שחולת אהבה אני: עם האמא ואבא של זכרון מנחם
רבקה שוורץ שהתה שבת במחיצת ילדי 'זיכרון מנחם' בלונדון, השבת החלה בדמעות אבל אז התמלאה בשמחה • רק דבר אחד היה חסר לה שם - טור מרגש
- עו''ד רבקה שוורץ
- ג' אב התשע"ו
- 2 תגובות
השבת של ילדי זכרון מנחם בלונדון
השבעתי אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי - מה תגידו לו?
ערב שבת פרשת מטות, אני מוצאת את עצמי קוראת את המילים האלה בשיר השירים, אי שם בפרבר קטן בפאתי לונדון, במלון הולידי אין בשכונת בורמהוד הירוקה, שבשבוע שעבר הייתה ירוקה מאי פעם, כשכמה מאות חולצות ירוקות עם סמל סגול של 'זיכרון מנחם' מתנוסס עליהן, אכלסו אותה למשך מעט יותר משבוע.
אני יושבת שם עם שיר השירים ביד, בעזרת נשים גדולה, שהותקנה במלון במיוחד לכבוד מחנה "זיכרון מנחם", וברקע שירת שבת שלום. וכשאני מגיעה למילים "שחולת אהבה אני" - אני שומעת קול חזק של ילד קטן, קטן, שר "וזכיני לגדל".
עצרתי את שיר השירים ונעמדתי ליד המחיצה, שורות שורות של אנשים רקדו בהתרגשות, וילד אחד קטן, עם כיפה שחורה גדולה שנראתה גדולה עוד יותר, מתנוססת על ראשו הבוהק, בוהק מדי לאחר שכל שערו נשר. הילד הזה נישא על כפיים ושר במלוא הגרון "ומאירים את העולם, בתורה ומעשים טובים" וכל העולם הואר פתאום!
ומצאתי את עצמי בוכה - מה אגיד לדודי כשאמצא אותו? שחולת אהבה אני! המילה חולה בשילוב המילה אהבה, קיבלו פתאום משמעות מדהימה, מצמררת, מרגשת.
הסתכלתי על הילד, ועל כל מי שסבב אותו וכל מי שסבב אותי, מאות ילדים חולים ומאות מתנדבים אוהבים, הסתכלתי שוב על הסידור שבידי ובכיתי את המשך שיר השירים.
אלו היו הדמעות האחרונות בשבת הזו.
שבת שהיתה כולה שמחה, שמחה אדירה שפרצה את גבולות ההגדרה שלה.
125 ילדים חולים במחלה הממאירה, הוטסו ללונדון רק כדי לשמוח, אנחנו ששהינו בלונדון לרגל טיול בת המצווה שלי, הוזמנו לחגוג איתם את השבת וחשבתי לעצמי שאין דרך טובה יותר לסיים את הטיול הזה במחיצתם. להראות לילדה שלי שנכנסה לעול מצוות, מהם החיים - מה הם חיים של שמחה בצל הסוף שמאיים עליהם, איך צריך להודות על כל נשימה ונשימה שלנו, שלא מובנת מאליה בכלל.
125 חולים היו שם, ולצידם 125 מתנדבים, לכל ילד הוצמד מלווה שדאג לו, חיזק אותו, שר איתו, שמר עליו. מאות ילדים, שחלקם לא יודעים אם יהיו איתנו מחר וחוגגים כל רגע כאילו הוא האחרון שלהם והראשון שלהם, וחלקם חוגגים את סילוק הסממן האחרון של המחלה הארורה מגופם הקטן.
בשבת טיילתי בין חדרי המלון, שהפך בחלקו להיות כמו בית חולים שדה קטן, על כל הציוד, כי יש ילדים שבכל רגע נתון זקוקים לטיפול שמחזיק אותם בחיים.
עשרות אנשי צוות הצטרפו לטיסה הזו, רופאים לילדים, פסיכולוגים למלווים, מבשלים, מנקים, זמרים, רב שדאג לכל נושא הכשרות והלווי של צביון תורני במקום כזה, שיעורי תורה ופרשת שבוע שהיוו תבלין מיוחד לכל השבת אליה הצטרפתי, ובכל השבוע לפניה ואחריה.
אך מעל לכולם שלטו ביד רמה ובחיוך ענק, האימא והאבא של כל הארגון המופלא הזה, מירי וחיים ארנטל ששיכלו את בנם לפני יותר משני עשורים, אחרי מלחמה ארוכת שנים במחלה הזו.
בנם, מנחם, שנתן את שמו לארגון, בנם שכבר לא בין החיים, אבל שמו נתן חיים למאות, מאות, מאות ילדים, לאורך השנים שמקבלים במשך כל יום מחייהם, או ממה שנותר מהם טיפות של שמחה שהיא התרופה הטובה ביותר.
בסיום השבת הזו תפסתי את הגברת ארנטל לשיחה קצרה, קצרה כי היא הייתה עסוקה כל השבת בלרוץ בין ילד לילדה, בין מדריך למדריכה, לרוץ ביניהם ולראות שלא חסר להם דבר, חיוך לזו ומילה לזה וחיבוק להיא ודאגה להוא, כשהיא מלאת שמחת חיים, כאילו לא מדובר במחלת סרטן שמלווה את חייה כל כך הרבה שנים.
הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה - מירי, את לא ישנת בשבת הזו, אני רואה את זה, את בכל מקום, כל הזמן. והעיניים הטובות שלה החזירו לי מבט, עייף, עייף מאד, מבט של 01:00 אחרי חצות במוצ"ש, ואמרה לי - אני מוקפת בכל כך הרבה טוב, בכל כך הרבה קושי, בכל כך הרבה עזרה, כמו עכשיו כשמשפחת קהילת אנגליה מימנה את כל הטוב הזה שיצא לפועל (מטוס לכולם, רק כדי לסבר את האוזן, הוא סיפור של 600,000 דולר וזה רק קצה קרחון של הוצאות למחנה כזה) וכמו מאות המתנדבים והצוות שהופכים עולמות כדי לשמח את הילדים המיוחדים האלה.
והיא הסתכלה סביבה והתחילה פתאום לבכות, עומדת על רגליה ובוכה ובוכה ואחרי כל השבת הזו בו לא מצאתי סיבה לדמעות, בכיתי אתה ואמרתי לה לכי לישון קצת, תחשבי קצת על עצמך מירי!
והיא ענתה לי - לא, אני עברתי את כל זה עם מנחם שלי (כשאמרה מנחם שלי, הרגשתי כאילו הוא עומד שם איתנו), זה לא הזמן שלי לישון, אין לי זכות לעשות לעצמי, אני חייבת את כל זה לזיכרון של מנחם שלי.
ושוב זהרו מול עיני המילים: שחולת אהבה אני, כל כך הרבה חולי, התמודדות וכל כך הרבה אהבה התנקזו דרך דמעותיה של האישה המיוחדת הזו.
אמרתי לה מירי, משהו היה חסר לי כל השבת הזו. היא הסתכלה עלי, מודאגת מה יכול להיות חסר שלא הספיקו לעשות: "חסרה לי כל השבת כאן - המחלה - לא ראיתי אותה, לא הייתה כאן שום מחלה, רק שמחה!"
והדמעות שלה חזרו לחייך.
וכך נחרתה בזיכרוני השהות עם משפחת זיכרון מנחם.
ואני משביעה אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי תגידו לו שזכרונו של מנחם עושה הכול כדי לתת את התרופה הכי טובה לילדים החולים, תרופה בשם אהבה ושמחה, תרופה שהוכחה מדעית כיעילה ביותר מכל תרופה שבעולם, תגידו לו את זה.
ותגידו לדודי שייקח מהילדים האלה את החולה וישאיר רק את האהבה, כי רק הוא יכול!
ערב שבת פרשת מטות, אני מוצאת את עצמי קוראת את המילים האלה בשיר השירים, אי שם בפרבר קטן בפאתי לונדון, במלון הולידי אין בשכונת בורמהוד הירוקה, שבשבוע שעבר הייתה ירוקה מאי פעם, כשכמה מאות חולצות ירוקות עם סמל סגול של 'זיכרון מנחם' מתנוסס עליהן, אכלסו אותה למשך מעט יותר משבוע.
אני יושבת שם עם שיר השירים ביד, בעזרת נשים גדולה, שהותקנה במלון במיוחד לכבוד מחנה "זיכרון מנחם", וברקע שירת שבת שלום. וכשאני מגיעה למילים "שחולת אהבה אני" - אני שומעת קול חזק של ילד קטן, קטן, שר "וזכיני לגדל".
עצרתי את שיר השירים ונעמדתי ליד המחיצה, שורות שורות של אנשים רקדו בהתרגשות, וילד אחד קטן, עם כיפה שחורה גדולה שנראתה גדולה עוד יותר, מתנוססת על ראשו הבוהק, בוהק מדי לאחר שכל שערו נשר. הילד הזה נישא על כפיים ושר במלוא הגרון "ומאירים את העולם, בתורה ומעשים טובים" וכל העולם הואר פתאום!
ומצאתי את עצמי בוכה - מה אגיד לדודי כשאמצא אותו? שחולת אהבה אני! המילה חולה בשילוב המילה אהבה, קיבלו פתאום משמעות מדהימה, מצמררת, מרגשת.
הסתכלתי על הילד, ועל כל מי שסבב אותו וכל מי שסבב אותי, מאות ילדים חולים ומאות מתנדבים אוהבים, הסתכלתי שוב על הסידור שבידי ובכיתי את המשך שיר השירים.
אלו היו הדמעות האחרונות בשבת הזו.
שבת שהיתה כולה שמחה, שמחה אדירה שפרצה את גבולות ההגדרה שלה.
125 ילדים חולים במחלה הממאירה, הוטסו ללונדון רק כדי לשמוח, אנחנו ששהינו בלונדון לרגל טיול בת המצווה שלי, הוזמנו לחגוג איתם את השבת וחשבתי לעצמי שאין דרך טובה יותר לסיים את הטיול הזה במחיצתם. להראות לילדה שלי שנכנסה לעול מצוות, מהם החיים - מה הם חיים של שמחה בצל הסוף שמאיים עליהם, איך צריך להודות על כל נשימה ונשימה שלנו, שלא מובנת מאליה בכלל.
125 חולים היו שם, ולצידם 125 מתנדבים, לכל ילד הוצמד מלווה שדאג לו, חיזק אותו, שר איתו, שמר עליו. מאות ילדים, שחלקם לא יודעים אם יהיו איתנו מחר וחוגגים כל רגע כאילו הוא האחרון שלהם והראשון שלהם, וחלקם חוגגים את סילוק הסממן האחרון של המחלה הארורה מגופם הקטן.
בשבת טיילתי בין חדרי המלון, שהפך בחלקו להיות כמו בית חולים שדה קטן, על כל הציוד, כי יש ילדים שבכל רגע נתון זקוקים לטיפול שמחזיק אותם בחיים.
עשרות אנשי צוות הצטרפו לטיסה הזו, רופאים לילדים, פסיכולוגים למלווים, מבשלים, מנקים, זמרים, רב שדאג לכל נושא הכשרות והלווי של צביון תורני במקום כזה, שיעורי תורה ופרשת שבוע שהיוו תבלין מיוחד לכל השבת אליה הצטרפתי, ובכל השבוע לפניה ואחריה.
אך מעל לכולם שלטו ביד רמה ובחיוך ענק, האימא והאבא של כל הארגון המופלא הזה, מירי וחיים ארנטל ששיכלו את בנם לפני יותר משני עשורים, אחרי מלחמה ארוכת שנים במחלה הזו.
בנם, מנחם, שנתן את שמו לארגון, בנם שכבר לא בין החיים, אבל שמו נתן חיים למאות, מאות, מאות ילדים, לאורך השנים שמקבלים במשך כל יום מחייהם, או ממה שנותר מהם טיפות של שמחה שהיא התרופה הטובה ביותר.
בסיום השבת הזו תפסתי את הגברת ארנטל לשיחה קצרה, קצרה כי היא הייתה עסוקה כל השבת בלרוץ בין ילד לילדה, בין מדריך למדריכה, לרוץ ביניהם ולראות שלא חסר להם דבר, חיוך לזו ומילה לזה וחיבוק להיא ודאגה להוא, כשהיא מלאת שמחת חיים, כאילו לא מדובר במחלת סרטן שמלווה את חייה כל כך הרבה שנים.
הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה - מירי, את לא ישנת בשבת הזו, אני רואה את זה, את בכל מקום, כל הזמן. והעיניים הטובות שלה החזירו לי מבט, עייף, עייף מאד, מבט של 01:00 אחרי חצות במוצ"ש, ואמרה לי - אני מוקפת בכל כך הרבה טוב, בכל כך הרבה קושי, בכל כך הרבה עזרה, כמו עכשיו כשמשפחת קהילת אנגליה מימנה את כל הטוב הזה שיצא לפועל (מטוס לכולם, רק כדי לסבר את האוזן, הוא סיפור של 600,000 דולר וזה רק קצה קרחון של הוצאות למחנה כזה) וכמו מאות המתנדבים והצוות שהופכים עולמות כדי לשמח את הילדים המיוחדים האלה.
והיא הסתכלה סביבה והתחילה פתאום לבכות, עומדת על רגליה ובוכה ובוכה ואחרי כל השבת הזו בו לא מצאתי סיבה לדמעות, בכיתי אתה ואמרתי לה לכי לישון קצת, תחשבי קצת על עצמך מירי!
והיא ענתה לי - לא, אני עברתי את כל זה עם מנחם שלי (כשאמרה מנחם שלי, הרגשתי כאילו הוא עומד שם איתנו), זה לא הזמן שלי לישון, אין לי זכות לעשות לעצמי, אני חייבת את כל זה לזיכרון של מנחם שלי.
ושוב זהרו מול עיני המילים: שחולת אהבה אני, כל כך הרבה חולי, התמודדות וכל כך הרבה אהבה התנקזו דרך דמעותיה של האישה המיוחדת הזו.
אמרתי לה מירי, משהו היה חסר לי כל השבת הזו. היא הסתכלה עלי, מודאגת מה יכול להיות חסר שלא הספיקו לעשות: "חסרה לי כל השבת כאן - המחלה - לא ראיתי אותה, לא הייתה כאן שום מחלה, רק שמחה!"
והדמעות שלה חזרו לחייך.
וכך נחרתה בזיכרוני השהות עם משפחת זיכרון מנחם.
ואני משביעה אתכן בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי תגידו לו שזכרונו של מנחם עושה הכול כדי לתת את התרופה הכי טובה לילדים החולים, תרופה בשם אהבה ושמחה, תרופה שהוכחה מדעית כיעילה ביותר מכל תרופה שבעולם, תגידו לו את זה.
ותגידו לדודי שייקח מהילדים האלה את החולה וישאיר רק את האהבה, כי רק הוא יכול!
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות