1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. שלמה קוק

עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ: השיחה האחרונה

בשיחתו האחרונה, סיפר ראש ישיבת אור אלחנן על משברי גיל הנעורים שחישלו אותו והפכו אותו למה שהוא. למה שהיה
שלמה קוק, ח' אב תשע"ו 12/08/2016 07:40
תגיות:

שלמה קוק דעות

1.
בשנת תש״ס השלים הגאון רבי נתן-צבי פינקל זצ"ל, ראש ממלכת התורה מיר, את בניית בניין הישיבה החדש והמפואר באחוזת ברכפלד שבמודיעין-עילית. הוא חיפש מנהיג מובחר לישיבה החדשה; ראש ישיבה מתוך צוות הרבנים הקיים בירושלים, בני משפחות המלוכה של מיר. הרבנים סירבו, העדיפו לא לשנות ממקומם, חששו מפני החדש והבלתי-מוכר.

רק אחד אמר כן. הגאון-הצדיק רבי אריה-לייב פינקל, החייל מבית סלבודקה, נינו של הסבא-קדישא זיע"א. הוא היה ה'נחשון' שהסכים לקפוץ למים של ברכפלד. הוא ראה בכך שליחות-קודש, ומילא אותה נאמנה. אחרים יאמרו כי היה גם בבחינת 'איזהו חכם, הרואה את הנולד', כאשר אף אחד אחר לא היה מסוגל לראות עתיד בשממה שאחזה אותם ימים בברכפלד.

הוא עזב את ירושלים בה נולד ובה גדל וגידל במשך יובל שנים, לעבר הלא-נודע: הוא הקים בעשר אצבעותיו את הישיבה החדשה באחוזת ברכפלד, וזו עמדה תוך זמן קצר בכותל המזרח של עולם הישיבות. הישיבה החדשה ראתה עדנה, ר׳ אריה רווה מדי יום ביומו נחת מהיצירה שהקים במו ידיו, מהתלמידים הצועדים בדרכי מיר וסלבודקה.

בוני מודיעין-עילית משוכנעים כי ישיבת 'מיר ברכפלד' – המכונה בחיבה בפי הבחורים 'מירפלד' – היא זו שהפכה את מודיעין עילית בכלל ואחוזת ברכפלד לסיפור הצלחה, הן מבחינת איכות התושבים והן מבחינת הכמות, בניגוד לערים צעירות אחרות שכשלו.

כולם היו בניו. אלפי פרקליטים-תלמידים צעדו בכאב במסע ההלוויה אחר מיטתו של ר' אריה
מהיכלי ישיבה של מטה להיכלו של מלך, בישיבה של מעלה. היו שם כל תלמידי ישיבות מיר וכל תושבי עיר התורה מודיעין עילית וכל אוהביו ומעריציו. פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה.
"כשר' אריה אמר את קינת 'א-לי ציון ועריה' – ראינו את בית-המקדש בוער באש", הזכיר רבי אליעזר-יהודה פינקל את הרגש שבער בעצמותיו. "וכעת נוסף לנו תשעה באב על תשעה באב". הבן, 'ר' בנימין הצדיק' וה'מידות טובות' שירש מאביו, קיצר מפני טורח הציבור: "אבא היה עבד ה', נאמן לקב"ה, נאמן לרבותיו. כל החיים שלו היו חטיבה של התבטלות גמורה. זו לא חוכמה להיוולד מלאך. יש חוכמה להיות אדם ולהפוך ל'מלאך'. ילדות קשה. יתמות נוראה. והכל היה אצלו בשמחה. והוא הפך למלאך אלוקים". מצמרר היה לשמוע את כ"ק האדמו"ר מצאנז נשנק מדמעות ולא מסוגל להמשיך בהספדו על ראש הישיבה הליטאי. ניכר היה כי הוא באמת מרגיש בחסרונו. זוהי 'אהבת חינם'.

המידות-טובות, הארת-הפנים, האצילות, הברכות, וכמובן הגדלות בתורה ובמוסר. כל אלה יחסרו לנו.
שבר על שבר הושברנו. בשבוע אחד נסתלקו מאיתנו שני שרידים האוחזים בשרביט הזהב של סלבודקה. והחי יתן אל ליבו.

2.
בימי ה'שבעה' בבתי-אבלים, קל לזהות את האבלים הרשמיים. הם יושבים על הקרקע בבגד קרוע, בנעלי בד. בני-המשפחה והידידים יושבים לפניהם ומנחמים. קשה יותר לזהות את האבלים הבלתי-רשמיים, מי שעשו במסירות ימים ולילות במחיצת המנוח. ליבם קרוע, אך בגדיהם אינם קרועים. גם הם זקוקים לנחמה.

כזה הוא הרה"ג רבי שמואל כהן. פגשנו אותו כמה פעמים בחיי ראש הישיבה בישיבת 'אור אלחנן'. פגשנו אותו השבוע בבית ראש הישיבה, בקומת הכניסה לישיבה בשכונת רוממה בירושלים, שם קיבלו בני-משפחתו של הגאון רבי משה מרדכי חדש זצ״ל את אלפי המנחמים, ובראשם ראשי ישיבות ורבנים. כולם אהבו את ׳אהוב הדור׳.

ר׳ שמואל כהן, שזכה לרשת משהו מהארת-הפנים של רבו, מכהן בצוות ההנהלה הרוחנית של 'אור אלחנן'. הוא שבור ורצוץ. היה דבוק בו, ב׳אהוב הדור׳ תמיד, ובפרט בעת האחרונה.
הוא נפרד מראש הישיבה יממה לפני, ביום שלישי. "ראש הישיבה תכנן למסור שיעור כללי בישיבה ביום חמישי. הצעתי לסדר לו לכמה שעות דירה יפה באשדוד של יהודי עשיר, עם נוף לים, כדי שיוכל להתנתק קצת מייסורי המחלה והטיפולים ולהתרכז בהכנת השיעור. ביום ראשון נכנס לבית החולים לטיפול קצר ולפתע חלה ההידרדרות.

"באתי לבקרו בבית החולים. הוא תמיד היה עם רגליים על הקרקע, ביקש לדעת כל פרט על המחלה. דקות לפני כן, בישר לו הרופא כי המחלה פשטה בגופו וכי הסיכויים שלו לשרוד - אפסיים. אבל ראש הישיבה לא רק שלא דיבר על זה, הוא היה עסוק בלהאיר פנים ובניסיון לשמח אותי. 'שמואל, כל-כך טרחת לסדר ולתכנן את הנסיעה לאשדוד', ביקש להודות, 'אבל הרופאים לא נותנים לי לנסוע'. הוא עצם את עיניו ואמר לי, כאילו אני הוא שזקוק לעידוד – ולא הוא: 'שמואל, עכשיו אנחנו באשדוד, אנחנו מול הים, מכינים את השיעור כללי. איזה תענוג׳. כך בעצם נפרד ממני אהוב הדור. תוך כמה שעות נרשמה הידרדרות חמורה והוא עלה לישיבה של מעלה".
האבלים משוחחים עם המנחמים על חידוש הלכתי של מרן הגרי״ש אלישיב זצוק״ל בהלכות אבלות, המופיע בספר ׳ציוני הלכה - אבלות׳ (גילוי נאות: כותב השורות הוא בנו של הרב המחבר שליט״א), המונח על שולחן האבלים.

הרב אלישיב פסק, כך בספר, כי אם האופציה היחידה של האבל בעל ה'חיוב' להשיג ׳עמוד׳ ולשמש בעל תפילה היא בשטיבלאך כזה שהתפילה בו היא תפילת ׳אקספרס׳ מהירה - מוטב שהאבל לא יעבור לפני התיבה אלא יתפלל עם הציבור במקום תפילה טוב. כלומר, עיקרו של עילוי נשמה הוא תפילה אמיתית, בדביקות, בהשתפכות הנפש.

3.
ר׳ שמואל מעביר לנו דף ובו שיכתוב של שיחתו האחרונה של ראש הישיבה בפני התלמידים בשבת האחרונה לחייו, בה הוא מספר על משברי גיל הנעורים שחישלו אותו והפכו אותו למה שהוא. למה שהיה.

"אני עומד לדבר כדבר איש אל רעהו", פתח ר' משה מרדכי את שיחתו האחרונה, "אפשר לקרוא לזה שאני פושט את הפראק, כי אני חושב שהדברים יהיו לתועלת.

"בהיותי נער צעיר בישיבת 'חברון', בסוף זמן קיץ תשי"ז, הייתי אז בן שבע-עשרה שנים. למדנו אז מסכת גיטין, והרגשתי שאני לא יוצא מה'זמן' עם כל התכניות שתכננתי בתחילת הזמן, שלא ניצלתי מספיק את הזמן. למדתי, אבל חשבתי שאני מסוגל ליותר.

"אני זוכר", פרץ הגרמ"מ בדמעות, "איך ניגשתי לפינה במקום שלא ייראו אותי, ופשוט פרצתי בבכי... קיבלתי על עצמי להתחזק בלימוד בסוף הזמן. ב'בין הזמנים' נסעתי למירון לציון הרשב"י, וקראתי על הציון בבכיות נוראות את כל ספר התהילים. קיבלתי על עצמי ללמוד במהלך זמן אלול מפרק 'האומר' ועד סוף המסכת, לבד, בלי חברותות... זו לא עצה טובה ללמוד לבד, אבל בזמנו חשבתי שכך אני אצליח לסיים את ה'הספקים'. למדתי בהתמדה עצומה.

"חשבתי שאף אחד לא שם לב, אבל אחרי כמה ימים ניגש אלי ראש הישיבה הגאון רבי אהרן כהן זצ"ל ואמר לי שהוא שם לב שאני לומד בהתמדה גדולה. סיפרתי לו את מה שעבר עלי ואת הקבלה שלי. הוא שאל אותי איך אני לומד, ועניתי לו שאני לומד באופן יסודי את הגפ"ת עם המפרשים. הוא אחז שההערות של הרשב"א מאוד יוסיפו לי. בתקופה הזו עשיתי שטייגען גדול, והיתה לי עליה עצומה.
"יום אחד, בשלהי אלול, היתה חתונה של בחור. הוא היה מבוגר ממני בעשר שנים אבל היה לי קשר חזק איתו בעיקר בלימוד. הרגשתי שאני חייב להשתתף בחתונה ולא ידעתי מה לעשות, כי הרי זה עלול לפגוע ב'הספקים' שלי. באותו יום בצהריים למדתי טוב את הסוגיה והיתה לי קושיה חזקה, התעמקתי בסוגיה ופתאום התבארה לי הסוגיה, הרגשתי כזו מתיקות, וכדרכם של אנשים כשיש משהו מתוק הם דוחים את עצמם מלעשות דברים אחרים, דחיתי את עצמי קצת מללכת לחתונה, המשכתי להתעמק ודחיתי עוד קצת ועוד קצת. עד שפתאום אני רואה את הבחורים חוזרים מהחתונה. מיד תפסתי את עצמי: אוי, הפסדתי את כל החתונה. הרגשתי כזו הנאה, תאמינו לי שלא התחרטתי, ואל תדאגו, החתונה היתה שמחה גם בלעדיי...

"בהפטרה של השבת", המשיך ר' משה מרדכי, "קראנו על השליחות הראשונה של ירמיהו הנביא. בתחילה הוא ניסה לסרב באמרו שאינו מסוגל לכך "וָאֹמַר אֲהָהּ ה' אלוקים הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי: וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר". כולנו מסוגלים לגדול בתורה וביראה. אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שאינו מסוגל".
פחות מ-100 שעות לאחר-מכן, 'אהוב הדור' השלים את שליחותו שלו. עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. אהוב הדור  

    ליטאי

;