לגופשטיין ומרזל קשה להבין שעל תועבה צריך לשתוק

"בקנאו את קנאתי": המושג קנאות מיטשטש ונמוג, כאשר המנוע המפעיל אותו הם שיקולים עצמיים.
שיקולים עצמיים הם הרס ואבדון בחברה מתוקנת. ישנם כאלו ואחרים שיש בהם יותר מאשר קמצוץ יראה ובאמת מתכוונים בכל לבם לקנאת ה' צבאות.

אך עדיין חסר בהם את המשמעת הפנימית להבין, שיש דברים שהם עדיין לא היטיבו להבין. ברגעים אלו, במקום להתחפר בעמדותיהם, מוטלת עליהם החובה המוסרית ללמוד להבין שהם אינם מבינים.

בנצי גופשטיין ידידי הטוב וברוך מרזל ידידי הטוב, הם אנשים שמהיכרות אישית יראים ושלמים, באמת כוונתם לשם שמים, אך לא תמיד הם יודעים מה בדיוק רוצים בשמים.

אז, אולי הם אינם מבינים שאינם מבינים.

היהדות החרדית יודעת בדיוק, ומבינה היטב, במה אנו נלחמים - ויותר יודעת ואף יותר מבינה במה אנו שותקים.

שתיקה לדידם של בנצי וברוך היא ביטוי לכניעה אילמת. אך לא וב-לא רבתי.

שתיקה היא לעתים כלי המלחמה הטקטי החזק מכול. בעולם תקשורתי, קריאה למלחמה והזמנה לזעקות "בוז" היא חלק מאסטרטגיה להעצמת מסר ורעיון.

אך עוצמתו של "הרעיון היהודי" לעתים היא לשתוק. לא לחדול, אלא לשתוק. לאנשים שהפועלים על פי שיקולים עצמיים, וחונכו כל חייהם על תוקפנות וכוח, ומחפשים הצדקות ואסמכתאות מרבנים לבריונותם, מאד יהיה קשה המושג שתיקה - להפנמה.

אך רוח חכמים ודעת מנהיגי הציבור שיודעים, שמבינים, ודעתם זכה וצרופה, בגישתם אל כל עניין ודבר, כיצד לנהוג בו.

אנא נפסיק להיות דור ששופט את שופטיו ומנהיגיו.

אנא לרגע לא תחשבו ששתיקת ההמון היא עדות למלחמה, כי בנדון דידן מלחמתכם בדרך העצמת העניין היא לא פחותה מנתינת ערך לפרובקציה.

מודה אני שנטיית לבי האישי היא בדרככם, אך השכל מורא שיש לנו עיניים מיטיבות ראות בדוגמתם של גדולי ישראל, אשר מבינים שהדרך היעילה ביותר בעניים מסוימים, היא דרך עמלות בתפילה ובמלחמתה של תורה.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!