בני-ברק, 4 לפנות בוקר • איש-החסד רץ, עם שקיות ביד • מיוחד

ביום שני האחרון נשדד ברחוב הרצל בבני-ברק רכב חלוקה של 'בית התבשיל'. השוד אמנם בוצע לאור הלילה, אך בעזות מצח של אור יום. האיש הממונה על חלוקת המזון לנזקקים, שביצע את עבודתו ברחוב, הופתע כאשר ניגשו אליו שני אלמונים, משכו אותו מהרכב - ונמלטו.

השוד הזה מיקד, לרגע אחד, את הזרקור לעבודת הקודש של האנשים השקטים הפועלים בארגוני החסד.

אל אחד מהם - איש החלוקה - הצטרפתי אמש כדי לחוות ולו במעט את הפעילות. הוא הנהג שנשדד. לדבריו, בעבודה הזאת אין הפסקות. ימי שישי, ערבי חג, מועדים - אין חופש. אדרבה, במועדים העבודה הולכת וגדלה - ובל נשכח את הרגישות והאנושיות שעבודה זו דורשת מאנשיה.

ארבע לפנות בוקר. הוא אוסף אותי מביתי. לרגע היה נדמה לי שמדובר באיש של דיבורים, אך מהר מאוד נוכחתי בטעותי. האיש - איש של מעשים. כמה שיותר, וכמה שיותר מהר.

בזריזות נמרצת הוא עובר מבית לבית. ללא שהות למנוחה או הפסקה. "יש עוד מאות משלוחים להספיק", הוא אומר.

העבודה שלו - וגם שלי - התנהלה בצורה מסודרת מאוד. מתחנה לתחנה, הוא מודיע לי באיזו קומה מדובר, האם יש מעלית, ובאיזה צד של הרכב.

"צד שלי, קומה שלישית, אין מעלית", הוא זורק לאוויר.

אני רץ מסביב, מנסה בקושי להדביק את הקצב, רוצה להגיע לפניו למעלה, לצלם אותו מעל.
מתנשף קשות, אני מגיע למעלה, שניות מעטות נותרו לי לסדר את מצב הצילום - והופ הוא עובר אותי. עוד צילום הלך לאיבוד.

עם וילה, בלי אוכל

השקיות ממתינות לנזקקים במגוון שיטות. את האחת הוא מניח מיד כשהמעלית מגיעה לקומה המיועדת. את השניה הוא משאיר בתוך ארון חשמל מזדמן. השקית השלישית, פשוט ליד הדלת.

ניכרת בו זריזות, אך כזאת מהסוג של - באתי, עשיתי, הלכתי. כאילו מנסה לא לערב את עצמו. כמה שפחות לדעת על המשפחות, כמה שפחות שהם ידעו ממנו, כמה שיותר לשמור על כבודן.

וכך זה חוזר על עצמו. שעה אחר שעה, לילה אחר לילה.

אנחנו מגיעים לשכונת יוקרה. לא להאמין. בניין מפואר, מראות מקיר לקיר, מעלית מזמינה שמחכה הכן - ואיש חלוקה עם שקית מזון ביד.

באחת המעליות אני מבחין בו, קורא בעיון רב הלכה יומית, אחת מהמודעות המודבקות דרך קבע במעליות.

השעה 6:30. השחר כבר מאיר, ועל איש-שיחי לא ניכרת עייפות.

"ומכאן" הוא אומר לי, "אני מחזיר חזרה את הרכב לחבר. כמו שאתה יודע, את הרכב שלי גנבו לפני יומיים".

אנחנו מגיעים. הוא מסמן את הכתובות שבוצעו עד לאותו הרגע, ואנו נפרדים לשלום.

ואני חוזר אם תובנה: צריך לראות את התופעה בעיניים. יש אנשים עם וילות, אבל בלי אוכל בבית. ויש אנשים טובים שרוצים רק לעזור להם. רוצים, אבל לא תמיד הם יכולים.

התשובה לתופעה כנראה נמצאת רק בידי שמים.

,

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!