קול שפוי בים ההסתה • טור אופטימי

חודש בלבד לאחר חגיגות העצמאות ה-66 למדינת ישראל, דומה כי חלקים בולטים בחברה הישראלית, עדיין רחוקים מלהשיג הרגשה של ביטחון אישי.

המגזר החרדי במיוחד, חווה תקופה כואבת וקשה - תוצאה ישירה של הסתה מכוונת ופועל יוצא של איבה מוצהרת אותה מנווטים בנחישות קומץ פוליטיקאים שהעתיד הוא מהם והלאה. גם התקשורת אינה חפה משיסוי.

החלק הארי במגמה השיטתית להשחיר את הסקטור החרדי נזקפת לא מעט לזכותה. שכן, התקשורת פועלת ללא הרף בניסיון להבליט דווקא את המיעוט הקיצוני ואת המסרים הרדיקליים בנוף הישראלי המקוטב - כשהיא מעלימה באופן מכוון את הצדדים היפים שיש בחברה החרדית.

עם זאת, מסתבר שלא אלמן ישראל, ודווקא כשהמצב הסקטוריאלי בישראל נראה לכאורה עגמומי, בלתי הפיך ומייאש כל כך, ניתן עדיין לחשוף את פניה היפות של מדינת ישראל, זו המגלמת את טהרת של האזרחים הצחיחים, הכנים והאוהבים, ולא של אנשי השררה הנוגים.

במבחן המציאות, מה שכביכול מוצג בתקשורת, כפולריזציה קיצונית שנתונה במאבק מתמיד בין פרזיטים שחורים לבין נאורים נושאים בנטל, מתגלה בכלל כמשפחה חייכנית ומאירת פנים, שבה למרות השוני והפערים שקיימים בין האחים, לעוינות ושנאה שהתקשורת מבקשת לייצר, אין מקום כלל ועיקר.

אפיזודה מעניינת שחוויתי לאחרונה בטיסה בקו לונדון - תל אביב, היא הוכחה מוצקה לניכור המוחלט של "עמך" אזרחי ישראל, לגלי השטנה שמעוררים חבורת מדינאים בעזרת התקשורת.

ויכוח במטוס
היה זה בליל עצמאות 2014, בטיסה 318 של 'אל על' - חברת התעופה הלאומית של ישראל, זו המציגה את עצמה תחת הסלוגן "הכי בבית בעולם".

בעת שכבו האורות ומרבית הנוסעים נמו את שנתם, קמתי מהמושב לעבר המטבחון על מנת לבקש כוס שתייה. בפתח המטבח פגשתי את אחת הדיילות - רינה דיל שמה, מנהלת שיחה ערה עם אחד הנוסעים, שיחה שהייתה נראית לי מרתקת למדי. החלטתי לכבד את בני השיח ולהמתין בצד בסבלנות.

בעודי מקשיב לתומי לשיחה בין השניים, הבנתי מהר מאוד שלא ממש מדובר בשיחת חולין אלא במעין דיון סוער ונוקב. אם לדייק, מדובר היה בדיאלוג דרוך בין שני אנשים מאותה אסכולה, כשהמסך המבדיל ביניהם היה, שהאחד היה ספוג בסם התקשורת והשני לא.

אותו נוסע, גבר צעיר חילוני למהדרין, התלונן בפני הדיילת על הצווחות המטרידות והבלתי פוסקות של התינוקות שגעו בבכי בסמוך למושב שלו. אך הצרה הצרורה יותר עליה קבל, הייתה, שהם לא סתם תינוקות בוכיים אלא עוללים חרדים מציקים.

"הבעיה היא", רטן ואמר אותו נוסע, "שהחרדים מביאים יותר מדי תינוקות לעולם, וצריך לדלל אותם". כלומר, החרדים, אם לא הבנתם עדיין, הם אלו שגרמו לאותו נוסע אי שקט נפשי בטיסה ולפיכך יש צורך לחתוך להם את הילודה.

בעוד אני קופא על מקומי, ממאן מלהכיל את מה שאוזניי שומעות, השתוממתי לגלות כיצד רינה הדיילת מלמדת את הנוסע פרק בחיים. רינה, שאף היא בחורה חילונית נאורה, נזפה בנוסע והוכיחה אותו על הדברים הבוטים: "אני לא דתייה ולא באה ממשפחה דתית", אמרה לו כשהיא מוסיפה: "מה זה שייך לחרדים?. וכי רק לחרדים יש תינוקות? האם חשבת, כמה זה קשה לאימא להיסחב עם זאטוטים בטיסה ולדאוג שהם יישבו בשקט? נראה לך שאימהות חפצות שהתינוקות שלהן ייללו ללא הפסקה?"

ואז הופיע משפטה המנצח של רינה: "אני לא מסוגלת לעכל צורת ביטוי שכזו. מה שקורה לאחרונה אצלנו בארץ זה נורא. השנאה לדתיים עוברת את כל גבולות הטעם הטוב", הפטירה בנועם.

או אז, הרשיתי לעצמי לדחוף את חוטמי פנימה, ולא לפני שהזכרתי קודם לנוסע הנכבד שגם הוא, כך לפחות אני מקווה, היה תינוק בשלב כלשהו בחייו.

הוא היה נבוך במקצת ואף התנצל על הדברים, אך עבורי היה אותו דו שיח בין הנוסע והדיילת, שיעור מאלף ומנחם, שבמדינת ישראל רווית השסעים והמחלוקות, יש עדיין קול שפוי אחד - הודף שנאה ורווי אהבה כמו זה של רינה דיל.

היה שווה להרחיק לבריטניה כדי לשוב בטיסת אל על ולהיחשף לקולה השפוי של הדיילת רינה, במטרה ללמוד מכך שקולה הבריא הוא קול אחד מני רבים שהשיח הציבורי הפוליטי בוחר לפסוח עליהם באופן יזום.

עבורי, היו דבריה של הגב' דיל, בהחלט - "ביג דיל"!

הכותב הינו עיתונאי וכתב בכיר בעיתון 'יום ליום'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!