השקט שהורג את פריחת התרבות המזרחית • טור כועס
שלושה סוגים בין אנשי המוזיקה והתרבות המזרחית השורשית, ושלושתם לא עושים דבר בשביל שהיא תפרוץ את תקרת הזכוכית - ותראה אותות חיים
ל
תקופות השקט הן אלו הממיתות את הסיכויים לפריחה תרבותית.
אחת התוכחות הבולטות ביותר בדברי הנביא ישעיהו לעם ישראל היא "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה". דומני שתרבות "שירת המזרח" זועקת את התוכחה הזו ולא פחות חזק, ותהי עשייתם אותי "מסורת זמנים מלומדה" - בהילולות, בחינות, באירועים, בהופעה אחת לשנתיים באזורים שיש בהם עדיין ביקוש, והמנטרה הקלילה הזו חוזרת על עצמה.
אמנם יש מתאמצים יותר ומתאמצים פחות על החזקה בחלקות הקטנות האלו, אבל לחשוב מעבר? מחוץ לקופסה?! לחדש לא רק בעיבודים ובכלי נגינה ובהצהרות לתקשורת, אלא גם בלוחות הזמנים וברצף ההופעות, הופעות אמנותיות ולא קוקטיילים של אמני מצריים טורקיה ולבנון, כל אלו? זה לא קורה בשטח, וכל פעם זה מתסיס מחדש את המחשבה.
זמר, פייטן, או חזן ותולדותיהם מרוויחים בממוצע לאירוע בין 2000 ל-8000 ש"ח, וכמובן מדובר בסדר גודל של שעה עד שעתיים, והמגזימים יגיעו עד שלש שעות, בממוצע אירוע או שניים בשבוע ומטה. ומי שהתמזל מזלם וקבלו הזמנה לכהן כחזנים בקהילה מכובדת בארץ או בחו"ל נהנים בנוסף ממשכורת בסיסית ומעלה, וגם גדולי המרוויחים אינם אלא בבחינת "כספי המעשרות" של פרנסי הקהילה.
והחלוקה מאוד ברורה, אמנים שחיים "מהיד לפה", ומנהלים תחרות אינסופית בין הבזבוז לבין הרווח, בין החיסכון לבין ההלוואות, בין תקופות רצוצות מרוב עבודה, לבין תקופות מתות משעמום, וזה פשוט חוזר על עצמו - לבין אמנים שחיים חיי שגרה, ויש להם תוכן חיים, וחיים מיושבים, מלבד ההתעסקות בהפגנת כישרונותיהם והניסיון להוציאם לפועל. ושם ניתן לראות בנייה, בנייה של קריירה, בנייה של משפחה, של מעמד, של הישגים, כל פרט ופרט משדר אופי של "מוסיף והולך".
מי ששייך לתרבות ה"מהיד לפה", יקפוץ ראשון על כל הזדמנות לעבודה, אבל לא יתאמץ לייצר אפילו אחת כזו, הוא יהיה זה שישדר חיבור תמידי והתעסקות מתמדת באמנות, אבל בפועל אין הוא עסוק אלא בהפגת שעמומו. הוא ישקיע בלי סוף, ייתן את רמ"ח אבריו בהופעה ובכל הזדמנות, אבל אפילו אחד מהם לא ינוע לכיוון של יוזמה, גם בשלבי העבודה עצמה. וגם בין העבודות - זה שקוף: השקעה רק במה שבא על הדרך, אבל אין שם סלילת דרכים, והשקעה מקורית, אותה הגברת בשינוי ההגברה.
ומי ששייך לתרבות ה"מוסיף והולך" בהחלט במימד האישי אכן מוסיף והולך, כלכלית, חברתית, אמנותית, בכל המישורים תיראה תמיד תזוזה חיובית, אם זה ביוקרת המשרות, בקהל המתקבע סביב ההופעות, באיכות הנגנים, בכמות, בהוצאת שירים, דיסקים, אבל שוב, כל ההתפתחות וההתקדמות אינם אלא בממד האישי, זה שכמובן נהנים ממנו, אבל התרבות עצמה, הנהלים, וההרגלים נשארים באותו מקום.הזן השלישי והבעייתי ביותר
ומה זה "להישאר באותו מקום"? לפני שאני עונה על זה, אני רוצה לספר על הזן השלישי של האמנים, אלו ששבעו עוד לפני שאכלו, ועשו את שלהם עוד לפני שנתנו או קבלו משהו.
בלי להזכיר שמות, ובלי לרמוז, אגדיר את הזן הזה בשפה כללית.
ישנם אמנים, בשירה או בנגינה, בחזנות או בזמרה, בכתיבה או בהלחנה, שהשליחות שלהם היא לטפח את מעמדם האמנותי, וכיצד המעמד יבוא לידי ביטוי? בפעילות בסיסית שתפגין את יתרונותיהם, ותוכיח אותם, בהבעת דעה נוקשה על כל דבר שזז, ובחינוך, זאת אומרת לעסוק בחינוך תרבותי עוד קודם שהמשבצת האישית הוכחה כנכונה ואמיתית.
וכל זה לא אמור להפריע, אבל זה כן מפריע, כי לקיים אין שום אלטרנטיבה. אלו שנמצאים בשטח בקושי מחזיקים מעמד, וזה בגלל מיתוג רב השנים שלהם, היכולות, המעמד, והאופציה היחידה הקיימת. ואלו שמנסים לערער את פני השטח, לא מביאים מאום בתמורה.
חזקתה של התרבות תלויה בהתמדת הקהל והאמנים, וכשהכל נשאר על התקן הרגיל והמוכר, ותקופות שלמות בשנה סובלות מיובש תרבותי עצום זה גורם לנתק, והנתק הזה כךפי חוץ אינו אלא בעיה טכנית, אך כשמתבוננים מבינים שזו בעיה מהותית יותר, כמו שהרחבתי בשורות הקודמות.לנפץ את תקרת הזכוכית של הז'אנר המזרחי
כשתקרת הזכוכית הופכת להיות התקרה של אלו שבנו אותה, והיא איננה המקום אליו הם הגיעו אלא המקום אליו הם מסוגלים להגיע, אין שום סיבה שיתאפשר למישהו להפוך להיות חלק ממנה.
אמנים צעירים מרגישים חוסר אמון וחוסר הערכה ותמיכה מצד הקהל, האמנים הוותיקים לא עושים יותר ממה שהם עשו ב 10 שנים האחרונות, ואלו שיש בכוחם לשנות להועיל ולשבור שיאים, לא תופסים יוזמה, לא נלחמים, לא עסוקים בייצור, הם עסוקים בעצמם, או מחפשים חיים קלים אצל הקהל הישראלי, אצל הקהל האנדלוסי, או הקהל הערבי, או לחילופין משרת חזנות ותו לא, והיוקרתיים אפילו לא צריכים משרה, יש להם כמה אירועים בשנה, ומבחינתם על פיהם ישק העו"ש.
תזמורות, ואמנים, צריכים לנהל את פעילות התרבות הציבורית באופן שוטף, ולא לנצל רק את ההזדמנויות שעומדות לרשותם משכבר הימים, לחדש, לנהל לוח הופעות בקיץ, לוח הופעות בחורף, וגם בתקופות התפר, מי שנלחם על תקציב, צריך להילחם עד להשגת היעדים, ובדרך להמשיך ולפעול לפי יכולותיו, להשקיע כלכלית ותודעתית, להראות כל הזמן "פנים חדשות" ועל ידיהם לייצר קהלים חדשים, פני עיבודים, פני אירועים, פני שיתופי פעולה, ובעיקר פנים חדשות של התנהלות, ציבורית ותקשורתית.
אמנים צעירים שחשקה נפשם לפתח קריירה, צריכים להגדיר לעצמם את החשק הזה כעבודה לכל דבר ועניין, ובעבודה כמו בעבודה, קמים בבוקר והולכים לעבוד, ובסוף כל יום צריכה להיות התקדמות משמעותית, ללמוד, להתפתח, להשקיע בפרסום, לעבוד עם צוות בו כל אחד אחראי על אפיק אחר, פלוני על פיתוח הקשרים עם הקהל, ופלוני על סגירת אירועים והופעות, ופלוני על יצירתיות בהמצאת רעיונות, ופלוני על הגשמתם, ופלוני על הטיפול בביקורת הפנימית שתצעיד את האמן לשיאים חדשים, לזרוע בדמעה, ולהאמין ב"רינת הקצירה".
כל שחכמתו קודמת לכישרונותיו, כישרונותיו מתקיימים, וכל שחכמתו עסוקה בכישרונותיו - אין כישרונותיו מתקיימים.
אחת התוכחות הבולטות ביותר בדברי הנביא ישעיהו לעם ישראל היא "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה". דומני שתרבות "שירת המזרח" זועקת את התוכחה הזו ולא פחות חזק, ותהי עשייתם אותי "מסורת זמנים מלומדה" - בהילולות, בחינות, באירועים, בהופעה אחת לשנתיים באזורים שיש בהם עדיין ביקוש, והמנטרה הקלילה הזו חוזרת על עצמה.
אמנם יש מתאמצים יותר ומתאמצים פחות על החזקה בחלקות הקטנות האלו, אבל לחשוב מעבר? מחוץ לקופסה?! לחדש לא רק בעיבודים ובכלי נגינה ובהצהרות לתקשורת, אלא גם בלוחות הזמנים וברצף ההופעות, הופעות אמנותיות ולא קוקטיילים של אמני מצריים טורקיה ולבנון, כל אלו? זה לא קורה בשטח, וכל פעם זה מתסיס מחדש את המחשבה.
זמר, פייטן, או חזן ותולדותיהם מרוויחים בממוצע לאירוע בין 2000 ל-8000 ש"ח, וכמובן מדובר בסדר גודל של שעה עד שעתיים, והמגזימים יגיעו עד שלש שעות, בממוצע אירוע או שניים בשבוע ומטה. ומי שהתמזל מזלם וקבלו הזמנה לכהן כחזנים בקהילה מכובדת בארץ או בחו"ל נהנים בנוסף ממשכורת בסיסית ומעלה, וגם גדולי המרוויחים אינם אלא בבחינת "כספי המעשרות" של פרנסי הקהילה.
והחלוקה מאוד ברורה, אמנים שחיים "מהיד לפה", ומנהלים תחרות אינסופית בין הבזבוז לבין הרווח, בין החיסכון לבין ההלוואות, בין תקופות רצוצות מרוב עבודה, לבין תקופות מתות משעמום, וזה פשוט חוזר על עצמו - לבין אמנים שחיים חיי שגרה, ויש להם תוכן חיים, וחיים מיושבים, מלבד ההתעסקות בהפגנת כישרונותיהם והניסיון להוציאם לפועל. ושם ניתן לראות בנייה, בנייה של קריירה, בנייה של משפחה, של מעמד, של הישגים, כל פרט ופרט משדר אופי של "מוסיף והולך".
מי ששייך לתרבות ה"מהיד לפה", יקפוץ ראשון על כל הזדמנות לעבודה, אבל לא יתאמץ לייצר אפילו אחת כזו, הוא יהיה זה שישדר חיבור תמידי והתעסקות מתמדת באמנות, אבל בפועל אין הוא עסוק אלא בהפגת שעמומו. הוא ישקיע בלי סוף, ייתן את רמ"ח אבריו בהופעה ובכל הזדמנות, אבל אפילו אחד מהם לא ינוע לכיוון של יוזמה, גם בשלבי העבודה עצמה. וגם בין העבודות - זה שקוף: השקעה רק במה שבא על הדרך, אבל אין שם סלילת דרכים, והשקעה מקורית, אותה הגברת בשינוי ההגברה.
ומי ששייך לתרבות ה"מוסיף והולך" בהחלט במימד האישי אכן מוסיף והולך, כלכלית, חברתית, אמנותית, בכל המישורים תיראה תמיד תזוזה חיובית, אם זה ביוקרת המשרות, בקהל המתקבע סביב ההופעות, באיכות הנגנים, בכמות, בהוצאת שירים, דיסקים, אבל שוב, כל ההתפתחות וההתקדמות אינם אלא בממד האישי, זה שכמובן נהנים ממנו, אבל התרבות עצמה, הנהלים, וההרגלים נשארים באותו מקום.הזן השלישי והבעייתי ביותר
ומה זה "להישאר באותו מקום"? לפני שאני עונה על זה, אני רוצה לספר על הזן השלישי של האמנים, אלו ששבעו עוד לפני שאכלו, ועשו את שלהם עוד לפני שנתנו או קבלו משהו.
בלי להזכיר שמות, ובלי לרמוז, אגדיר את הזן הזה בשפה כללית.
ישנם אמנים, בשירה או בנגינה, בחזנות או בזמרה, בכתיבה או בהלחנה, שהשליחות שלהם היא לטפח את מעמדם האמנותי, וכיצד המעמד יבוא לידי ביטוי? בפעילות בסיסית שתפגין את יתרונותיהם, ותוכיח אותם, בהבעת דעה נוקשה על כל דבר שזז, ובחינוך, זאת אומרת לעסוק בחינוך תרבותי עוד קודם שהמשבצת האישית הוכחה כנכונה ואמיתית.
וכל זה לא אמור להפריע, אבל זה כן מפריע, כי לקיים אין שום אלטרנטיבה. אלו שנמצאים בשטח בקושי מחזיקים מעמד, וזה בגלל מיתוג רב השנים שלהם, היכולות, המעמד, והאופציה היחידה הקיימת. ואלו שמנסים לערער את פני השטח, לא מביאים מאום בתמורה.
חזקתה של התרבות תלויה בהתמדת הקהל והאמנים, וכשהכל נשאר על התקן הרגיל והמוכר, ותקופות שלמות בשנה סובלות מיובש תרבותי עצום זה גורם לנתק, והנתק הזה כךפי חוץ אינו אלא בעיה טכנית, אך כשמתבוננים מבינים שזו בעיה מהותית יותר, כמו שהרחבתי בשורות הקודמות.לנפץ את תקרת הזכוכית של הז'אנר המזרחי
כשתקרת הזכוכית הופכת להיות התקרה של אלו שבנו אותה, והיא איננה המקום אליו הם הגיעו אלא המקום אליו הם מסוגלים להגיע, אין שום סיבה שיתאפשר למישהו להפוך להיות חלק ממנה.
אמנים צעירים מרגישים חוסר אמון וחוסר הערכה ותמיכה מצד הקהל, האמנים הוותיקים לא עושים יותר ממה שהם עשו ב 10 שנים האחרונות, ואלו שיש בכוחם לשנות להועיל ולשבור שיאים, לא תופסים יוזמה, לא נלחמים, לא עסוקים בייצור, הם עסוקים בעצמם, או מחפשים חיים קלים אצל הקהל הישראלי, אצל הקהל האנדלוסי, או הקהל הערבי, או לחילופין משרת חזנות ותו לא, והיוקרתיים אפילו לא צריכים משרה, יש להם כמה אירועים בשנה, ומבחינתם על פיהם ישק העו"ש.
תזמורות, ואמנים, צריכים לנהל את פעילות התרבות הציבורית באופן שוטף, ולא לנצל רק את ההזדמנויות שעומדות לרשותם משכבר הימים, לחדש, לנהל לוח הופעות בקיץ, לוח הופעות בחורף, וגם בתקופות התפר, מי שנלחם על תקציב, צריך להילחם עד להשגת היעדים, ובדרך להמשיך ולפעול לפי יכולותיו, להשקיע כלכלית ותודעתית, להראות כל הזמן "פנים חדשות" ועל ידיהם לייצר קהלים חדשים, פני עיבודים, פני אירועים, פני שיתופי פעולה, ובעיקר פנים חדשות של התנהלות, ציבורית ותקשורתית.
אמנים צעירים שחשקה נפשם לפתח קריירה, צריכים להגדיר לעצמם את החשק הזה כעבודה לכל דבר ועניין, ובעבודה כמו בעבודה, קמים בבוקר והולכים לעבוד, ובסוף כל יום צריכה להיות התקדמות משמעותית, ללמוד, להתפתח, להשקיע בפרסום, לעבוד עם צוות בו כל אחד אחראי על אפיק אחר, פלוני על פיתוח הקשרים עם הקהל, ופלוני על סגירת אירועים והופעות, ופלוני על יצירתיות בהמצאת רעיונות, ופלוני על הגשמתם, ופלוני על הטיפול בביקורת הפנימית שתצעיד את האמן לשיאים חדשים, לזרוע בדמעה, ולהאמין ב"רינת הקצירה".
כל שחכמתו קודמת לכישרונותיו, כישרונותיו מתקיימים, וכל שחכמתו עסוקה בכישרונותיו - אין כישרונותיו מתקיימים.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו תגובות