עט סופר מהיר • סופרי צללים ומלחמת ה'תורה תמימה'

הוא היה רב נכבד בעמיו לפני שישים שנה, יהודי ירושלמי תלמיד חכם עצום ונשוא פנים, שבכל עת מצוא, שבת וחג או יומא דפגרא, בעצרת חיזוק מקומית, באסיפת עם או בסתם 'שבע ברכות' ו'בר מצווה', לכל מקום שהגיע, התבקש או ביקש לשאת דברים... אבל מה לעשות, חידושיו לא היו בבחינת פאר היצירה, למרות שהלה עצמו סבר כן. לרוב ליהג הדרשן הגיגים שאולי התקבלו על אוזן השומע, אבל לא היה בהם כדי לכבוש את ליבו...

נקפו הימים ודברי ההגות הצטברו לכדי ספר. מיודענו הרב, טרח כמובן לפני או אחרי כל דרשה, להעלות את הדברים על הכתב והפכם לאסופת מאמרים וחידושים מכובדת בכמותם, אף אם לא ממש באיכותם.

מכיוון שהוצאת ספר לאור, כרוכה כידוע בטרחה רבה, פנה הרב למוסד הרב קוק שנודע כאחת מההוצאות לאור המובילות בענף הספרים היהודי, ובשעתו אף הייתה אחת הבודדות בתחום זה ומקבילתו של מכון 'יד הרב הרצוג' (זו שמוציאה לאור את האנציקלופדיה התלמודית). המוסד היה אז תחת נשיאותו של הרב יצחק רפאל זצ"ל, חתנו של הרב יהודה לייב מיימון-פישמן זצ"ל, וכמנהל המכון כיהן הרב אברהם משה קצנלנבויגן ז"ל. המחבר קבע פגישה עם מנהל המכון והציג בפניו את קבצי החידושים הרבים, אותם הוא מבקש להוציא לאור. הרב קצנלנבויגן ביקש שהות בת כמה ימים, כדי להתבונן בחומר המוצע. ברי היה למחבר, כי את עלות ההדפסה יצטרך לשאת בעצמו. כל מה שביקש היה, כי המכון יושיט לו יד פתוחה ויגשים את חלומו רב השנים.

לפגישה הבאה, הגיע המחבר שמח וטוב לבב. בטוח היה כי האישור המיוחל יינתן. אולם עד מהרה התחלפה השמחה בעגמומיות. "שמע נא לעצתי כבוד הרב", המליץ המנהל בחום, "לדעתי, מדובר בצעד מיותר, אוטופי לטעמי, שלא יהיה לו ביקוש כלל ועיקר. אל תדפיס את הספר הזה!"

הרב נעלב עד עמקי נשמתו. לא היה בנימת דברי אותו מנהל בוז או ציניות, אלא המלצה מקצועית גרידא. לפיכך, הייתה הפגיעה מהותית יותר.

"למה? מה דופי מצאת בחיבורי, כי תדחה אותו על הסף", הקשה וכמעט שבצבצו דמעות בעיניו... והוא ממשיך להטיף: "הלא שלמה המלך אמר במשלי מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם, שמשמעותו על פי דברי חז"ל, כי מי שמונע מלהפיץ תורה בעולם הזה, עונשו רב וחלילה ראוי הוא לקללה וכו' ויש בזה גם משום 'נביא הכובש נבואתו' ומדוע תמנע ממני את הזכות הזו?"

"הבט", החזיר לו הלה, "מה שהשמעת במסיבות 'שבע ברכות' למיניהן, אינו מעניין את הציבור בהכרח וספק רב אם תצליח למכור את ספריך. משמעות הדבר, לא רק העדר רווחים אבסולוטי אלא שאני סקפטי אם בכלל תצליח להחזיר את ההוצאות"...

אולם ההמלצה נפלה כצפוי על אוזניים ערלות. מנוי וגמור היה עם הרב, להפיץ את 'אור תורתו' ברבים ויהי מה. הוא הצהיר בפני המנהל, כי הוא מוכן לממן את כל העלות הכרוכה בהדפסה ובלבד כי המיזם יצא לדרך. המנהל נכנע. הן לא יעמוד בדרכו של אדם, אסרטיבי ונחוש כמו זה העומד מולו ומבקש לראות את עולמו בחייו, באמצעות ספרו שיודפס ויצא לאור. הלך אותו הרב, 'שבר' את כל חסכונותיו ושלשל אותם לידי המכון. אלף עותקים הודפסו אז, כמות מכובדת למדי, בהתחשב בנתוני תקופת הצנע ששררה אז, בה לא כל אחד הרשה לעצמו להדפיס ספרים.

מוסד הרב קוק התנהל אז בדפוסי התנהלות בטלניים במקצת, ולא כמו בימינו. ההפצה והקמפיין הפרסומי לא היו כה אגרסיביים, ולכן אין פלא כי אף עותק לא נמכר! המוסד הפיץ לחמש-שש חנויות בירושלים כמה חבילות עם ספרים, אולם הם נותרו כאבן דומם על המדפים. חלפו חמשה חודשים ובעלי החנויות החזירו למכון אחר כבוד את כל הספרים כלעומת שהגיעו.

במכון נאלצו לפנות חדר מיוחד על מנת לאפסן בו את הספרים המיותמים, שאף אחד לא חפץ בהם. גם הרב עצמו לא טמן ידו בצלחת, וניסה להפיץ את חיבורו בכוחות עצמו. הוא חילק את ספרו כתשורה לכל עמיתיו, וביקש מכולם להביע 'מבינות' על הספר. הוא ציפה והשתוקק לקבל משוב חיובי כלשהו, מכל אלו שקיבלוהו ללא כל תמורה, אך לשווא. בליבו כבר הפנים את הטעות הפטאלית שבה נקט ואת הכישלון החרוץ לו נדון הספר.

נקל לתאר את שברון הלב של הרב. ליבו לא עמד בכך. וכי לחינם יגע, טרח, עמל ושילם וכל עמלו היה לריק? חצי שנה בלבד חלפה, והוא עצם את עיניו והלך לעולמו, ממורמר ודואב, אפוף צער ויגון.

הרב מנחם שלמה ויינשטוק זצ"ל, שהיה המגיה הראשי של מוסד הרב קוק במשך 34 שנים, ניהל פעם שיחה ערה עם הרב קצנלבויגן ובין השיחים התגלגל גם נושא חיבורו של אותו רב.

'מה יהיה עם הספר?' שאל הרב וויינשטוק את עמיתו, 'כבר הענקתי אותו לכל חתני ה'בר מצווה' בהם השתתפתי... אבל עדיין אין הקומץ משביע'... המנהל נד בראשו ויחדיו הביעו השניים צער רב, על המחבר שלא השכיל להאזין לעצת המוסד וירד ביגון אלי קבר.

יום אחד, מגיע הרב ויינשטוק למוסד כהרגלו וכאשר חלף במסדרון, קורא לו הרב קנצלנבויגן: 'ר' שלמה, בא הנה, אתה חייב לראות משהו'... החדר שבו אוכסנו הספרים נפתח לרווחה והנה הוא נקי ומאוורר ואין בו אף ספר לרפואה.

ר' שלמה התפלא מאד: 'מה זה? מי החליט לרכוש את הספרים עד האחרון שבהם?' 'אל תשאל', החזיר לו הרב קצנלבויגן, 'אמש הבאתי לכאן משאית, רוקנתי את כל החדר והעמסנו את הספרים על גביה. כל התכולה הובאה לקבורה בבית העלמין, לא הרחק מקברו של הרב המחבר'..."

אכן. הכל תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל. ישנם ספרים שלא שפר מזלם, השוכנים מאובקים על מדפי הספרים בחנויות למשך זמן קצר, עד שמגיע שעתם והם מוחזרים אל מחסניו של המחבר.

אבל יש גם צד שני למטבע. אתם ניגשים אל מדף הספרים, שולפים מתוכו אחד מהם ומרפרפים בו. מה שצד את עיניכם, היה שם המחבר או אולי דווקא שמו הרהבתני של הספר. עיינתם בהקדמה והתרשמתם מהפתיחה המלהיבה ומהתוכן המרגש של המחבר, שמפרט בק"נ טעמים מדוע עמל ויגע, איזן וחקר עד שהוציא מתחת ידו, מוצר מוגמר 'לתועלת הרבים' כמובן.

מה שהקורא התמים אינו יודע הוא, כי מי שכתב את הספר הוא בכלל 'סופר צללים', הנשכר לכתוב ספר עבור אדם אחר, כשהקרדיט לכתיבת הספר אינו ניתן לו אלא למי שמשלם לו.

חלק מהחיבורים התורניים או מהאוטוביוגרפיות של רבנים או סתם אישים, תקופות ותיעוד קהילות, נכתבים על ידי סופר צללים אשר נשכר לכתוב עבור המזמין, כאשר אין לו את הזמן או את כשרון הכתיבה כדי לכתוב את הספר בעצמו. בחנויות הספרים קיימים חיבורים של רבנים נודעים, ספרי הלכה, ספרי שו"ת, פירושים על התורה ועוד, שבמקרה הטוב נאמרו בידי 'המחבר' אך נכתבו ביד אמן בידי סופר צללים, ובמקרה הפחות טוב, מעבר לשמו המתנוסס על הספר והתשלום ההגון שהלה הפקיד בידי העורך, אין לו דבר וחצי דבר עם גוף התחביר.

ויש מקרים, שהחומר נכתב על ידי המזמין, אולם הרעיונות שדמו להוגיהם כמקסימים, אך הם בעצם מקסם שווא, התוכן הגרוע, ההגשה הארכאית או העילגת, מאלצים את סופר הצללים לערוך ולחבר מחדש את הספר.

דוגמא קלאסית לכך, ניתן ללמוד מפי סופרי צללים עמם שוחחנו, שלא לייחוס כמובן. אחד מהם סיפר על מקרה אחד מיני רבים, בו התבקש לערוך ספר 'מזעזע' כלשונו, 'שאין לו התחלה, אמצע או סוף' ולאחר העריכה המופתית, 'המחבר' מסתובב זחוח דעת ושבע רצון, מהיצירה שיצאה מתחת 'ידו':

"הגיע אלי יהודי פשוט, בעל מלאכה, שחשקה נפשו להוסיף את תרומתו לארון הספרים היהודי. כל כך הרבה ספרים והוגי דעות יש לנו בציבור, הרהר האיש, אז מדוע שגם אני לא אתרום את חלקי? אמר ועשה. בתחילה, היה משרבט את הגיגיו על פרשת השבוע על גבי דפים בכתב ידו, צילמם וחילקם בבתי הכנסיות שבאזור מגוריו. משהתגבש בגנזכו כמות מספקת לכדי ספר, הביא לי את הקובץ כדי שאערוך אותו, על מנת להוציאו לאור. החומר, בלשון המעטה, היה משונה, בלי ידיים ובלי רגליים. אבל היהודי היה ב'אטרף'. המושגים 'רצוי' ו'מצוי' לא היו קיימים בלקסיקון שלו. השתוקקותו האדירה לראות את פרי ביכוריו יוצא לאור, הביאה אותו לפזר את כל הסכום הנדרש למלאכת העריכה ויהי מה".

"מצאתי עצמי משכתב הכל מחדש. הכנסתי קטעים משל עצמי ופנים חדשות לגמרי באו לכאן. בשלבי העריכה, ביקש מיודענו כמובן לעקוב את המלאכה. כאשר נוכח בתוצאות, התלהב מאד ואמר: 'איך קלעת אל המטרה? איך ירדת לסוף דעתי... הלא זה בדיוק הוא אשר התכוונתי'... לאחר כשנתיים נשלמה המשימה ובירכנו על המוגמר. הספר יצא לאור ולאושרו של האיש לא היה קץ. אמנם, הספר לא יתפוס מקום של כבוד בארון הספרים, אבל גם לא ינחל בזיון. הבאתי לעולם מוצר שאפשר לעיין בו, גם אם מפי הקורא לא תצא שריקת התפעלות..."

מאידך, סופר צללים אחר עמו שוחחנו, מתאר את קורות אחד הספרים המצויים בחנויות, שהגיע לידיו לצורך עריכה, אך הוא דחה את בעליו, מחמת חוסר ההגינות. מהתיאור עולה, כי הלה גנב את דעת הבריות, והציג במרמה כתב יד שהגיע אליו, כאילו ומדובר בחיבור אישי שחובר בתקופת השואה:

"כאשר הובא בפני אותו כתב יד ישן ומצהיב, שנכתב בכתב חרטומים ולא היה קל לקריאה, חקרתי את האיש מה פשר כתב היד, שנראה היה כי הוא שייך לאחד הקדמונים. הלה שח לי כי בזמן השואה, כאשר הסתתר מחמת המציק הנאצי, מצא דפים עתיקים ריקים ועליהם העלה את החידושים שצצו במוחו, בין מסתור אחד למשנהו, בהם מצא מחסה בעיר וורשה שבפולין".

"ולא זו בלבד. הלה אף פנה לכמה מגדולי ישראל, בהם הגרב"ש שניאורסהון זצ"ל ראש ישיבת טשעבין, כ"ק הגרי"מ דושינסקי זצוק"ל, גאב"ד העדה החרדית, והציג בפניהם את מרכולתו המרגשת. הוא אף הצליח לקבל מהם הסכמות יפות. בדבריהם ציינו גדולי ישראל את עובדת חיבורו של הספר בתקופת השואה כביכול, וכי זה מה שהחזיק אותו וחישל את רוחו, בעת אשר 'בחוץ שכלה חרב ובחדרים אימה'".

"אמרתי לאותו יהודי שישאיר אצלי את כתב היד ויחזור אלי לאחר שאבחן את הדברים לעומק. אולם ככל שהתעמקתי יותר ויותר, הבנתי כי הלה הצליח להוליך שולל את נותני ההסכמות וניסה להערים גם עלי. כתב היד, כמי שמנוסה בתחום זה, עתיק מאד ומתוארך לתקופה קדומה בהרבה מזו של השואה. מצאתי בו למשל, שמות של ערים ותאריכים מלפני מאתיים שנה. מ'תק"ס ועד תר"ב'. לא הצלחתי לפענח ולזהות של מי כתב היד, אבל הסקתי בבירור, שאין מדובר בפרי יצירתו של האיש. נבירה נוספת מאחורי הפרגוד העלתה, כי הלה שימש כספרן בספריה תורנית בחו"ל והצליח לגנוב ממנה את כתב היד, ולהציג מצג שווא, כאילו וטביעת אצבעותיו טמונות בו".

"היה ברור לי, כי לא אשתף פעולה עם מעשה מרמה וכזב שכזה. גם תמורת כל הון דעלמא לא אתן ידי לסיפורי בדיות, והחזרתי את כתב היד ל'בעליו'. הספר הזה, אם תרצה לדעת, נערך בידי אחרים וכיום שוכן על מדפי הספרים התורניים".

אחד הפירושים המונומנטליים על חמשה חומשי תורה, הוא הספר 'תורה תמימה' שחיבר הרה"ג רבי ברוך עפשטיין זצ"ל, בנו של הגאון רבי יחיאל מיכל זצ"ל, בעל ה'ערוך השולחן'. הספר יצא בשנת תרס"ב בעיר ווילנה וקצר שבחים רבים. תוך זמן קצר, זכה החיבור לפופולריות ולתהילת עולם בארון הספרים היהודי, תהילה שלא זכו לה רבים מהפירושים המקיפים והרצופים על התורה.

אם הרוכשים הנלהבים היו סבורים שהסופרלטיבים והכבוד מסורים למחבר, הגיע עורך נכבד בשם ר' שמעון דוד זקהיים ז"ל, שטען כי כל הקרדיט בעצם מגיע לו, והוא אף מגולל בספרון קצר שהודפס במונקאטש שבהונגריה (כיום סלובקיה) זמן קצר לאחר מכן, את מה שהתרחש לטענתו 'מאחורי הקלעים' של עריכת הפירוש תורה תמימה, כשהוא מבקש להשיב לעצמו את הכבוד האבוד כעורך הצללים של החיבור הנודע.

מאמר נרחב בנידון, כתב החוקר ר' שמריה גרשוני בקובץ 'המעיין' היוצא לאור על ידי ישיבת שעלבים ובו הוא מרחיב את היריעה בנידון.

בין דבריו כותב זקהיים: "ואתם הקוראים בספרו, דעו כי אנכי נתתי לכם את הספר, כי אשר לי בספרו לי הוא, וגם אשר לא לי הוא - נתתי לכם אנכי". כך נפתח לפני למעלה ממאה שנים, דיון פומבי על זכויות הפירוש תורה תמימה.

תקופת יצירתו של הפירוש ארכה מראשית עד כלה, כחמש עשרה שנה. לקראת השלמת הפירוש, פנה הרב עפשטיין לזקהיים וביקש ממנו ליטול על עצמו את המשימה, לערוך ולהגיה את ה'תורה תמימה'. "כל מחבר, אף הגדול שבגדולים, לא ימלט משגיאה, וכל חיבור לא ימלט משגיאות, ואשרי מי ששגיאותיו ספורות", כותב הרב עפשטיין בספרו 'מקור ברוך'. זה גם מה שעמד כנראה מול עיניו, כאשר הגיש את הספר להגהה.

כפי שמציין זקהיים, הרי שדרישת הרב עפשטיין הייתה, "אך הסרת השגיאות הגסות לבד, אך אנכי אמרתי לו כי לא תוכל המלאכה להיעשות כן... גם לא חפצתי לעשות מלאכה כזאת, כי לא מוציא תבנו וקשו מחצרו אני..."

"שנתיים ימים ביקרתי את החומשים", הוא ממשיך לספר, "מקיץ תרנ"ז עד חורף תרנ"ט, ובקיץ תרס"א ביקרתי את חמש מגילות". כלומר, עבודתו של זקהיים עסקה בחיבור מוגמר למדי והעבודה התנהלה על מי מנוחות.

הוא מוסיף להכביר תארים לדמותו של הרב עפשטיין ומדגיש כי: "גדול האיש ורב הכישרונות, אשכול וסגֻלה, ערוך ושלם, נפלא בכוח זכרונו ושקידתו במלאכתו ואומן גדול בכתב ידו ובסגנון לשונו הרחבה והמובנה. ויודע הוא לשונות וחכמות, ויש לו ידיעה נכונה גם בקבלה". הוא משתמש בלשון חז"ל במשניות אבות, כדי להגדיר את הבדלי הניואנסים ביניהם: "הוא ספוג ואנכי נפה"...

הרב עפשטיין, מספר גרשוני, ציפה מזקהיים להגהה כללית בלבד, אך נראה כי האחרון התלהב מהיצירה ועמל בה יותר ממה שהוסכם בתחילה, כך שהצעת התשלום הראשונית כבר לא הייתה ריאלית ביחס לעבודה: "ואנכי חפצתי בטוב הספר, כי יותר משהעגל רוצה לינק וכו', וגם קיוויתי אולי לא ישקר בי ויעשה כמשפט וככל המדובר בינינו". יש לציין שבדיאלוג, כפי שמציגו זקהיים, חסרה תגובתו של הרב עפשטיין להחלטתו של זקהיים, להוסיף הערות משל עצמו.

נראה כי לקראת סיומה של העבודה התעוררו אי אלו אי- הבנות בין זקהיים והרב עפשטיין. זקהיים חשש לקראת סיום עבודתו שייתכן שהמחבר לא יעמוד בסיכומים ביניהם. בסופו של דבר, טוען זקהיים, "כשלושת אלפים הערות רשמתי לו... ומהן לקח כאלף, ושינה על פיהן את ספרו כולו, ועשהו בריה חדשה וכתבו מחדש". בתמורה לעבודתו זו דרש זקהיים, מלבד התשלום שנקב, גם "ככל המדובר בינינו לכתוב בהקדמת הספר".

התוצאה הישירה של הסכסוך שהתגלע ביניהם, הייתה השמטת שמו של זקהיים מהקדמתו של הרב עפשטיין לפירושו, שהותירה את זקהיים פגוע והוא אף בא בטרוניה ויוצא חוצץ נגד המחבר: "ויען כי דבשי בכוורת הזאת, ורבים המקומות אשר עשיתי בספרו משיחה בטלה תורה שלמה, והוא לא זכר שמי ומעשי וזכותי במשפט וככל המדובר בינינו לכתוב בהקדמת הספר... כי נתתי לו דברים מתוקים וישרים ואינם בספרים, ולא השאלתים לו למען ישבו הוא ואביו ויתרפקו זה על זה – זה יאמר: 'זרעא דאבא אנא ובעל מדות תרומיות', וזה יאמר: 'בני הרב ר' ברוך בעל בינה יתרה וחריפות ישרה', ושמי לא ייזכר ולא ייפקד".

נראה שזקהיים הציג את טענותיו בפני הרב עפשטיין, שהסכים לתקן את המעוות ולהזכיר את שמו בהוצאה הבאה של הפירוש. זקהיים מעיד כי "אך דבר אחד יראתי, פן יזכירני בהקדמה כמשיב שלום לעם הארץ בתשעה באב... וזאת רעה בעיני מאד". הוא כנראה נעלב מהצעת הפשרה (משום שברור היה שהרב עפשטיין לא יכין מחדש את כל לוחות הדפוס, תוך ציון התיקונים שהוסיף זקהיים), והוסיף: "ועתה לא אחפוץ בכבודו לזכרני בתוצאה השניה"!

גרשוני טוען, שמקום הוצאת הספרון של זקהיים ראוי אף הוא להתייחסות, שכן מונקאטש שוכנת במרחק של מאות קילומטרים מפינסק - מקום מגוריו. אחת ההנחות היא לדבריו, מטעמים כלכליים. באותה תקופה הדפוס באזור מונקאטש היה זול בהרבה מדפוסים במקומות אחרים, ורבים הגיעו אז ממרחקים כדי להדפיס את ספריהם שם. זקהיים לא יכול היה להסתמך על רווחים עתידיים מספרונו, שייתכן שבכלל חולק חינם.

חוקרים רבים מפקפקים בשלל טענותיו ואמינותו של זקהיים, והשתיקה הרועמת של הרב עפשטיין בנושא רק מחזקת את האי-הודאות שבדבריו. אחד הארגומנטים שבפיהם הוא, שלא סביר כי לאחר שהרב עפשטיין הוציא את ספרו, יהיה מי שיאמר כי קם אדם שאינו מוכר ויטען שיש לו חלק ביצירה. "אף כי אין בידינו להעריך את מידת השקעתו של זקהיים בספר, נראה כי השנתיים שהקדיש לעריכת הספר אינן עומדות כלל למול זמן עבודתו של הרב עפשטיין, שנמשכו כאמור למעלה מעשר שנים", אומר גרשוני.

"בסופו של דבר נראה כי דווקא דרישותיו המוגזמות של זקהיים, והרגשתו כי שני אבות לפירוש זה, גרמו להרב עפשטיין להתעלם לחלוטין מההסכם המקורי בין שניהם ולא להזכירו כלל. חוסר אזכור שמו תִסכל את זקהיים מאוד, וספרון זה הלוחם את מלחמת כבודו האבוד, נותר עדות אילמת לפרשיה אנושית וספרותית עצובה וכואבת".

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!