הכשל של פירקת אל נור פוגע בכל שירת המזרח
עם השקת הסדרה החדשה מבית התזמורת הערבית-מסורתית "פרקת אל נור" לרגל ימי הסליחות יצא רפי נתיב לבדוק הכצעקתה, התאכזב מרות וחזר לכתוב על הכשלים של התזמורת, שמתחילים הרבה לפני הפאשלות המביכות מול הקהל • דבר המבקר
התזמורת במהלך ההופעה
תזמורת "פירקת אל נור" נראית מן הצד בתקופת פריחה, כל תקופה היא מצליחה להמציא שוב מחדש סדרת קונצרטים, שחלקם זוכים לתקציבים מפה ומשם.
כל פעם הרעיון הוא אחר, פעם מעורב ירושלמי, ופעם מעורב לגמרי, ופעם מעורב בין-קהילתי, והסדרה האחרונה בה נכחתי, סדרת "אדון הסליחות" עם הפייטן משה לוק ור' יהודה עובדיה פתיה, שהוגדרה בתור "מסע אל פיוטי הימים הנוראים במסורות ישראל" - מרוקו, עירק ספרד, ירושלים, תוניס, לוב.
הסדרה החלה בעיר בית שמש ביום רביעי שעבר, באולם ברנקו וייס. ההופעה החלה באיחור, ומספר המשתתפים עמד על כמה עשרות אנשים בודדים, כשחלקם הם הרבנים שהגיעו, וחברי העירייה, המועצה וכולי. באותו מופע נכח גם כן אורן סרוסי שהיה אחראי על הגשת החלק התוניסאי, והכל בהנחייתו של השחקן אריק משעלי.
דיברתי עם חברים שנכחו באירוע והם ספרו לי על חלקים יפהפיים במופע, ועל פחות, אך באופן כללי הערבוב לא מצא חן בעיניהם, מה גם שהמופע שהיה אמור להביא 200-300 איש, החל בתחושת כישלון מסוימת, כזו המחפשת אשמים, מה שהפריע לאווירת המופע.
אז אחרי שבת עמוסה בעיר האבות 'חברון' החלטתי לקפוץ בעצמי למופע השני באותה סדרה שהתקיים בירושלים, בשכונת ארנונה שבתלפיות, קפצתי על ההזדמנות להיפטר משלל המטבעות שהוחזרו לי כעודף, ותמורת 20 שקלים נכנסתי לאירוע.הקהל למנהלת ההפקה - מתי זה נגמר? "עוד שני שירים"
אריק משעלי מנחה, הקהל שעמד על כ-100 איש יושבים וממתינים לבאות, הנגנים מכוונים, חברי המקהלה מצפים לזמן המסך שלהם מאחורי הקלעים, והמופע מתחיל.
קשה לא ליהנות מפיוטי הסליחות, ולא משנה מהו הסגנון, למרות שבסוף הערב התברר לי שהצלע התוניסאית דווקא ירדה מהפרק ונשארנו עם המנחה ועם הצד המרוקאי והעיראקי-ירושלמי, עדיין האווירה בשרה שמשהו טוב הולך לקרות.
זהו לא המופע הראשון של התזמורת שמנסה בכל כוחה להצהיר על כך שהיא מייצגת את התרבות המזרחית הקלאסית, ולכן ציפיתי למינימום של במה מקצועית ומנוסה. לשווא - מכאן ואילך זה רק ירד למטה, ומדי פעם, ורק בזכות אלתוריו הווקאליים המאתגרים של משה לוק, זה עלה למעלה.
אינני יודע אם זו ההגברה שלטעמי הייתה מרוחקת מעט מאוזני הקהל, ההנחיה המגומגמת מעט, לא במובן המילולי, לא בשטף הדברים - אלא בהיגוי המילים בצורה נכונה, ובקריאת שמות הנגנים והפאנל המקצועי בצורה נכונה (עצם זה שקוראים מדף לטעמי מנתק את ההנחיה מהקהל. הנחיה אמורה לחזק את החיבור בין הקהל לבמה), הנגנים שהיו עסוקים מדי פעם בקריצות הדדיות ובהפגנת שעמום מצדם, תקלות בולטות של קצב ותיאום בין האמנים לנגנים, או מקהלת הצעירים והמבוגרים שעמדה כמעט ללא מעש.
או שאני כן יודע, כי מסתבר שהטעויות האלו הם לא מה שיפילו מופע, וזה לא מה שיגרום לחלק מהאנשים להתאכזב מעט, או לקהל המרוחק יותר לאלתר תנוחות שינה ולמקומות להיראות ריקים למחצה ויותר, כי היו ויהיו טעויות כאלו גם במופעי 'סולד אאוט'.
מסתבר שהטעות היא אחרת, הטעות היא רעיונית, בקונספט של המופע, בתמהיל, והחיפזון התעשייתי גורם לכל שאר הטעויות להרגיש בנוח.
משה לוק ור' יהודה פתיה "עוקד והנעקד"למה זה חשוב להצביע על הכישלון?
אך למה חשוב לדבר עליהם, וכי מה זה אכפת אם הם מצליחים או לא, אם הם פועלים נכון או לא, עם מי הם מופיעים והיכן, או מהן מטרותיהם ומדוע?
זה חשוב, ואפילו הכרחי.
המשבצת של התרבות המזרחית הקלאסית, טרם קבלה הכרה ממלכתית ראויה, והציבור הטבעי שלה עבר בעשרים השנה האחרונות מהפכות פנים-ציבוריות בתחום התרבות, שמעט הרחיקו בינו לבינה. בתי הכנסת נמדדים יותר על פי מהירות התפילה ופחות על פי יופייה. אמנים נמדדים על פי קולם ולא על פי ידיעותיהם, מדד הסידור הכלכלי של נגנים תלוי בהיקף מיקס-ידיעותיהם ולא במומחיותם. שירים הופכים לפופולאריים בזכות האנרגיות הזמניות שלהם, ולא בזכות ההשקעה הטקסטואלית והמלודית שהושקעה בהם.
ולכן, כל מי שבא ומצהיר על רצונו למלאת את המשבצת הזו, וכל מי שבשם הרצון הזה פונה לקהל ולגופים הממלכתיים, צריך להבין, או שהוא מועיל לכולם, או שהוא מזיק לכולם. וישנם שלש אופציות, או להצליח באמת, או להיכשל באופן טוטאלי, או להצליח חלקית ולסירוגין ואז לתרום להמשך העיוות התרבותי, מה שחוסם את סיכויי החיבור של הקהל, וסיכויי ההקשבה לפרויקטים מבורכים מצד הגופים הממלכתיים.
כל פרט הוא חשוב.
סגנון ההופעות, זהות האמנים, אופיו של האירוע במימד האמנותי והתרבותי המקורי, מקומות ההופעה, התוכן המוסיקלי, הגדרת התפקידים, מערכת היח"צ, והתקשורת עם הקהל.
אין לתרבות שלנו עוד מרווח נשימה לאסונות כאלו
ונחזור לטעות שמסתמנת כזו שהכשילה ועשויה להכשיל את סדרת ההופעות הנוכחית.
נפתח בנושא הסדרה שמרוכז סביב המונח "סליחות", היכן היא נקודת המפגש של אנשים עם הסליחות?
בבית הכנסת בחצות הליל או באשמורת, או ביום כיפור. אנשים באים ומקריבים מזמנם ומכוחם ושופכים את לבם, ומתחננים על השנה הבאה לקראתם, זו שמה שייגזר בה תלוי במעשיהם הטובים והרעים בשנה החולפת.
זהו המפגש האמיתי והמקורי, שם הוא מקומם הטבעי של הטקסטים והלחנים הללו, ובכדי להוציא זאת מהמקום השמור הזה, צריכים לפעול בעדינות ובמקצועיות. המרחק בין המקום זה לקונצרט הוא גדול ובין המקום הזה לחפל'ה של 'חטאנו לפניך' הוא ענק, ובין האזור המסורתי הזה למיקס של כל הסגנונות הוא אימתני.
וכאן שלב ההוצאה מהמקום הטבעי לפי דעתי היה חפוז, היה חסר חיבור, לא שאני נכנס לעולמם הרוחני של אמני התזמורת מתי פעם אחרונה הם היו בסליחות, אבל כן הייתי ממליץ להם לקבל את ההחלטות אחרי הליכה ממושכת לסליחות, כמה פעמים לכל סגנון.
קטעי החיבור בין הסגנונות היו גסים, בעצם לא היה חיבור, היה קטע מהסגנון פלוני וקטע מסגנון אלמוני שמה שהיה אמור לחבר ביניהם היו קטעי הקישור של המנחה אריק משעלי, המהווה במפה הישראלית דמות צבעונית ומשעשעת, רק כאן הוא היה נראה תלוי בדף שמול עיניו, שכנראה היה כתוב ללא פסיקים ונקודות, וגם לא מנוקד.
האמנים שנבחרו לייצג את הסגנונות, מהצד המרוקאי והטיפ טיפה אשכנזי נבחר משה לוק, שידוע כבעל קול פעמונים, אך היכולת להעביר את אווירה הסליחות הומרה ביכולת למשחקים ווקאליים, ומיני-ריקוד על הבמה לצלילי הקצב. מהצד הירושלמי יותר, והעיראקי נבחר ר' יהודה פתיה אחיה של מנהלת התזמורת חנה פתיה. הוא כבר מוכר כאחד שמייצג את האוטנטיות בצורה מעניינת, אך פה זה פחות עבד, כי במקום אוטנטיות של קהל המתחבר עם השירה והנגינה, קיבלנו קהל אוטנטי שבקושי מגיב, וחלק ממנו נרדם, אם כי מדי פעם היו גילויי אי-אוטנטיות על ידי מחיאות כפיים, כשמנהלת ההפקה עוברת לידי ושואלים אותה "עוד כמה זמן זה נגמר" והיא עונה במין התנצלות כזו "עוד שני שירים", אני מבין שמשהו פה לא עבד.
ולמרות הכל, זמזומי הקהל לסירוגין בקטעים שיופיים לא יכול להיות מופרע על ידי שום דבר שבעולם כן תרמו כמה דקות של אושר בתוך כל האווירה הזו. סוף דבר, הכוונה והמטרות מסתבר שהם טובות, אבל הם מהולים חזק עם חוסר מקצועיות בולט לעין, ועם איוש לא נכון של התפקידים השונים.
בפועל, האינטרס שלי ושל כולם היא לראות תזמורות מהסוג הזה מצליחות, כי אני והם לא הולכים להקים בזמן הקרוב תזמורת או להתדפק על דלתות של רשויות מקומיות ועוזרים פרלמנטרים בכנסת בכדי לקבל תקציב, אז אדרבה אם זמנם וחייהם ערוכים לכך שיצליחו בשביל כולנו.
אבל עדיף להישאר עם עולם בתי הכנסת, הרכבי הנגנים המאולתרים כיום, החזנים הפייטנים הזמרים והנגנים המוכרים לכולם, ואלו שצומחים אט אט, עם אירועים יזומים מפה ומשם, מאשר להזדקק לכל מיני גופים מאורגנים, שבלי כוונה ממיטים על כל התרבות הזו אסון הן מבחינה תפישתית של התרבות הזו בהיכרות עם הקהל הרחב והקהל הטבעי שלה, והן מבחינה אידיאולוגית, של קווי היסוד שלה, האמנותיים והמסורתיים.
צירפתי קטע ווידאו ארוך בו מבצעים ר' יהודה עובדיה פתיה ומשה לוק את הפיוט המרגש עד דמעות של "עוקד והנעקד והמזבח" מתוך תפילות ראש השנה לפני תקיעת שופר, מי שרואה עד הסוף שינסה להבין מן המעט הזה את הכלל, הן בהיבט המהותי של אופי הערב, והן בהיבט האמנותי שבשילוב הגס בין הסגנונות.
כולי תקווה שבסדרת הקונצרטים הבאה המתוכננת עם יחיאל נהרי בחודש הקרוב, הם יצליחו להתחבר חזרה אל תרבות "שירת המזרח", וגם בהמשך הסדרה הנוכחית.
תגובת תזמורת 'פירקת אל נור' לא התקבלה עד לרגע פרסום הכתבה, לכשתתקבל - נפרסמה.
כל פעם הרעיון הוא אחר, פעם מעורב ירושלמי, ופעם מעורב לגמרי, ופעם מעורב בין-קהילתי, והסדרה האחרונה בה נכחתי, סדרת "אדון הסליחות" עם הפייטן משה לוק ור' יהודה עובדיה פתיה, שהוגדרה בתור "מסע אל פיוטי הימים הנוראים במסורות ישראל" - מרוקו, עירק ספרד, ירושלים, תוניס, לוב.
הסדרה החלה בעיר בית שמש ביום רביעי שעבר, באולם ברנקו וייס. ההופעה החלה באיחור, ומספר המשתתפים עמד על כמה עשרות אנשים בודדים, כשחלקם הם הרבנים שהגיעו, וחברי העירייה, המועצה וכולי. באותו מופע נכח גם כן אורן סרוסי שהיה אחראי על הגשת החלק התוניסאי, והכל בהנחייתו של השחקן אריק משעלי.
דיברתי עם חברים שנכחו באירוע והם ספרו לי על חלקים יפהפיים במופע, ועל פחות, אך באופן כללי הערבוב לא מצא חן בעיניהם, מה גם שהמופע שהיה אמור להביא 200-300 איש, החל בתחושת כישלון מסוימת, כזו המחפשת אשמים, מה שהפריע לאווירת המופע.
אז אחרי שבת עמוסה בעיר האבות 'חברון' החלטתי לקפוץ בעצמי למופע השני באותה סדרה שהתקיים בירושלים, בשכונת ארנונה שבתלפיות, קפצתי על ההזדמנות להיפטר משלל המטבעות שהוחזרו לי כעודף, ותמורת 20 שקלים נכנסתי לאירוע.הקהל למנהלת ההפקה - מתי זה נגמר? "עוד שני שירים"
אריק משעלי מנחה, הקהל שעמד על כ-100 איש יושבים וממתינים לבאות, הנגנים מכוונים, חברי המקהלה מצפים לזמן המסך שלהם מאחורי הקלעים, והמופע מתחיל.
קשה לא ליהנות מפיוטי הסליחות, ולא משנה מהו הסגנון, למרות שבסוף הערב התברר לי שהצלע התוניסאית דווקא ירדה מהפרק ונשארנו עם המנחה ועם הצד המרוקאי והעיראקי-ירושלמי, עדיין האווירה בשרה שמשהו טוב הולך לקרות.
זהו לא המופע הראשון של התזמורת שמנסה בכל כוחה להצהיר על כך שהיא מייצגת את התרבות המזרחית הקלאסית, ולכן ציפיתי למינימום של במה מקצועית ומנוסה. לשווא - מכאן ואילך זה רק ירד למטה, ומדי פעם, ורק בזכות אלתוריו הווקאליים המאתגרים של משה לוק, זה עלה למעלה.
אינני יודע אם זו ההגברה שלטעמי הייתה מרוחקת מעט מאוזני הקהל, ההנחיה המגומגמת מעט, לא במובן המילולי, לא בשטף הדברים - אלא בהיגוי המילים בצורה נכונה, ובקריאת שמות הנגנים והפאנל המקצועי בצורה נכונה (עצם זה שקוראים מדף לטעמי מנתק את ההנחיה מהקהל. הנחיה אמורה לחזק את החיבור בין הקהל לבמה), הנגנים שהיו עסוקים מדי פעם בקריצות הדדיות ובהפגנת שעמום מצדם, תקלות בולטות של קצב ותיאום בין האמנים לנגנים, או מקהלת הצעירים והמבוגרים שעמדה כמעט ללא מעש.
או שאני כן יודע, כי מסתבר שהטעויות האלו הם לא מה שיפילו מופע, וזה לא מה שיגרום לחלק מהאנשים להתאכזב מעט, או לקהל המרוחק יותר לאלתר תנוחות שינה ולמקומות להיראות ריקים למחצה ויותר, כי היו ויהיו טעויות כאלו גם במופעי 'סולד אאוט'.
מסתבר שהטעות היא אחרת, הטעות היא רעיונית, בקונספט של המופע, בתמהיל, והחיפזון התעשייתי גורם לכל שאר הטעויות להרגיש בנוח.
משה לוק ור' יהודה פתיה "עוקד והנעקד"למה זה חשוב להצביע על הכישלון?
אך למה חשוב לדבר עליהם, וכי מה זה אכפת אם הם מצליחים או לא, אם הם פועלים נכון או לא, עם מי הם מופיעים והיכן, או מהן מטרותיהם ומדוע?
זה חשוב, ואפילו הכרחי.
המשבצת של התרבות המזרחית הקלאסית, טרם קבלה הכרה ממלכתית ראויה, והציבור הטבעי שלה עבר בעשרים השנה האחרונות מהפכות פנים-ציבוריות בתחום התרבות, שמעט הרחיקו בינו לבינה. בתי הכנסת נמדדים יותר על פי מהירות התפילה ופחות על פי יופייה. אמנים נמדדים על פי קולם ולא על פי ידיעותיהם, מדד הסידור הכלכלי של נגנים תלוי בהיקף מיקס-ידיעותיהם ולא במומחיותם. שירים הופכים לפופולאריים בזכות האנרגיות הזמניות שלהם, ולא בזכות ההשקעה הטקסטואלית והמלודית שהושקעה בהם.
ולכן, כל מי שבא ומצהיר על רצונו למלאת את המשבצת הזו, וכל מי שבשם הרצון הזה פונה לקהל ולגופים הממלכתיים, צריך להבין, או שהוא מועיל לכולם, או שהוא מזיק לכולם. וישנם שלש אופציות, או להצליח באמת, או להיכשל באופן טוטאלי, או להצליח חלקית ולסירוגין ואז לתרום להמשך העיוות התרבותי, מה שחוסם את סיכויי החיבור של הקהל, וסיכויי ההקשבה לפרויקטים מבורכים מצד הגופים הממלכתיים.
כל פרט הוא חשוב.
סגנון ההופעות, זהות האמנים, אופיו של האירוע במימד האמנותי והתרבותי המקורי, מקומות ההופעה, התוכן המוסיקלי, הגדרת התפקידים, מערכת היח"צ, והתקשורת עם הקהל.
אין לתרבות שלנו עוד מרווח נשימה לאסונות כאלו
ונחזור לטעות שמסתמנת כזו שהכשילה ועשויה להכשיל את סדרת ההופעות הנוכחית.
נפתח בנושא הסדרה שמרוכז סביב המונח "סליחות", היכן היא נקודת המפגש של אנשים עם הסליחות?
בבית הכנסת בחצות הליל או באשמורת, או ביום כיפור. אנשים באים ומקריבים מזמנם ומכוחם ושופכים את לבם, ומתחננים על השנה הבאה לקראתם, זו שמה שייגזר בה תלוי במעשיהם הטובים והרעים בשנה החולפת.
זהו המפגש האמיתי והמקורי, שם הוא מקומם הטבעי של הטקסטים והלחנים הללו, ובכדי להוציא זאת מהמקום השמור הזה, צריכים לפעול בעדינות ובמקצועיות. המרחק בין המקום זה לקונצרט הוא גדול ובין המקום הזה לחפל'ה של 'חטאנו לפניך' הוא ענק, ובין האזור המסורתי הזה למיקס של כל הסגנונות הוא אימתני.
וכאן שלב ההוצאה מהמקום הטבעי לפי דעתי היה חפוז, היה חסר חיבור, לא שאני נכנס לעולמם הרוחני של אמני התזמורת מתי פעם אחרונה הם היו בסליחות, אבל כן הייתי ממליץ להם לקבל את ההחלטות אחרי הליכה ממושכת לסליחות, כמה פעמים לכל סגנון.
קטעי החיבור בין הסגנונות היו גסים, בעצם לא היה חיבור, היה קטע מהסגנון פלוני וקטע מסגנון אלמוני שמה שהיה אמור לחבר ביניהם היו קטעי הקישור של המנחה אריק משעלי, המהווה במפה הישראלית דמות צבעונית ומשעשעת, רק כאן הוא היה נראה תלוי בדף שמול עיניו, שכנראה היה כתוב ללא פסיקים ונקודות, וגם לא מנוקד.
האמנים שנבחרו לייצג את הסגנונות, מהצד המרוקאי והטיפ טיפה אשכנזי נבחר משה לוק, שידוע כבעל קול פעמונים, אך היכולת להעביר את אווירה הסליחות הומרה ביכולת למשחקים ווקאליים, ומיני-ריקוד על הבמה לצלילי הקצב. מהצד הירושלמי יותר, והעיראקי נבחר ר' יהודה פתיה אחיה של מנהלת התזמורת חנה פתיה. הוא כבר מוכר כאחד שמייצג את האוטנטיות בצורה מעניינת, אך פה זה פחות עבד, כי במקום אוטנטיות של קהל המתחבר עם השירה והנגינה, קיבלנו קהל אוטנטי שבקושי מגיב, וחלק ממנו נרדם, אם כי מדי פעם היו גילויי אי-אוטנטיות על ידי מחיאות כפיים, כשמנהלת ההפקה עוברת לידי ושואלים אותה "עוד כמה זמן זה נגמר" והיא עונה במין התנצלות כזו "עוד שני שירים", אני מבין שמשהו פה לא עבד.
ולמרות הכל, זמזומי הקהל לסירוגין בקטעים שיופיים לא יכול להיות מופרע על ידי שום דבר שבעולם כן תרמו כמה דקות של אושר בתוך כל האווירה הזו. סוף דבר, הכוונה והמטרות מסתבר שהם טובות, אבל הם מהולים חזק עם חוסר מקצועיות בולט לעין, ועם איוש לא נכון של התפקידים השונים.
בפועל, האינטרס שלי ושל כולם היא לראות תזמורות מהסוג הזה מצליחות, כי אני והם לא הולכים להקים בזמן הקרוב תזמורת או להתדפק על דלתות של רשויות מקומיות ועוזרים פרלמנטרים בכנסת בכדי לקבל תקציב, אז אדרבה אם זמנם וחייהם ערוכים לכך שיצליחו בשביל כולנו.
אבל עדיף להישאר עם עולם בתי הכנסת, הרכבי הנגנים המאולתרים כיום, החזנים הפייטנים הזמרים והנגנים המוכרים לכולם, ואלו שצומחים אט אט, עם אירועים יזומים מפה ומשם, מאשר להזדקק לכל מיני גופים מאורגנים, שבלי כוונה ממיטים על כל התרבות הזו אסון הן מבחינה תפישתית של התרבות הזו בהיכרות עם הקהל הרחב והקהל הטבעי שלה, והן מבחינה אידיאולוגית, של קווי היסוד שלה, האמנותיים והמסורתיים.
צירפתי קטע ווידאו ארוך בו מבצעים ר' יהודה עובדיה פתיה ומשה לוק את הפיוט המרגש עד דמעות של "עוקד והנעקד והמזבח" מתוך תפילות ראש השנה לפני תקיעת שופר, מי שרואה עד הסוף שינסה להבין מן המעט הזה את הכלל, הן בהיבט המהותי של אופי הערב, והן בהיבט האמנותי שבשילוב הגס בין הסגנונות.
כולי תקווה שבסדרת הקונצרטים הבאה המתוכננת עם יחיאל נהרי בחודש הקרוב, הם יצליחו להתחבר חזרה אל תרבות "שירת המזרח", וגם בהמשך הסדרה הנוכחית.
תגובת תזמורת 'פירקת אל נור' לא התקבלה עד לרגע פרסום הכתבה, לכשתתקבל - נפרסמה.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 37 תגובות