זהות בדויה • טורו של אבי בלום

תכונה והמולה, תדהמה והלם אפפו את הסמטאות הירושלמיות בבוקר יום ראשון השבוע. הלחישות הרמות שנאמרו בפנים נפולות, פילסו את דרכן גם לחדרים שדברי חולין נשמעים בהן בקצירת האומר. הסיפורים על חוקרים מלווים ביס"מניקים הפושטים בזה הרגע על היכלי הכוללים ונועלים את דלתותיהם, גונבו גם לאוזניהם של גדולי ישראל המתגוררים באותן סמטאות. הדיבורים על סגירת שערי הכוללים ועריכת ספירת מלאי מדוקדקת, קנו אחיזה גם במקומות בהם כל מילה נספרת. תיאורי החשדות הפכו לחדשות לוהטות.

חזקת החפות ראוי שתעמוד לכל אדם. גם לחרדי. כבר ראינו חשדות חמורים מהעברת כספי מדינה במרמה, כבר קראנו חדשות סנסציוניות בהרבה, שהתמוססו בחדרי החקירות כמו טבלית סוכרזית בכוס קפה. לא מעט אישומים שהופרחו לחלל האוויר, מלווים בכותרות בומבסטיות ובמעצרים דרמטיים, הסתיימו בקול ענות חלושה וסופם שהופרכו. המשטרה יכולה להדליף עד מחר שחוקריה תפסו מכונה לזיוף תעודות זהות, ולבסוף הנך מגלה שמדובר במכונת למינציה פשוטה. תסמכו על חוקרי המשטרה, שגם למכונה, יוכלו להדביק זהות מזויפת.

אין מיידים אבן אחר הנופל. לא משחירים זהות, הגם שהיא נחשדת כמזויפת. ובכל זאת, אחר ההקדמה המחויבת, אי אפשר שלא להתייחס לגופה של פרשה: החשדות חמורים, קשים, מקוממים. גורמים המעורים בחקירה יודעים לספר על שישה חודשים תמימים שבהם חוקרי היחידה לפשיעה כלכלית יושבים על העורקים התקציביים של מספר עמותות. אם להסתמך על דברי גורם בכיר בצוות החקירה, כמעט ולא נמצא עורק שאינו מסויד. הם הפכו אבן על אבן, ובכל פעם, נמצא מתחת מרבץ עקרבים.

על פי החשד, על מנת לשלשל לכיסי המנהלים תקציבים מנופחים בסך עשרות מיליוני שקלים, זויפו תעודות זהות של תלמידים בגילאי הישיבות והכוללים - שם הפיקוח הדוק ונתון למעקב פולשני. בשנתונים צעירים יותר, הזהות הייתה קלה ונוחה יותר לעיצוב ולזיוף, שכן משרד החינוך, כמדיניות, אינו בודק בציציות. רשימות תלמידי בתי הספר שמוגשים לו לתקצוב מאושרות כמעט ללא פיקוח, כאשר ההנחה הבסיסית הינה, כי כל ילד בישראל, בניגוד לבוגר בגילאי הישיבה והכולל, ממילא זכאי למימון. על יצירת זהות יש מאין, אפילו מפקחי משרד החינוך החשדניים לא חשבו. באדיבות הזייפנים הפוטנציאליים הם יתחילו מעתה לחשוב גם על זה ויכבידו את יד הביקורת.

נותר רק לקוות, הן בשביל החשודים הספציפיים העצורים כעת, והן למען החשודים הקולקטיביים – הציבור החרדי כולו, שחוקרי המשטרה טועים הפעם. גם הפעם. מזלנו היחיד – אם אפשר לזהות טיפת מזל בשבוע שחון שכזה – שהחקירה האחרת שהתפוצצה השבוע, בעניינו של המועמד למפכ"לות ניצב אורי בר לב, האפילה על חקירת אנ"ש. רק זה היה חסר לנו, שהכותרות הראשיות של העיתונות הכללית תעסוקנה בחשודים משלנו וב'הבטחת הכנסה' מהסוג הנלוז הזה.

הספח היה על הקיר



מבלי להתייחס לגופם של נחשדים, הרי שלגופן של חשדות, איש לא נפל מהכיסא. אם תרצו, הכתובת הייתה על הספח. אם תתעקשו היא נכתבה באותיות קידוש לבנה בגיליון זה. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית, בעיצומו של חודש אלול, התלוויתי לסיור לא שגרתי שערך מנהל אגף הישיבות, עמוס צייאדה, בהיכלי הישיבות והכוללים הגדולים בירושלים.

מקצת מהדברים שנאמרו בחדרים הסגורים, בתוככי לשכות ההנהלה של 'חברון' ו'קול יעקב', הובאו כאן אז בעדינות המתבקשת. ראשי ומנהלי הישיבות ביקשו, התחננו כמעט, שעורכי הביקורות יפסיקו להתייחס לכולם כאל גנבים פוטנציאליים. "אנחנו בעד ביקורת. אדרבה, שהכל יתנהל בשקיפות ומי שנוהג שלא כדין שייתפס. זה אינטרס שלנו לא פחות משלכם", צוטטו בשעתו הדברים שאמר הגר"י חברוני, ראש ישיבת חברון לעמוס צייאדה, בשבתם בחדר הנהלת הישיבה, "רק תעשו את זה בצורה מכובדת, אל תתייחסו לכולם כגנבים בגלל כמה בודדים, עשבים שוטים".

התחושה שהובעה הייתה, כי הישיבות לוקות על חטאי אחרים. 'טוביה חטא וזיגוד מינגד?', הזכיר אחד מראשי הישיבות את התמיהה התלמודית, והסביר זאת גם בשפה פקידותית: "איפה שצריך לעשות ביקורות, במקומות שיש בהן רקע ממשי לחשדות – שם לא בודקים. ואיפה כן בודקים בלי הפסקה? דווקא במקומות שאי אפשר להכניס בהם סיכה".

מנהל אגף הישיבות, עמוס צייאדה, הוא אדם ישיר, חף ממניירות וממשחקי כבוד. שאלתי אותו בשעתו, דוגרי כמו שהוא אוהב, האם יש דברים בגו, האומנם הם תולשים את הכפתורים של הפראקים הלא נכונים?

צייאדה בתגובה פרש את משנתו שצוטטה כאן ומחמת האקטואליות, מובאת בשנית: הוא הזכיר את הראיון שהעניקה סגנית החשב הכללי, סיגי סייג, למגזין 'דה מרקר' בשנת 2007. כשנשאלה על הישיבות, הפתיעה ושיבחה את ההתנהלות. חודשים מאוחר יותר, נכנס טל הרמתי לכהונתו כמנהל החטיבה הטכנולוגית באוצר. במסיבת קבלת הפנים בחרה סייג, אותה סייג, להזכיר את הישיבות, רק שהפעם, לא לשבח אלא לגנאי: "שים עין, בישיבות מזייפים".

הכי קל להאשים: באנטישמיות, בשנאת חרדים, ברדיפת הישיבות. מה לעשות ומדובר באותה אחת שחודשים ספורים לפני, פרגנה ושיבחה. "אתה יודע מה התרחש בין הפרגונים ב'דה מרקר' להאשמות שהשמיעה עם כניסת הרמתי לתפקיד?", שאל צייאדה והשיב מיניה וביה – בכל זאת, מנהל אגף הישיבות, ומשהו מההוויה דבק בו: "בין לבין, התגלו עשרות מוסדות שמנהליהם העבירו לאגף נתונים שגויים. השוליים המלוכלכים האלו, הכתימו את כולם".

מדור פוליטי אינו המקום להטפת מוסר. ומה עוד שהאחרונים שיכולים לבוא בטענות, הם פקידי האוצר שמניחים לאוניברסיטאות להתנהל בחגיגת שחיתות של עשרות מיליארדים, כפי שחשף מבקר המדינה. את מצפונם המעיק הם מנקים בהיטפלות לכבשת הרש של תקציב הישיבות. ובכל זאת, טענות ראשי הישיבות מחד, ואזהרותיו של צייאדה מאידך, הניבו סיומת שראויה להיכתב בשנית: מדובר בעשבים שוטים.

מה לעשות והם צומחים בגינה שלנו ומכערים את הגן כולו. הציבור החרדי מכיר את העשבייה הזאת מהזווית האחרת. בדרך כלל, מדובר באותם מנהלים שהופכים את עולם התורה, קרדום לחפור בו, בעיקר לרכוש בו רכבי וואן מפוארים, לאחרונה גם ג'יפים לסוגיהם. הם לא רק מנקרי עיניים, הם מנקבי כיסים. מוציאים את דיבתנו ונותנים תירוצים טובים למבקשי רעתנו. כשהם בוזזים, לביתם הם עושים. כשהם נתפסים, כולנו נתפסים עמם. וזו כבר בעיה שלנו. רק שלנו.

כל מילה נוספת מיותרת, ובפרט בשעה שהחשודים – אשר מי ייתן ויהפכו לזכאים ולא על-פי הטרמינולוגיה המגזרית - גזרו על עצמם שתיקה. בחדרי החקירות, מילים הופכות לשנים – שנות מאסר. השבוע, שורבב גם שמו של צייאדה לפרשת הזיופים. הולכי ושולחי רכיל סיפרו שנעצר, סימסו שנאזק, חשפו שהובל בזינזאנה. אם רב סרן שמועתי היה נכלל במצבת המשרתים, נתוני הגיוס במגזר החרדי שהתפרסמו השבוע, היו קופצים דרמטית. מתברר, כי דבר מכל זה לא נכון. האיש נקרא לחקירה ובסיומה שב למשרדו, חופשי, גם אם לא מאושר.

דבריו של צייאדה בחודש אלול, כוונו למקרים כגון אלו. ובעצם, נכון יותר לומר, בדיוק למקרים אלו. אי-הסדרים שנתגלו כבר אז, הביאו להטלת הסנקציה החריפה ביותר: חסימת התקציב הממשלתי לשלוש השנים הקרובות. התנהלותו של צייאדה שמיהר לחתוך, הוציאה אותו ממעגל החשודים. וכיצד אם כן המשיכו הכספים לזרום בצינורות? אם להסתמך על פי הנתונים שמציגים חוקרי המשטרה - וכולנו תקווה שיתבדו - לכל דרך ללא מוצא, נמצא מסלול עוקף, על כל עמותה שנחסמה, נמצאה עמותה חלופית של קש וגבבא. וזה כבר עניין לחדרי החקירות המשטרתיים ולא לחדרי מערכות העיתונים.

חזרתי לצייאדה השבוע, ביום שאחרי. שאלתיו האם יש לו תחושה של דז'ה-וו: "בהחלט", השיב, "הרי זה בדיוק מה שאמרתי בפגישה שהייתה לי עם ראשי הישיבות. אתם משלמים את המחיר בגלל אותם בודדים. העשבים השוטים האלו גורמים לכך שמנכשים את כל הצמחייה. ואני אומר גם כעת, הנזק שהפרשה הזאת תגרום למוסדות, בלתי הפיך. אלו שעשו זאת, לא הזיקו רק לעצמם. לפני הכל הם גרמו הרס וחורבן לכל עולם התורה".

גידולי הפרא הללו, הופכים לעיתים ל'גידול טבעי'. לפני מספר שבועות, התברר כי בתקציב המדינה לישיבות ולכוללים אין די כדי לספק את צרכי 'הגידול הטבעי'. נמתחה ביקורת על הנציגים שכשלו ולא העריכו אל נכון את הגידול הצפוי. בתגובה, הם שתקו. שלא לציטוט, ובחריפות לא אופיינית, השמיעו דברים קשים. במבט לאחור, חבל שלא פורסמו. מי שאינו מקיא את הגוף הזר בעצמו, סופו שיוקע על ידי אחרים.

לסגן שר האוצר איציק כהן, יש זכות דיבור ובצדק. בקדנציה הראשונה שלו כשר הדתות, לפני כעשור, התריע מפני תופעות כגון אלו ודאג לעוקרם מן השורש באמצעות מחשוב מערך התמיכות."זהו אינו גידול טבעי, זהו גידול ממאיר", אמר, ולבקשתו לא צוטט. דברים ברוח זו, אם כי בחריפות פחותה, נשמעו במסדרונות ועדת הכספים ולא מפי החברים החילונים.
טבעו של גידול, שאם אינו נעקר בניתוח כירורגי תכף כשמתגלה, סופו ששולח גרורות ומזיק לגוף כולו.

חיים שאין בהם



בספרו הבא של אמסלם (התואר 'רב' מושמט בצער בעקבות מועצת החכמים. פריבילגיית קיצוץ התארים אינה שמורה עוד ל'יתד' בלבד), יתאפשר לו להקדיש פרק מיוחד לסוגיית 'קידושין על תנאי'. הוא יזדקק לבאר מדוע לא קיים את שטר התנאים, שנחתם על ידו ערב החתונה-הבחירות ולפיו: "יהיה בסמכות בד"צ 'בית יוסף' בנשיאות מרן שליט"א או כל בית-דין אחר עליו יחליט יו"ר התנועה הר' אליהו ישי, להורות על התפטרותי מהכנסת".

כל הגינויים המופיעים בלקסיקון, מגוון של נוסחאות נאצה ובוז, הוטחו באמסלם, ואין לו להלין אלא על עצמו. הראיון שהעניק לפרשן 'מעריב' שלום ירושלמי, שבו דיבר על הקמת מפלגה חדשה, והתייחס בזלזול ליושבי הכוללים וללומדי 'שור שנגח את הפרה', עוד היה ניתן להכחשה. אין אדם משים עצמו רשע, אך אמסלם עשה זאת לעצמו. בשלל ראיונות מיותרים שהעניק, סיפק את החומר המרשיע. את העדות המפלילה. הודעותיו לתקשורת, הפכו להודאת בעל דין.

אלי ישי הצטייר כמי שדחף את מהלך הוצאתו של הח"כ הסורר מהתנועה. אמסלם, מאשים את היו"ר בכך שניצל את היעדרותו מהארץ, כדי לשלוף את הסכינים הארוכות ולבצע לו שחיטה לא כשרה בחצרות הרבנים.

המציאות שונה במקצת: לא שיש בליבו של ישי עודף סימפטיה לאמסלם. ממש לא. הוא הרי ממתין לו עם סכין בין השיניים עוד מפרשת הגיור. הסבלנות השתלמה: ההזדמנות לנעוץ את הלהב נקרתה לפניו, אך גם אז ישי לא התכוון לסובב את הסכין עד תום, אם לא שאמסלם אילץ אותו. רחמנות.

מי שביקש לכנס את מועצת החכמים ולדרוש מאמסלם להחזיר את המנדט תכף לאחר הראיון, היה נשיא מועצת החכמים מרן הגר"ע יוסף. אלי ישי, כתלמיד הכפוף להכרעת רבו, ביקש להסתפק במכתבו של הגר"מ מאזוז. אמסלם לא הפסיק להיתלות ברבו כאילנא רברבא ולפיכך פנה ישי להגר"מ מזוז על מנת שיבהיר כי פירות הבאושים לא יונקים מהאילן. ישי קיווה, גם אם לא ממש האמין, שבכך יהיה די. "שרק ישתוק וירגיע, אף אחד לא רוצה לערוף לו את הראש", הוא אמר לפני שבוע, יממה לפני שאמסלם שב לארץ ושיחרר את חרצובות לשונו.

שתי ברירות עומדות בפני המטפס על עץ שאין בצידו סולם. או לקפוץ מהמקום אליו הגיע ולהסתכן בשבירת רגל, או להמשיך ולטפס. האופציה השנייה משכרת ומשקרת. היא נותנת תחושה טובה, של עלייה וטיפוס, עד שמגיעים לצמרת, וכשקופצים משם, ההתרסקות טוטאלית.

זה מה שקרה לאמסלם: הוא פירש את ההתמהמהות כהססנות, את השתיקה כחולשה. את חיבוק הדב התקשורתי, כחיבוק אמיתי. הוא המשיך לטפס, נהנה מהכותרות, מהמיקרופונים, מכל הבאזז הזה. כדי להישאר רלוונטי, הלך והקצין את דבריו, החריף את התבטאויותיו. ככל שטיפס, כך הגדיל את המרחק מהתהום, ככל שהגביה, כך העצים את הנפילה הקרובה לבוא. אמסלם הוא מהרהוטים שבחברי הכנסת. את דבריו, אי אפשר להוציא מהקשרם. אלמלא שמעתיו השבוע, מתייחס לתלאות הגיל של גדולי ישראל ומצטט את דברי חז"ל כי אין ממנים למושב הסנהדרין, מי שחצה את גיל השבעים, לא האמנתי. אמסלם, אף הגדיל לעשות כשהסביר כי בדרגתו ההלכתית אינו כפוף להנהגה רוחנית כלשהי. אם רק היה שותק, מבליג, שומר על כבוד רבותיו ועל כבודו, כי אז, כל מה שאירע השבוע, היה נחסך. ממנו ומאיתנו.

תמלילי הראיונות הובאו לפני מרן הגר"ע. מי שנכח בחדר והיה עד לתגובתו, הזדעזע. גופו נרעד, עיניו דמעו, קולו נסדק. חרה לו הרושם שביקשו ליצור, כביכול אינו שולט על דלת הכניסה לביתו. טעות פטאלית. עוד טעות של אמסלם.

במוצ"ש האחרון הוא רמז בדרשתו השבועית לאמסלם, מבלי שהזכיר את שמו. גם אז סירב אמסלם לקלוט את המסר והמשיך לדבר על הגר"ע היושב במגדל השן ועוד כהנה וכהנה. נשיא מועצת החכמים החליט לחתוך. הסתגר בחדרו והוציא מתחת ידו את אחד מהמכתבים החריפים ביותר שנכתבו אי פעם נגד איש ציבור חרדי.

המכתב שנשזר בדמעות, הוקרא על ידי הגר"ע בישיבת מועצת החכמים. לפני ההקראה, הושמעו לחברי ה'מועצת' דברי אמסלם במספר ראיונות. הגר"ע שמע ופרץ בבכי ולא בפעם הראשונה השבוע. בחדר נפלה שתיקה. מישהו מהנוכחים הזכיר את המונח 'קורח ועדתו', אחר דיבר בלחש על 'דואג האדומי'. יותר מששרר בחדר זעם, אפפה את הנוכחים תחושת מבוכה.

המכתב מדבר בעד עצמו. אמסלם מכונה בו כמי ש"פער פיו לבלי חוק על אברכי הישיבות היקרים המסולאים בפז". במעשיו הוא מוגדר כמי ש"הקדיח תבשילו ברבים למצוא חן בעיני שונאי התורה". בגין התבטאויותיו כלפי מרן הגר"ע תואר כ"תלמיד המבעט ברבותיו". במסע היח"צ בתקשורת הכללית, נהפך בעיני החכמים למי ש"האריך לשון בהתקפה על אברכי הישיבות, ונוסף גם הוא על צרינו עמי הארץ השונאים תלמידי חכמים". ולבסוף, בגין חידושי הלכות הגיור הוא מוגדר כ"מגלה פנים בתורה שלא כהלכה".

הדרישה חד-משמעית: "אנו דורשים ממר אמסלם על פי דין תורה, שעליו להחזיר את המנדט בהתאם להתחייבותו, ואם לא יחזיר הרי הוא גזלן. כי מי בחר בו בפרטות, הלא את נבחרי ש"ס בחרו. ועכשיו שנגלה קלונו, וגילה את פרצופו, בדבריו נגד גדולי ישראל ואברכי התורה הקדושה בגאווה ובוז, התברר שמקח טעות היה ולפי ההלכה הוא חייב להחזיר המנדט".

הסיום, קשה כגידים. כשהוא נכתב על מי שמוזכר בספריו של הגר"ע, על אחת כמה וכמה: "ואנו קוראים לכל מי שהתורה יקרה בעיניו להתרחק מן האיש הזה הרחק כמטחווי קשת, ומדעותיו המוזרות והכפרניות. ויהי רצון שיזכה לחזור בתשובה. ושב ורפא לו".

מרן הגר"ע יוסף סיים להקריא את מכתבו בעיניים מצועפות. את השתיקה, ניתן היה לחתוך בסכין. האם מישהו מכם רוצה להוסיף או לגרוע משהו? שאל הגר"ע. התשובה ניתנה לא רק בפה אחד אלא גם ביד אחת: בחתימת כל חברי ה'מועצת' על המכתב ככתבו וכלשונו.

מזכיר מועצת החכמים, רפאל פנחסי, יצא והקריא את המכתב, בצער רב וביגון קודר. אלי ישי, שאפילו לרגע קט לא חש מנצח, חזר למשכן הכנסת כדי לתמוך בחוק שמחייב עריכת משאל עם במקרה של החזרת שטחים ריבוניים. השטח שמחזיק אמסלם לא יוחזר עד תום הקדנציה, גם אחרי שהוכרז כשטח כבוש.

תקדים אמסלם




בסיפור העגום הזה אין מנצחים. רק מפסידים. גם אלי ישי שהתנהל בתבונה, שתק והגיב רק כאשר כלו כל הקיצין, היה שמח להחזיר את הגלגל לאחור, למחוק את אירועי השבועיים האחרונים מהזיכרון.

ואולי, רווח אחד, פוליטי, בכל זאת הופק מהפרשה: מי שדיבר על אופציה להקמת מפלגה חדשה מתחרה לש"ס, מי שדובריו הרשמיים והחצי-רשמיים הסבירו כי בסיטואציה שכזאת הגר"ע לא ייחלץ חושים ויימנע מלגלות מעורבות אישית, גילה השבוע כי הנחת היסוד שלו, בטעות יסודה.

תקדים אמסלם, הוא מעין חזרה גנרלית לקראת הקמת מפלגת דרעי. מי שבונה על הימנעות, עלול למצוא עצמו ממשש את לחיו, המום מעוצמת הסטירה, והפעם, לא כצ'אפחה של חיבה.

טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות' ובאתר 'בחדרי חרדים'

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!