אצלו למרות הירידה הזמנית שלהן. אנחנו רוצים לחבר את הבנות ליכולת שלהן, לכוחות הפנימיים שלהן ולא לדבר דווקא על נקודות החולשה, וכך לבנות אותן מחדש. והנסיון מוכיח, שברגע שמתחברים לפנימיות, באופן טבעי גם החיצוניות מושפעת לטובה, והן בעצמן, מיוזמתן, מקבלות על עצמן יותר", הוא מסכם.

"אחוז גבוה סובל מבעיות למידה והפרעות קשב"
"בשונה מציבורים אחרים, במגזר החרדי הדרך חזרה הינה קשה ביותר", מסביר הרב יוסף קרישבסקי, חבר הנהלה במרכז תל"ם. "המסגרות החרדיות לא ששות, בלשון המעטה, לקבל חזרה את הנושרים הללו, גם אם הם חזרו ברצינות והם כעת טובים הרבה יותר ממצבם טרום הנשירה".

• מקובל לומר, שמרבית הנושרים נמצאים במקום שאליו הגיעו על רקע קשיי למידה או בעיות קשב וריכוז שלא טופלו. הדבר נכון גם לגבי מגזר הבנות?

"נכון במידה מסויימת. כ-65% מהבנות הנושרות סובלות מבעיות למידה או הפרעות קשב. אבל, כדי שבת תיפול החוצה יש צורך בגורם נוסף מעבר לקשיי הלמידה: בעיות בבית, קשיים רגשיים לא מטופלים, וחוסר מוכנות של המערכת לבוא לקראתן. אבל, הבשורה הטובה היא שלמרות הקושי הכפול, רובן הגדול מצליחות, לאחר טיפול רגשי או עזרה לימודית, להמשיך וללמוד, אפילו עד כדי הוצאת תעודת בגרות מלאה".

• ומה אומרים ההורים?

"ישנם הורים שרוצים שהבת תשאר בסמינר למרות הקושי, אם כדי לשמור על שמה הטוב, או מתוך הנחה שהזמן יעשה את שלו והיא תתאקלם בו היטב.מה שלרוב רק גורר עימו בעיות נוספות... לעומתם, יש הורים שחושבים שבתם לא צריכה להיות במקום שלא מתאים לה. אנחנו, כאמור, מנסים לשלב בין הגישות הללו: לא לעזוב את הסמינר, מאחר שלא יהיה לה לאן לחזור, אך לא לאפשר לה להמשיך לסבול אלא לעזור לה לעבור את המשוכה".

• איך אתם מגיעים לבנות הללו?

"לפעמים הורים פונים אלינו, לאחר ששמעו על פעילות העמותה. הרבה מקרים הגיעו כאשר חברה שכנעה את חברתה לבוא ולהעזר, לאחר שהיא קיבלה מענה טוב מאיתנו. במקרים מסויימים הצוות החינוכי בסמינר מפנה אלינו בנות מסוימות".

ויש גם מקרים עצובים
שירה הגיעה דווקא מבית טוב. "היא הייתה בת יחידה ומפונקת", מפתיעה ח', אחת המדריכות. "אבל כנראה ההרגל לקבל הכל על מגש של כסף ללא גבולות מתאימים פגע בה בדיוק בנקודה הרגישה. כבר בכתה ז' בית הספר היסודי העיף אותה בשל התנהגות לא ראויה וחוסר קבלת מרות. שנה היא הסתובבה ברחוב, עד שהגיעה אלינו, בגיל ארבע עשרה. היא עברה תהליך טיפולי ארוך, התחילה ללמוד ברצינות ובהמשך אף הוציאה תעודת בגרות מלאה. השמחה הגדולה ביותר שלנו היתה לקבל ממנה הזמנה לחתונה-עם בחור ישיבה לכל דבר".

והיה גם את המקרה של אתי, ילדה טובה מבית נורמטיבי, שחטאה היחיד הסתכם בשאלה תמימה בנושא אמונה בשיעור יהדות. השאלה נשאלה בתמימות, אך הצוות החינוכי חשד שמדובר בשאלה כפרנית, ומצא לנכון לזרוק אותה החוצה. ההתדרדרות הרוחנית שלה היתה בלתי נמנעת. "במשך שנה תמימה היא הסתובבה ללא מסגרת, עד שהגיעה אלינו", מספרת ח'. "היה לנו צורך לנקוט בפעולות מתוחכמות ממש כדי להגיע אליה ולרכוש את אמונה, אבל כשהיא הגיעה אלינו היא התחילה לפרוח מבחינה רוחנית. הצמדנו לה רב ידוע, שענה על שאלותיה וכיוון את דרכה".

חשוב לציין, כי אין כל מימון עירוני או ממשלתי לפעילות הזו. הכל תוצאה של תרומות, כאשר המתנדבות והמדריכות מממנות מכיסן דברים נחוצים רבים. אבל, יש גם מקרים עצובים, בהם גם הצוות הנפלא של המדרשייה לא מצליח לעזור. "לא מזמן היה לי מקרה של נערה שהגיעה מטבריה. היא היתה בת למשפחה ברוכת ילדים ודלת אמצעים, ולא מצאה את מקומה בבית מסיבות רבות. התקציב עבורה למדרשיה עם פנימיה עמד על כאלף שח בחודש, והמשפחה בשום פנים ואופן לא יכלה לעמוד בו.

"בלית ברירה, היא עברה לפנימייה ברמת הגולן שהציעה לה מגורים חינם אין כסף. אבל, הנערה חשבה שמדובר בפנימייה דתית, אך בפועל היא היתה רחוקה מאוד מלהיות כזו. ניסיתי ללוות אותה מרחוק, לייעץ לה ולתמוך בה אבל העובדה שהיא היתה רחוקה כל כך לא אפשרה לי להעניק לה את השיעורים והחברה שהיא היתה זקוקה להם. בסופו של דבר היא מצאה את עצמה מתגייסת לצבא, ואין לי ספק שלו היה לי את המימון להציל אותה, העתיד שלה היה יכול להיות טוב הרבה יותר".

הקמתו של התיכון למוזיקה ואומנויות
הבטלה היא אם כל חטאת, והשוטטות ברחובות ללא מסגרת מסוכנת פי כמה. מסגרת חינוכית, כשמה כן היא, תוחמת ותומכת, וחשיבותה קריטית במיוחד לאותן נערות הנמצאות בתקופה הסוערת בחייהן. דא עקא, שבמקרים רבים הבנות הללו נפלטו מהסמינרים בו הם למדו, ולמרות שחלקן עשו את הצעדים הנדרשים בדרך חזרה, הסמינרים לא יכולים כבר לקלוט אותן לאחר שנחשפו לתכנים הרסניים. בלית ברירה, היו הבנות הללו פונים לבתי ספר פשרניים השייכים לזרמים הממלכתיים דתיים, כך שלא רק שהן לא הפיקו תועלת רוחנית כלשהי מהלימודים שם, רבות מהן קיבעו את עצמן בדרך החיים הרחוקה מהחינוך אותו קיבלו, ומההווי המשפחתי שלהן.

הבעיה הקשה הזו, הטרידה את מנוחתם של העסקנים הפועלים בנושא, וכך נסללה הדרך להקמתו של תיכון חדש, ייחודי בתחומו-התיכון למוסיקה ואומנויות, תיכון עיוני אומנותי, שנועד לבנות בגילאי 14-18 הבאות מבתים חרדיים ובוגרות בית יעקב, בהנהלתה של הגב' מורן ניומרק, העובדת מזה כעשור עם נערות נושרות, תחילה כרכזת פעילויות בפנימיה לנערות שוליים ולאחר מכן בניהול תכנית הלימודים שהיוותה את בסיסו של התיכון החדש.

"לשנת הלימודים תשע"ד המתחילה בימים אלו ממש נרשמו כבר כמאה בנות", כך הגב' מורן ניומרק. "הבנות הללו ילמדו בארבעת כתות התיכון, הנמצא כרגע בשכונת רוממה בירושלים, כאשר ישנה כתה מיוחדת של בנות דוברות אנגלית המגיעות ממשפחות עולות או כאלו שהגיעו ישירות מחו"ל לצורך לימודים המוכרים בארה"ב ובארץ. הבנות לומדות לקראת תעודת בגרות מלאה, וכבר בכתה ט' הן מקבלות "טעימה" מכל המסלולים כדי שתוכלנה לבחור במה להשקיע יותר כדי להבחן בסופו של דבר על חמש יחידות-ספורט, מוזיקה, אומנות, גאורגרפיה, מתמתיקה, אנגלית, מחשבים ועוד. מרבית הבנות, כשמונים אחוזים מהן, גרות בביתן ורק עשרים אחוזים באות מהפנימייה של עולמות בשכונת רמות. כל הבנות מקבלות שתי ארוחות ביום במסגרת הלימודים-ארוחת בוקר וארוחת צהריים, כאשר כל הלמודים בתיכון שלנו מסובסדים על ידי משרד החינוך".

מעבר לכל המעלות הללו, אין ספק כי ייחודיותו של "התיכון למוסיקה ואומנות" הינה באוירה החמה והתומכת, בקשר עם התלמידות והמשפחות, ובמקצועיותו ונסיונו הרב של הצוות החינוכי במקום, הנבחר בקפידה רבה. "כבר מהרגע הראשון, אנחנו משדרים לבנות שההצלחה האישית שלה היא ההצלחה של כל הצוות, וזו המטרה המשותפת לכולנו", מדגישה גב' ניומרק. "התובנה הזו מורידה עד לאפס את מאבקי הכוח והדילמות היומיומיות, כאלו שליוו את הבנות באקורד צורם כל כך במקומות הלימוד הקודמים שלהן. אצלנו אין כמעט מצב של חוצפה, או התמודדות עם בעיות התנהגות ומרדנות. הבנות מפסיקות להלחם, ומהר מאוד מתחילות להעזר. 'כולכן רוצות להצליח', אנחנו אומרים להם כל הזמן. 'ואנחנו כאן בשבילכן'. גם האוירה הייחודית בין הצוות לתלמידות, הקשר האישי במיוחד על רקע העובדה שמדובר בכתות קטנות יחסית, תורמת להרגשה הביתית החמימה והנפלאה שהמקום הזה מעניק לתלמידותיו".

התקוות לעתיד - כפר נוער
כדי לסייע להצלחה הזו מעניק בית הספר לתלמידותיו עזרה לימודית, תמיכה רגשית, ליווי אישי או כל דבר אחר שהן זקוקות לו כדי להתקדם ולהצליח. "אצלנו מנסים להתחבר לנקודות החוזק אם רואים שבת קשה לה במקצוע מסוים תקבל תגבור על חשבון בית הספר. אבל, אנחנו לא מקבלים בנות לקויות למידה בצורה כזו, שאין להן מסוגלות לימודית, עומק חשיבה ורמה אישית. גם בנות שנפלו למקומות רחוקים יותר, או כאלו שהגיעו להתמכרויות לא תמצאנה את מקומן אצלנו".

"כל המורות שלנו הן בוגרות בית יעקב" מדגישה הגב' ניומרק. "אבל אנחנו בוררים את הטובות ביותר. כל המורות עוברות אצלנו השתלמות מיוחדת, ובנוסף אנחנו מעסיקים גם עובדת סוציאלית, פסיכולוגיות ויועצות חינוכיות".

תחום מיוחד המקבל מקום של כבוד בתיכון למוסיקה ואומנות הוא הקשר עם הבתים. חלק מהבנות מגיעות אליו לאחר מאבקים עתירי מרורים עם הוריהם, והצלקות המשותפות מעכירות את האוירה בבית. בדיוק לשם כך מקיימת ההנהלה סדנאות מיוחדות להורים, פגישות אישיות וקו פתוח לאורך כל השנה עם המחנכות והצוות המקצועי. "ההורים בדרך כלל מעריכים מאוד ולא גומרים להודות. אנחנו הולכים איתם יד ביד, מקשיבים להם, משתפים ומתייעצים איתם לכל אורך הדרך.וכמובן, כאשר הבת מצליחה בלימודים, מתייצבת, עולה על דרך המלך ומתקדמת מבחינה רוחנית היא חוזרת באופן טבעי לקשר הטבעי והטוב שהיה לה עם משפחתה".

• ומה קורה בהמשך הדרך, לאחר תום הלימודים בתיכון?

"הבוגרות שלנו פונות בדרך כלל להמשך לימודים בסמינרים שונים ברחבי הארץ כדוגמת רכסים, אופקים, או סמינרים בירושלים. ישנן גם בנות שהשתלבו בצורה יוצאת מן הכלל בסמינר בגיטסהד או במקומות דומים. חלק מהבנות אף זוכות לקבל מלגות לימודים ללימודים במכללות החרדיות, במכון וינגיט וכדומה, שם הן ממשיכות במסלולים אקדמאיים כמו משפטים, עבודה סוציאלית, עיצוב אופנה וכדומה".

אנחנו שבים לרב דביר, ושואלים אותו על התכניות לעתיד. "יש שני כיוונים מרכזיים", הוא אומר בתקווה, "האחד הוא להקים עוד מרכזי נוער בעוד שכונות וערים, ולגבי בית הספר, החלום הוא להפוך את זה לכפר נוער עם פנימיה ותכניות תעסוקה. כדי להגיע לחיבור עמוק יותר ומשמעותי".

לפניות ולבירורים: 0549198717

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!