הפתרון לראש שקט נמצא דווקא בחדר העבודה

שבועיים שלמים היא חיכתה בדממה – מאותו יום בו ביקשה ממנו לסדר את עניין ההלוואה בבנק. שבועיים תמימים. באותו בוקר היא קמה בתחושה שהיא כבר אינה מסוגלת לעבור על כך בשתיקה. הבנות הסתובבו סביבה, רוטנות על השעמום, הבנים הלכו בתחושה שרק להם אין חופש – ולא ממש עזרו ההבטחות שאבא ייסע איתם למסלולים שווים – בלי הבנות.

הם לא נוהגים לצאת לחופשה כמו רבים מחבריהם, אולם מקפידים על טיולים משפחתיים וגם מסלולים ל'גברים' שבחבורה. פיקניק הופך להיות מושג של לפחות פעמיים בשבוע, ונחלים קטנים ובלתי ידועים – הופכים לאטרקציה מבוקשת במיוחד. כולם כבר מחכים ומתרגשים. הבנים עדיין לומדים וכבר רבים עם הקטנות, האם ייסעו גם השנה לעין תינה או שחייבים מסלול אחר...
מיד כשבעלה חזר מתפילת שחרית, הוא הבין שמשהו קורה, ולא מהסוג הטוב. הוא ניסה אך לא הצליח להיזכר מה הוא עשה לא בסדר באותו בוקר.

"הבטחת לי" – אמרה לו בטון מאופק, מנסה שלא לחרב את הבוקר לחלוטין. לא הייתה לה שום כוונה כזו, היא רק רצתה שדברים יסתדרו, זה הלחיץ גם אותה. היא ידעה שהוא מאוד משתדל, אך עדיין, דברים לא הצליחו להתנהל כפי שצריך. כל פעם נכנס עניין חשוב אחר, ועוד מעט בין הזמנים ושוב הכול ייכנס לאווירה של חופש, ומה שעד היום לא הסתדר, יידחק למקום עמוק עוד יותר בבור ה"צריך לעשות".

הם נזקקו להלוואה של 100 אלף שקלים – בעצת כלכלן איתו נפגשו ופרסו לפניו את מסכת חייהם. 100 אלף שקלים מבנק אחד, כדי לסגור את החורים שהתפרצו להם בכל מיני מקומות, ולשלם החזר הגיוני מדי חודש. אבל בשביל מוטי, זה לא היה קל. בדיוק הוסיפו לו שעות בעבודה, כדי שיוכל לקבל תוספת במשכורת, ועל החשבון הוא הוסיף עוד שעות ב'כולל', משום שזה היה הסיכום ביניהם לפני שעזב את הלימודים במשך יום שלם לטובת עבודה. אם יש חריגות בעבודה, הוא ידאג לתוספת רוחנית כנגד.

רוחי הבינה היטב, שמוטי בעלה פשוט לא מוצא זמן לנסוע לסניף הבנק, לחכות בתור הבלתי נגמר, להמתין עד שיסיימו לטפל בענייניו, ואז לנסוע חזרה הביתה. זה מחייב אותו להקדיש לזה כמה שעות טובות ואין לו אותן. מצד שני, חייבים לפתור את הסיפור הזה. מה עושים?
אותו בוקר הוא הביט עליה והבטיח: "לא יודע עדיין איך, אבל אני מבטיח לפתור את הסיפור הזה בתוך מספר ימים". היא, מצידה, נתנה בו אמון. ידעה שזה חשוב לו בדיוק כמוה.

בשלושת הימים הבאים היא לא הזכירה את הנושא כלל.

ביום הרביעי, בשעת ערב מאוחרת, עת חזר משעות לימודו ב'כולל' אחרי יום העבודה, הוא ניגש אליה בעיניים שמחות וביקש ממנה להיכנס איתו לחדר העבודה שלה – חדר שאין לילדים גישה אליו שכן בו שוכן המחשב עם חיבור מסונן לרשת, רק לצורך עבודתה של רוחי.

הוא נכנס לדף הבית של בנק לאומי והקריא לה: "זקוקים להלוואה מיידית?

לאומי מציע לכם הלוואת דיגיטל עד 300,000 ש"ח, לכל מטרה שתרצו, ללא ערבים, ללא בטחונות ועם פטור מעמלת דמי טיפול באשראי בערוצים ישירים. ההלוואה מיועדת ללקוחות פרטיים בלבד".
 
"צריכים עוד קצת עזרה? בלקיחת הלוואת דיגיטל בקליק, תוכלו לדחות את תשלום הקרן (גרייס) לתקופה של עד 6 חודשים".
 
"את ההלוואה תוכלו לקבל בכל זמן ומכל מקום - באמצעות האינטרנט".

את יתר הפרטים כבר פחות עניין אותה לשמוע – היא רק לא הבינה איך אישה כמוה, שעובדת עם אמצעים דיגיטליים, לא חשבה על כך בעצמה מזמן.

"יכולתי למנוע משנינו עוגמת נפש", אמרה רוחי לעצמה. "יכולתי לזכור להגיד לך שאפשר גם בכל מבואה דיגיטלית של לאומי לבצע פעולות כמו אלו שהיינו צריכים – בקשת הלוואה. לא היית צריך לחכות בתור או משהו כזה. יש גם אופציות שוות נוספות בעמדה, כמו הפקדת שיקים, תשלום חשבונות, משיכת מזומן באס אמ אס ועוד.

"סוף טוב הכול טוב" היא הפטירה בחיוך, "אפילו נשאר לנו גם זמן לקינוח – בדיוק הכנתי גלידה", חייכה רוחי והלכה לכיוון המטבח.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!