להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>
להצטרפות לקבוצת בחדרי נשים בוואצאפ לחצי כאן 
אהבת ישראל בנקודת המפגש של בעלי הכלבים
"אחרי זמן מה יצאה אמא עם שני ילדים קטנים מכיוון הבריכה. היא הביטה בהשתוממות למחזה שנגלה מול עיניה: בחורה צעירה בג'ינס משופשף מחזיקה ראש של כלבה גדולה ומלמדת ילדה קטנה עם שמלה חגיגית ארוכת שרוולים וגרביונים ללטף את הכלבה בלי לחשוש" • מעט על אהבת חינם לקראת חודש תמוז
- רוני תשובה-מרק
- כ"ח סיון התשע"ו
חודש תמוז בפתח, שלושת השבועות מתקרבים בצעדי ענק. אולי הפעם נצליח באמת לאהוב זה את זה? אולי סוף סוף בזכות אהבת חינם היושב במרומים יאמר לצרותינו די?
החיבור והמפגש שקרו לאחרונה בנקודת מפגש בעלי הכלבים מלמדים שאולי זה יותר קל משחשבנו:
בשל ריבוי מקרי הפריצות באזורנו, והמיקום הבעייתי של שדה עירוני מאחורי הבית, לאחרונה הוחלט להביא כלבה לחצר. מהר מאוד התברר שהשדה העירוני שכמו ח' מוקף בחזיתות האחוריות של בתים ובסופו פונה לכביש, הוא לא רק אזור מבוקש ע"י הפורצים בשעות הקטנות של הלילה, אלא שכמה שעות קודם לכן, בשעות הערב, מתפקד כנקודת מפגש של בעלי הכלבים באזור. בזמן שהכלבים משוטטים באזור נקשרים קשרי חברות בין בעליהם. בניגוד למפגשי אמהות בגני שעשועים, בהם בד"כ אמהות נקשרות לדומות להן באורח חייהן ובדרך גידול הילדים, במפגשי בעלי הכלבים הרבה יותר קל לגשר על השונה ולהכיר את האחר. כך קרה שתוך כמה ימים כלבת זאב נמרצת שינתה את הסטטוס קוו החברתי שלנו ברחוב.
גם את הסטטוס קוו השקט הקיים היה קשה מאוד להשיג. לפני יותר משלוש שנים עברנו לרחוב בו עד היום אנו ה"דוסים" היחידים בו ובשלושת הרחובות הקרובים אליו. בהתרגשות רבה עברנו לבית שבנינו במגרש ביתה של אמי – במקום בו נולדתי וגדלתי. השכנים הוותיקים שזוכרים אותי עוד כילדה קיבלו אותנו במאור פנים, הוותיקים פחות שמכירים היטב את אמי גם שמחו בשביל האלמנה שכבר לא תהיה לבד והחדשים למדי שתקו.
עיקר ההתנגדות באה מהורי בית הספר היסודי שממוקם מול הבית. העובדה שברחוב שגם כך יש בו בעיית חניה תמידית, יש להם מעתה שתי חניות פחות הוציאה מהם את כל שנאת הדוסים. בהתחלה היו מדברים עלינו בקול רם כשהתקרבנו לבית כדי שנשמע את דעתם על "הדתיים האלה". אומנם לא ממש התאמנו למלוא הסטיגמה הרווחת על החרדים שחיים על חשבון המדינה מאחר ושנינו עובדים, אך בשנאה הם דיברו על "הילדים האלה שהם מגדלים להיות בדיוק כמו ההם, הפרזיטים". זאת תוך כדי מאבקים על חלקות החניה וניסיון לתפוס אותם בשעות שאנחנו חוזרים עם הילדים שלנו ממוסדות לימוד אחרים.
למזלנו היו שליחים נאמנים שעזרו להשיג את השקט והשלווה: שומר בית הספר שהכיר את בעלי - תושב העיר מאזור אחר, אחת המורות שאף היא גרה בעבר בשכנות לבעלי והורי ילדים הכרנו מילדותנו שלנו ששמחו לראות אותנו שוב ואף קפצו מדי פעם להגיד שלום יחד עם ילדיהם שדיווחו כנראה לילדי הכיתה הסקרנים ש" הילדים ההם" דווקא נחמדים.
מה ששבר סופית את השנאה היה הצורך של בית הספר בבניית מעקה באזור הרחבה לילדה נכה שהתחילה ללמוד שם. העירייה הזמינה לעבודה את המסגר שגר ממול – כלומר את השכן הדוס... בין זוגות העיניים שבחנו את השונה והאחר היה גם זוג העיניים של הילדה הנכה. הילדה שחוותה על בשרה מה זה להיות שונה ואחרת - לא הסתכלה על הסממנים החיצוניים, היא עקבה בהתפעלות אחרי זוג הידיים החזקות שבנו לה מכל הלב את המעקה הנכסף שבזכותו תוכל להשתלב בבית הספר ככל חברותיה. בבוקר הראשון לאחר שהמעקה היה גמור וצבוע ובעלי עמד ללכת בתום העבודה, הילדה שבאה עם אביה לבית הספר ביקשה ממנו שייקח אותה אל האיש שבנה את המעקה. במאמץ היא התקרבה אליו עם ההליכון שלה ובעיניים נוצצות וקול נרגש היא אמרה לו לפני כולם תודה רבה. אביה שהתרגש גם הוא מהחיבור האנושי שנרקם לחץ לבעלי את היד והודה לו אף הוא. אחר כך שאל "אתה השכן פה, נכון?" שאל וחייך.
אנחנו מצדנו באנו לקראתם בנושא החניה והגענו להסדר שהם יחסמו את החניה כשיש נהג בפנים, כשאנחנו נתקרב הם יפנו את החניה ואח"כ ברוורס יוכלו לחסום אותנו כשאנחנו כבר בבית.
כאמור נצרנו את הסטטוס קוו הקיים ולא התיימרנו למעבר לכך. אלא שבהמשך כאמור הגיעה הכלבה. בעלי שאחראי על הטיולים איתה בשעות הערב המאוחרות, סיפר על הנער שמתקשה ללמוד לבחינות הבגרות, על היום בו אמו של הנער הגיעה במקומו והתרגשה לשמוע שבעל הכלבה החדשה דואג לבנה שלא בא הפעם עם הכלבה ושאל אם הכל בסדר עם הבחינות שלו. וכך עוד סיפורים קטנים על השכנים באזור. השכנים שהחלו להתעניין בילדים ובמוסדות הלימוד אליהם הולכים ובכלל במשפחה.
בהמשך הגיעה השבת. הלכנו עם הילדים והכלבה לטיול בשעות אחה"צ לרחבת בית הנוער שמאחורי בריכת הקאנטרי. מגרש הטניס שמאחוריה, על כדוריו שנזרקים בטעות מאחורי הגדר ומשמחים ילדים קטנים וכלבים, הפך גם מקום זה לאטרקציה לבעלי כלבים. תוך כדי שנכנסנו לרחבה בחורה צעירה עם כלבת זאב קראה בהתלהבות לעברנו "היי, הנה צ'לסי", התברר שהיא והכלבה כבר עשו היכרות כמה ימים קודם לכן. היא שמחה לראות את הילדים פנים מול פנים, יחד איתה היה קרוב משפחתה מהדרום עם שני כלבים גדולים משלו. מהר מאוד הפשיר הקרח בין כולם והיה בילוי בצוותא מהנה ביותר.
אחרי זמן מה יצאה אמא עם שני ילדים קטנים מכיוון הבריכה. היא הביטה בהשתוממות למחזה שנגלה מול עיניה: בחורה צעירה בג'ינס משופשף מחזיקה ראש של כלבה גדולה ומלמדת ילדה קטנה עם שמלה חגיגית ארוכת שרוולים וגרביונים ללטף את הכלבה בלי לחשוש ומסבירה לאמא הדוסית איך מלמדים ילדים לא לפחד מכלבים, גבר במכנסיים קצרים וחולצת טריקו מחזיק כלב גדול ושעיר עבור ילד קטן עם כיפה ופאות שבצחוק רם ומתגלגל מתלהב ואומר לו שהאוזניים של הכלב מזכירות לו פרווה של שפן. האמא שעברה עם ילדיה הצביעה על המחזה, הילדים שעוד נותרו בתמימותם לא הבינו ממה היא מתלהבת והסבירו לה שתמיד הגדולים מחזיקים את הכלבים בשביל הקטנים... לגביהם הדבר היחיד ששווה התפעלות היה הפונפון שעל זנב אחד הכלבים שעבר תספורת חגיגית לקראת הקיץ.
אולי אם נשכיל לחפש את הנקודה המשותפת, משהו אחד קטן שמחבר, נוכל דרכה להמשיך ולהתקרב לשונה מאיתנו. אולי בסבלנות ובאומץ נצליח להגיע לאהבת ישראל אמיתית ואולי נזכה להיפגש כולנו באהבת אחים בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
החיבור והמפגש שקרו לאחרונה בנקודת מפגש בעלי הכלבים מלמדים שאולי זה יותר קל משחשבנו:
בשל ריבוי מקרי הפריצות באזורנו, והמיקום הבעייתי של שדה עירוני מאחורי הבית, לאחרונה הוחלט להביא כלבה לחצר. מהר מאוד התברר שהשדה העירוני שכמו ח' מוקף בחזיתות האחוריות של בתים ובסופו פונה לכביש, הוא לא רק אזור מבוקש ע"י הפורצים בשעות הקטנות של הלילה, אלא שכמה שעות קודם לכן, בשעות הערב, מתפקד כנקודת מפגש של בעלי הכלבים באזור. בזמן שהכלבים משוטטים באזור נקשרים קשרי חברות בין בעליהם. בניגוד למפגשי אמהות בגני שעשועים, בהם בד"כ אמהות נקשרות לדומות להן באורח חייהן ובדרך גידול הילדים, במפגשי בעלי הכלבים הרבה יותר קל לגשר על השונה ולהכיר את האחר. כך קרה שתוך כמה ימים כלבת זאב נמרצת שינתה את הסטטוס קוו החברתי שלנו ברחוב.
גם את הסטטוס קוו השקט הקיים היה קשה מאוד להשיג. לפני יותר משלוש שנים עברנו לרחוב בו עד היום אנו ה"דוסים" היחידים בו ובשלושת הרחובות הקרובים אליו. בהתרגשות רבה עברנו לבית שבנינו במגרש ביתה של אמי – במקום בו נולדתי וגדלתי. השכנים הוותיקים שזוכרים אותי עוד כילדה קיבלו אותנו במאור פנים, הוותיקים פחות שמכירים היטב את אמי גם שמחו בשביל האלמנה שכבר לא תהיה לבד והחדשים למדי שתקו.
עיקר ההתנגדות באה מהורי בית הספר היסודי שממוקם מול הבית. העובדה שברחוב שגם כך יש בו בעיית חניה תמידית, יש להם מעתה שתי חניות פחות הוציאה מהם את כל שנאת הדוסים. בהתחלה היו מדברים עלינו בקול רם כשהתקרבנו לבית כדי שנשמע את דעתם על "הדתיים האלה". אומנם לא ממש התאמנו למלוא הסטיגמה הרווחת על החרדים שחיים על חשבון המדינה מאחר ושנינו עובדים, אך בשנאה הם דיברו על "הילדים האלה שהם מגדלים להיות בדיוק כמו ההם, הפרזיטים". זאת תוך כדי מאבקים על חלקות החניה וניסיון לתפוס אותם בשעות שאנחנו חוזרים עם הילדים שלנו ממוסדות לימוד אחרים.
למזלנו היו שליחים נאמנים שעזרו להשיג את השקט והשלווה: שומר בית הספר שהכיר את בעלי - תושב העיר מאזור אחר, אחת המורות שאף היא גרה בעבר בשכנות לבעלי והורי ילדים הכרנו מילדותנו שלנו ששמחו לראות אותנו שוב ואף קפצו מדי פעם להגיד שלום יחד עם ילדיהם שדיווחו כנראה לילדי הכיתה הסקרנים ש" הילדים ההם" דווקא נחמדים.
מה ששבר סופית את השנאה היה הצורך של בית הספר בבניית מעקה באזור הרחבה לילדה נכה שהתחילה ללמוד שם. העירייה הזמינה לעבודה את המסגר שגר ממול – כלומר את השכן הדוס... בין זוגות העיניים שבחנו את השונה והאחר היה גם זוג העיניים של הילדה הנכה. הילדה שחוותה על בשרה מה זה להיות שונה ואחרת - לא הסתכלה על הסממנים החיצוניים, היא עקבה בהתפעלות אחרי זוג הידיים החזקות שבנו לה מכל הלב את המעקה הנכסף שבזכותו תוכל להשתלב בבית הספר ככל חברותיה. בבוקר הראשון לאחר שהמעקה היה גמור וצבוע ובעלי עמד ללכת בתום העבודה, הילדה שבאה עם אביה לבית הספר ביקשה ממנו שייקח אותה אל האיש שבנה את המעקה. במאמץ היא התקרבה אליו עם ההליכון שלה ובעיניים נוצצות וקול נרגש היא אמרה לו לפני כולם תודה רבה. אביה שהתרגש גם הוא מהחיבור האנושי שנרקם לחץ לבעלי את היד והודה לו אף הוא. אחר כך שאל "אתה השכן פה, נכון?" שאל וחייך.
אנחנו מצדנו באנו לקראתם בנושא החניה והגענו להסדר שהם יחסמו את החניה כשיש נהג בפנים, כשאנחנו נתקרב הם יפנו את החניה ואח"כ ברוורס יוכלו לחסום אותנו כשאנחנו כבר בבית.
כאמור נצרנו את הסטטוס קוו הקיים ולא התיימרנו למעבר לכך. אלא שבהמשך כאמור הגיעה הכלבה. בעלי שאחראי על הטיולים איתה בשעות הערב המאוחרות, סיפר על הנער שמתקשה ללמוד לבחינות הבגרות, על היום בו אמו של הנער הגיעה במקומו והתרגשה לשמוע שבעל הכלבה החדשה דואג לבנה שלא בא הפעם עם הכלבה ושאל אם הכל בסדר עם הבחינות שלו. וכך עוד סיפורים קטנים על השכנים באזור. השכנים שהחלו להתעניין בילדים ובמוסדות הלימוד אליהם הולכים ובכלל במשפחה.
בהמשך הגיעה השבת. הלכנו עם הילדים והכלבה לטיול בשעות אחה"צ לרחבת בית הנוער שמאחורי בריכת הקאנטרי. מגרש הטניס שמאחוריה, על כדוריו שנזרקים בטעות מאחורי הגדר ומשמחים ילדים קטנים וכלבים, הפך גם מקום זה לאטרקציה לבעלי כלבים. תוך כדי שנכנסנו לרחבה בחורה צעירה עם כלבת זאב קראה בהתלהבות לעברנו "היי, הנה צ'לסי", התברר שהיא והכלבה כבר עשו היכרות כמה ימים קודם לכן. היא שמחה לראות את הילדים פנים מול פנים, יחד איתה היה קרוב משפחתה מהדרום עם שני כלבים גדולים משלו. מהר מאוד הפשיר הקרח בין כולם והיה בילוי בצוותא מהנה ביותר.
אחרי זמן מה יצאה אמא עם שני ילדים קטנים מכיוון הבריכה. היא הביטה בהשתוממות למחזה שנגלה מול עיניה: בחורה צעירה בג'ינס משופשף מחזיקה ראש של כלבה גדולה ומלמדת ילדה קטנה עם שמלה חגיגית ארוכת שרוולים וגרביונים ללטף את הכלבה בלי לחשוש ומסבירה לאמא הדוסית איך מלמדים ילדים לא לפחד מכלבים, גבר במכנסיים קצרים וחולצת טריקו מחזיק כלב גדול ושעיר עבור ילד קטן עם כיפה ופאות שבצחוק רם ומתגלגל מתלהב ואומר לו שהאוזניים של הכלב מזכירות לו פרווה של שפן. האמא שעברה עם ילדיה הצביעה על המחזה, הילדים שעוד נותרו בתמימותם לא הבינו ממה היא מתלהבת והסבירו לה שתמיד הגדולים מחזיקים את הכלבים בשביל הקטנים... לגביהם הדבר היחיד ששווה התפעלות היה הפונפון שעל זנב אחד הכלבים שעבר תספורת חגיגית לקראת הקיץ.
אולי אם נשכיל לחפש את הנקודה המשותפת, משהו אחד קטן שמחבר, נוכל דרכה להמשיך ולהתקרב לשונה מאיתנו. אולי בסבלנות ובאומץ נצליח להגיע לאהבת ישראל אמיתית ואולי נזכה להיפגש כולנו באהבת אחים בבית המקדש שיבנה במהרה בימינו.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות