1. עמוד הבית
  2. מוזיקה
  3. מוזיקה

לנגן מול אבני הכותל • טור של אבל ותקווה

המוזיקאי זלמן שטוב העביר ערב של כיסופים מול ונגינה מול האבנים הדוממות, והעלה את רגשותיו על הכתב
זלמן שטוב, ט' אב תשע"ו 13/08/2016 23:59

ששש (2)

היה זה ביום חמישי, ערב צום שבעה עשר בתמוז. יצאתי באישון ליל לכיוון הכותל עם הגיטרה, לנגן קצת אל מול אותן אבנים קדושות - אל מול המקום אליו מתנקזים כבר אלפי שנה ציפיותיהם ודמעותיהם של מליוני יהודים.

חניתי והתחלתי לצעוד לכיוון המדרגות בואכה הרובע היהודי. בזמנו, לפני כמה שנים יפות הייתי צועד עם הגיטרה בתוך רחבת הכותל, ממש כמו הלוויים כשהבית עוד עמד על מכונו. היינו מנגנים והאבנים הגדולות היו מקשיבות בשקט, מכילות אותנו כפי שאף אבן בעולם לא מסוגלת.

אבל היום הכל השתנה, אי אפשר לקרב אל האבנים כשיש בידך כלי נגינה. היה מעניין לראות את רבי עקיבא פוסע עם תלמידיו לכיוון המקום הקדוש ולפתע היה רואה אותנו - קבוצה של כמה יהודים, יושבים ומנגנים, גופנו למטה אך נשמתנו מרחפת לה מעל המים, מעניין אם היה בוכה או היה צוחק.

מכיוון שער האשפות נשמעו קולות של שירה משתפכת, מבקשים ממני בכח, בדבקות ובלי קול לצעוד לכיוונם - להצטרף אל עוד מעגל שאיננו מסתיים לעולם. רגלי כמעט הובילוני לשם, אך הפעם ביקשתי את הלבד, רציתי להתייחד, אני והאבנים, אני ורוחי, אני והוא.

הגעתי אל המנורה, אל הדממה ששררה שם. אל התצפית בה אפשר לראות את הכל - לגעת ולא, ו-להרגיש וכן. הוצאתי את הגיטרה, הכנתי את ליבי, ׳ראיתי שאין איש׳. וניגנתי. התחלתי לנגן את השיר של רבי שלמה קרליבך, ״ולירושלים עירך ברחמים תשוב - ותשכון בתוכה כאשר דברת״. דיברתי אליו כפי שהוא דיבר, האבנים עדי.

המשכתי לשיר הבא, ״על אלה אני בוכיה - עיני יורדה מים״, אמנם לא הצלחתי לעורר את הלחלוחית בעין, אך נפשי חשה בו, מתלחלח והולך, כמעין מתגבר, כרוח סוערה.

״אם אשכחך ירושלים - תשכח ימיני״, המשכתי, והרגשתי איך לשוני נדבקת לה לחיכה-לחיכי. הרגשתי כאילו זכרונה של ירושלים קצת פרח בתוהו שמסביב, תוהו מסיט, מבלבל וחסר אחריות.

״נחמו נחמו עמי - יאמר אלוהיכם״, המילים יצאו מפי וחשבתי מעט נחמה. ״דברו על לב ירושלים - וקראו אליה״, אז קראתי, ודיברתי וקראתי שוב. עיני נעצמו לרווחה, אזני כבר לא שמעו דבר, רק דיברתי וקראתי, נהמתי, זעקתי, פיללתי, שיוועתי, שוררתי ושתקתי.

אט אט, כאילו מתוך עולם אחר צצו עוד אחד ועוד אחד, מתקבצים יחד מסביב, מדברים וקוראים גם הם. זהו כוחה של הנשמה - הקיבוץ. האיסוף. האיחוד.

זהו כוחה של הגיטרה על ששת מיתריה - להרעיד את האוויר העומד, לקרוע קרעים קטנים בקורי העכביש האימתניים שאופפים את ההוויה.

עוד שיר חלף, עוד מילים שנאמרו, עוד מנגינה שנדדה לה אל מרחבי הציד האין סופיים של המוזיקה. עוד שעה חלפה ועוד אחת ועוד. במזרח כבר החלו דמדומים של בוקר. היונים הצחורות של הכותל החלו לעופף מסביב, הומות, מבקשות להקשיב, מבקשות לומר משהו. עוד ניגון אחד וזהו. ועוד ניגון אחד וזהו, ועוד וזהו. סיימנו.

ירדתי אל הכותל, לומר כמה מילים מקרוב. הבטתי אל האבנים הזקנות, הבטתי חזק וראיתי בתוכן שירים - המוני שירים, לכל אבן שיר אחר, לכל אחת מנגינה שונה.

הורדתי את ראשי ופניתי ללכת, ואז פנתה אלי אבן אחת ואמרה לי בנעימה המיוחדת שלה, ״אני כאן כבר אלפי שנה, ראיתי את הכל. אני זוכרת שהביאו אותי לכאן, אני זוכרת שניסו לשבור אותי, אני זוכרת את הדם והעשן, אני זוכרת כל דמעה שירדה כאן וכל שיר שהושר כאן, אני זוכרת הכל - אני חייבת לזכור. דע לך, שהוא עוד ישוב, הוא עוד ישכון בתוכה, הוא עוד יעשה בדיוק כמו שהוא דיבר, וברחמים, ברחמים גדולים״.




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. ממש נפלא  

    שמואל

  2. במהרה בימינו!  

    יהודי אחד

  3. גבוה גבוה  

    שמואל אברהם

  4. זלמן שטוב.  


    • לא ככה 

      הנסחף

  5. מתאים לתשעה באב  

    עייקיבא ר.

  6. כותב בחסד עליון  

    המבריז שלא הבריז

  7. וואו וואו  

    מיכל

  8. אדיר  

    אליהו אליצור

  9. חיזק אותי  

    שלומית

  10. המוכשר שלנו  

    מכיר את זלמן

  11. אסור לכתוב כאלו דברים בתשעה באב  

    פפי

  12. תמיד אמרתי את זנ  

    אברם וגשל

  13. עד להודו  

    כחרפו

  14. עמך שבאמריקה  

    שמואל רנלס

  15. צום היום  

    יהודי אבל

  16. הכותל  

    אבירם

  17. חיממת את ליבי  (ל”ת)

    עייף ורעב

  18. אמיתי ומרענן  

    האליז

  19. נפלא  

    חיים וובר

  20. אתה מדבר עם אבנים?  

    יוסי הברפלד

  21. אני כינור לשירייך  

    רחל

;