י"ג סיון התשפ"ד
19.06.2024

קרע של שנים: כך נרקם השלום בין דגל לגור

עוד בטורו השבועי של יעקב ריבלין: הזכויות הייחודיות שעומדות לרפואת נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס

קרע של שנים: כך נרקם השלום בין דגל לגור

במקום בו נגמרת הציניות ומתאיידים החשבונות הפוליטיים מתחיל התיאור של האירוע המרטיט בחתונה הגדולה בירושלים. הרגע בו קם כ"ק מרן האדמו"ר מגור מכיסאו ומסר אותו למרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן המיס גם לבבות של אבן. צפייה בצילומים (לא, לא היינו שם. אם רק היינו יודעים מראש) מגלה אישים שדומה היה שהקרח זורם בעורקיהם, כמו למשל ראש עיריית בני ברק חנוך זייברט, מקפצים במקומותיהם בהתרגשות כאברכים צעירים בשמחת תורה. וכל עצמותיהם אומרות שירה.

מי שהצליח לשמור קצת יותר על איפוק, אך גם עליו ניכרו אותות ההתרגשות, היה שר הבריאות יעקב ליצמן. בעלי לשון שאף פעם לא חסרים אמרו שהיה משהו קטן שקצת צרם לו, העובדה שלא הוא ארגן את המפגש. הבל הבלים. נכון שמישהו אחר יזם וארגן אך הוא היה מודע לכך כמעט מהרגע הראשון. מה גם שברגעים של שמחה מרטיטה שכזאת המוח מתנקה לחלוטין מכל החשבונות.

עד לרגע הקסום הזה היו לא מעט דפיקות לב בין המארגנים משני הצדדים. קודם כל היה ברור שאם תהיה הדלפה הכי קטנה החוצה המפגש לא יתקיים. ועכשיו לך ותשמור בסוד מהלך שדורש כל כך הרבה הכנה וארגון מראש. רק במתחם החתונה עצמו עבדו עשרות אנשים על הכנת המחסומים שיאפשרו לרכבו של מרן ראש הישיבה להיכנס ממש עד לפתח האולם. הם עבדו ולא ידעו על מה הם עובדים.

שעה לפני הכניסה של מרן הגראי"ל שטיינמן כבר היו במקום שניים מבכירי מקורביו: קובי רוזנשטיין ויהודה וצלר. אם רק היה שם כתב פוליטי חד עין הוא היה עושה אחד ועוד אחד והחשיפה הייתה בלתי נמנעת. אבל לא היה אחד כזה, ומבין הנוכחים לא היה מי ששאל את עצמו מה בדיוק החבר'ה האלה עושים שם.

גם מאות האנשים שעברו באותו זמן ליד ביתו של מרן הגראי"ל בחזו"א 5 וראו אותו יוצא מלווה באופנועים של היס"מ (לפתיחת הצירים בדרך) לא קישרו את היציאה לחתונה המלכותית המתקיימת באותה שעה בירושלים. מי שמכיר את האזור יודע שהוא רווי בכתבי ומדווחי נייעס ככינים בארגז חול. כולם ראו, אף אחד לא חשב שיציאה כזאת אינה לאירוע מקומי קטן בתוך העיר.

גם לאחר שהובטחה מעטפת החשאיות, גורם אחד לא ניתן היה לחיזוי מראש. גם המקורב אליו ביותר - הרב דוד שפירא, לא יכול לדעת יום מראש האם כוחותיו של מרן הגראי"ל יעמדו לו ליציאה של שלוש שעות ויותר מהבית. את הנתון הזה יכול לספק רק רופא הבית לאחר בדיקה בעת הסמוכה ליציאה. זו הסיבה, למי שתהה בשעתו, מדוע נערכה ועידת דגל התורה לפני כחצי שנה דווקא בקיבוץ חפץ חיים ולא במקומות אירוח מתאימים יותר. טווח החיפושים של מארגני הועידה הוגבל לעשרים דקות נסיעה מבני ברק כדי לאפשר את השתתפותו של מרן. וכאן מדובר בשעה לכל כיוון, פלוס שהות לא ידועה ועוד באירוע מתוח ומרגש כל כך. והנה זה קרה.

בסוד קדושים
מי יצר את הקשר לאחר שמונה עד עשר (השאלה מהיכן סופרים. ועל כך בהמשך) שנות ניתוק כמעט מוחלט? מספר התשובות הוא כמספר הנשאלים בעלי העניין בפרשה. מה שברור הוא שלנקודת השיא של המפגש בחתונה קדם יותר משבוע של דיבורים והכנות. הטיימינג הרשמי מתחיל אמנם ברגע בו נכנס בנו של כ"ק מרן האדמו"ר מגור למעונו של מרן הגראי"ל ובפיו הזמנת כ"ק האדמו"ר לחתונה. זה היה יומיים לפני האירוע.

אבל לכול ברור שעצם ההזמנה הרשמית לא הייתה מתרחשת בלי שיחות מוקדמות בהן הודיעו אנשי הבית בחזו"א 5 שאם תהיה הזמנה היא תיענה בחיוב. השאלה היא כמה זמן חוזרים אחורה בתהליך ההבשלה שהוביל למהלך המפתיע. בקווים כלליים ניתן לומר שמאז הנתק בתשס"ז או בתשס"ט, היו מספר מגעים לשלום שלא צלחו יפה. היו שליחים שנעו מכאן לכאן אך השעה כנראה לא הייתה בשלה.

מהלך השלום עבר להליך מעשי יותר בעקבות שיחות גישוש ראשוניות שהובלו בידי שני אישים שעבדו במקום אחד. היו אלה היועץ האסטרטגי מנחם גשייד, המקורב מאוד לחלונות הכי גבוהים בסיעה המרכזית, והעסקן הרפואי לייזר קפלן. שניהם חוסים בצילו של אלימלך פירר הידוע בארגון 'עזרא ומרפא'. מתוקף עיסוקו בעניינים רפואיים, קפלן נכנס ובא בבית שבחזו"א 5 כאשר זה נדרש. גשייד שנחון בחושים מחודדים הריח שיש שעת כושר להתניע מהלך של שלום. הוא לא התרשם מחילופי הדברים הצעקניים שבין ליצמן וגפני ומסכסוכי הקצאת הקרקעות בין דגל לאגודת ישראל בבני ברק.

בתקשורת החרדית האירועים תפסו כותרות וזכו לים של פרשנויות, אבל גשייד ידע להבחין בין חילוקי דעות אמיתיים ושורשיים, כמו פרשת החינוך העצמאי והבחירות לעיריית ירושלים, ובין מלחמת תרנגולים בין פוליטיקאים על קרדיטים ומגרשים. גם הסיפור של חיפה שהוא קצת מהותי יותר נובע מאינטרסים פוליטיים, ולא מתפיסות שונות של ההנהגות הרוחניות באגו"י ובדגל התורה.

ולא רק שאין חילוקי דעות שורשיים בשנים האחרונות. להיפך, בכל המאבקים הקשים של היהדות החרדית צעדו כל החוגים (למעט הפלג הידוע שהוא אגב אולי המפסיד הגדול ביותר ממפגש השלום השבוע) כתף אל כתף. שנות המלחמה בחוק הגיוס של יאיר לפיד, המלחמות להצלת החינוך החרדי מאימתו של שי פירון, והפלת ממשלת בנט-לפיד-ביבי - היו שנות האחדות הפוריות ביותר של היהדות הנאמנה. משבאו שנות השובע של ממשלת נתניהו הנוכחית החלו קצת להתקוטט על השלל אבל גם זה לא ברמות של חרב איש ברעהו כמו בבחירות תשס"ט בירושלים והמלחמה על החינוך העצמאי.

מה שנותר לסלק בדרך לאחדות שהופגנה השבוע זה רק את משקעי העבר בין החצרות (יצוין בהדגשה כי הדברים נסובים כלפי החצרות בלבד. אין לנו שיח ושיג בגדולי ישראל ואין אנו מפרשנים חלילה את מהלכיהם). משקעים זה לא דבר שצריך לזלזל בו אבל הטיפול בהם הוא קל יותר, אם רק מאתרים רצון משני הצדדים. המגעים המוקדמים של גשייד וקפלן העלו שיש בהחלט על מה לדבר.
מצד בית מרן הגראי"ל, מי שהיה בסוד העניינים מהרגע הראשון הוא הנכד הרב דוד שפירא.

היכולת של שפירא להוביל מהלכים ציבוריים וגם פוליטיים, בחשאיות מוחלטת, באה לידי ביטוי במהלך המפתיע של הסכם החוק הנורווגי והחינוך העצמאי עם שלומי אמונים. שמונה חודשים זה היה תקוע והדרג הפוליטי הלך והקצין משבוע לשבוע. כמה ימים של שיחות מואצות בין שפירא ואנשיו - זליג אורלנסקי, מנחם שפירא ויהודה וצלר - עם ראשי שלומי אמונים וההסכם נחתם מעל לראשם של בכירי דגל התורה. מה יצא ממנו לשלומי אמונים זה כבר סיפור בפני עצמו.

את שיחת הטלפון החצי רשמית הראשונה ביצע גורם נוסף המקורב לשני הצדדים. מדובר ביעקב ביבלה, מנהל רשת הספרים הידועה 'אור החיים'. בשיחה שלו עם שפירא נקבע כי אם תגיע הזמנה רשמית לחתונה היא תיענה בחיוב, בכפוף כמובן למצבו של הגראי"ל ביום החתונה. השלב הבא של ביקור בן כ"ק האדמו"ר בבית הגראי"ל היה לפרוטוקול בלבד. וראו זה עוד פלא: למרות שהביקור לא התקיים בחצות לילה, אלא בשעות הביקור המקובלות, עדיין נשמרה מעטפת החשאיות.

עטרה ליושנה
קשה להניח את האצבע על המועד המדויק של הנתק בין החצרות. מה שידוע הוא שהמסע המשותף האחרון של שני גדולי ישראל היה בחודש אייר תשס"ז. קדם לו מסע בשנת תשס"ד והמסע ההיסטורי הידוע לארצות הברית בחודש אייר תשנ"ח. לגבי המסע הראשון ניתן רק לומר שהוא היכה גלים בכל רחבי העולם היהודי,. לא פחות מחתונת השלום שהתקיימה השבוע.

במסע האחרון בתשס"ז ביקרו גדולי ישראל בצרפת, בלגיה ובריטניה. הם התקבלו בכבוד מלכים בכל הקהילות בהן ביקרו, וההשפעה הרוחנית על הקהילות יש אומרים שניכרת עד עצם היום הזה. מדוע היה זה המסע האחרון? בשעתו נשמעו טענות שהיו אישים שהצטרפו לביקור וניצלו אותו לצרכים אחרים. או שכן או שלא. בכל מקרה, יותר כבר לא דובר על מסעות נוספים.

אבל עדיין היו צינורות פתוחים בין שתי החצרות להעברת מסרים חשובים. הצינורות החלו קצת להיסתם שנה לאחר מכן כאשר החלה המלחמה הגדולה נגד שפע שוק. כאן באו לידי ביטוי הגישות העקרוניות השונות. האם ללכת למלחמה עד הסוף (שבדיעבד מתברר שהביאה להתמוטטותה של קבוצת דודי וייסמן, ראשונת מחללי השבת במגזר הקמעונאי) או לקבל את ההפרדה המבנית בין הרשת עם הסניפים במגזר החרדי ליתר החברות בקבוצה.

נקודת המשבר הידועה הייתה בכינוס מועצגה"ת של דגל התורה וחלק מחברי ה'מועצת' של אגו"י במלון נובוטל בירושלים. ה'מועצת' התכנסה לאשר הסכם חלוקת שליטה חדש בין דגל התורה ושלומי אמונים שנחתם בין ה"ה מנחם פרוש ושלמה לורנץ, נשמתם עדן. בהסכם נושלה הסיעה המרכזית מהשליטה בארגון ולשם הסמליות השאירו לה מספר מקומות פנויים בהנהלה החדשה. האישור שניתן למהלך בכינוס הגדול קבע את הרכב העמותה החדשה ואת צוות הניהול בפועל.

בצר לה יצאה הסיעה המרכזית לקרב משפטי בכמה חזיתות. עתירה אחת הוגשה בשם יו"ר החינוך העצמאי הרב אברהם יוסף ליזרזון ואחת בשם חבר ההנהלה הוותיק ר"ע בני ברק לשעבר הרב יצחק מאיר ז"ל. העתירות הוגשו נגד הצדדים הפרוצדוראליים של הקמת העמותה החדשה. משפטנים שבדקו את שני התיקים העריכו כי ניתן לנהל בהם קרב התשה שלא יפחת באורכו מהקרב המתנהל זה עשרות שנים בין הצדדים בישיבה של הגבעה שמעל לרחוב הרב דסלר בבני ברק. אין סוף לדיונים האלה.

הדיונים החלו בשתי העתירות בבית המשפט המחוזי בירושלים. מי שפרש ראשון היה הרב לייזרזון שקיבל הוראה לא להכניס את ראשו בין ההרים הגבוהים. העתירה בשם הרב יצחק מאיר שהייתה ליבת המאבק מצד החינוך העצמאי המשיכה להתנהל עד שביום בהיר אחד היא נמשכה בחזרה במפתיע.

וזה לא קרה בגלל שעורכי הדין של הסיעה המרכזית החליטו שאין להם קייס. הסיבה היחידה כפי שנחשפה בשעתו על ידי כותב השורות הייתה הוראה חד משמעית מהחלונות הגבוהים להפסיק את המאבק המשפטי ויהיה אשר יהיה. מה שאכן היה זה שדגל התורה השלימה את מהלך ההשתלטות על החינוך העצמאי עד תומו. הסיבה להוראה לא נמסרה רשמית אך גורם בכיר מאוד בסיעה המרכזית אמר לנו שהיא נבעה משתי סיבות: הרצון להרגיע את הרוחות ביהדות החרדית, והחשש שהמשך המאבק יביא לקריסת החינוך העצמאי. הייתה זו הושטת יד לשלום שלא נענתה מסיבות שאין כאן המקום לפורטן.

גם במבט של שבע שנים ויותר אחורה קשה לדעת אם משבר הבחירות בירושלים היה פועל ישיר של משבר החינוך העצמאי, או שהוא היה נגרם בכל מקרה. מצד אחד, אין ספק כי בסיעה המרכזית רצו לגמול לפרוש על הפרשה ולפיכך לא תמכו בו לראשות העיר. מצד שני, גם בחנן 10 עיכבו את התמיכה בו עד שהיה ברור כמעט לחלוטין שהוא עומד להפסיד. מצד שלישי, לא ממש יצאה הוראה שלא להצביע עבורו, וגם אם יצאה, חישובי הקולות מלמדים שהוא היה מפסיד גם בלאו הכי.

בכל מקרה, בחירתו של ברקת והיחס המועדף שיש שטוענים שהעניק למוסדות המרכזית על פני האינטרסים של הציבור הליטאי בעיר שרפו את הגשר האחרון שעוד היה בין שתי החצרות. אם היה עוד סיכוי לבנות אותו מחדש הרי שפעולת התגמול של דגל ושלומי אמונים - הבחירה בגפני לראשות ועדת הכספים - חיסלה אותו פעם נוספת.

הראשון שיצק אפוא את היסודות עליהם הונחו כעבור מספר שנים אבני השלום הנוכחי, הוא כנראה לא אחר מאשר יאיר לפיד. השנה ומחצה של יש עתיד בממשלה הייתה האיום הגדול ביותר על הציבור החרדי מאז מלחמות החינוך של שנות החמישים. משהתברר שסכנת האויב מבחוץ אין לה תקנה אלא באחדות מבפנים - עיין ערך ההצלחה של ליצמן וגפני להפיל אותו - הייתה זו רק שאלה של זמן ושליחים מתאימים עד שחזון השלום יתרחש מול עינינו המשתאות במעמד האחדות של יום שלישי השבוע.

מרכז פרס
שתי כותרות בשעה אחת חלקו את תשומת הלב של יום שלישי השבוע. זו שבישרה על מעמד האחדות הנפלא בחתונה בירושלים וזו שבישרה בעצב על האירוע המוחי של שמעון פרס כמעט באותן דקות. במגזר הכללי הכותרת הייתה כמובן על פרס. אצלנו על האחדות. אבל גם מי שראשו ורובו היה בחדשות הזורמות מבית המדרש הגדול בירושלים עגמה רוחו מהמידע שזרם סביב המלחמה שמנהלים הרופאים בשיבא על חייו של פרס.

בהתאם לכך, ההודעה שפרסמה מועצת הרבנות הראשית על תפילה לשלומו של פרס לא הייתה פורמלית בלבד. בשעתו מועצת הרה"ר קריאה לבקשת רחמים עבור אריאל בן אווה (שרון). כמדומנו שאפילו מפרסמי הקריאה לא עשו זאת בעצמם. הבקשה של הראש"ל הגר"י יוסף לתפילות למען פרס יצאה מהלב ונכנסה אל הלב. לא ראינו אמנם תפילה המונית ליד הכותל המערבי אבל כמה וכמה רבנים ויהודים טובים המוכרים לנו היטב אכן אחזו את ספר התהילים בידם.

בעת כתיבת השורות הרופאים עדיין נלחמים על חייו וזמנם של ההספדים טרם הגיע. אבל עוד לפני האירוע הנוכחי כבר נשאלה השאלה מה גרם לפרס להיות אחד האישים החילוניים היותר מוערכים בציבור החרדי בעשור האחרון. קודם לכן היו תקופות ששמו הוזכר כמעט בתיעוב. חוץ מכמנה אגודאים שרופים מי לא צהל למשבתו על כישלון התרגיל הידוע. מי לא התגייס בבחירות תשנ"ו למען נתניהו ונגד פרס. מי לא זוכר לו עד עצם היום הזה את הסכם אוסלו הידוע לשמצה.

אין ספק כי לפרישה של פרס מהמרוץ הפוליטי והישיבה בכס נשיא המדינה היה בכך חלק ניכר. מהרגע שכבר לא היה ביכולתו להריץ מהלכי שלום אבודים ומסירת שטחים לפלסטינים - היה קל יותר להיזכר בתרומה האדירה שלו לביטחון המדינה במשך עשרות שנים, בהיותו מנכ"ל משרד הביטחון בהקמת המדינה; במניית היסוד שלו בהקמת הכור הגרעיני בדימונה; ובמסעות הרכש שלו ברחבי העולם לקניית נשק חדיש למדינה ששני שליש מהגלובוס היו שמחים לראות אותה נמחקת.

בציבור החרדי שינה פרס את תדמיתו בעיקר בגלל מערכת היחסים הנדירה שלו עם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל. מערכת יחסים זו היא שתרמה לאגדה ולפיה פרס הוא זה שביסס את מעמד דחיית הגיוס לבני הישיבות (אגדה שהופרכה במוסף פסח של כותב השורות לפני שנתיים). מה שנכון היה בהקשר לכך שהוא אף פעם לא השתמש בנשק הגיוס במערכות הבחירות הכי קשות שלו. גם במערכות שהציבור החרדי חבר במפורשות לצד שכנגד.

פרס זכה להוקרתו של מרן הגר"ע יוסף ושל גדולי ישראל אחרים כי הוא ידע להוקיר ולהעריך תורה מה היא. הוקרה זו היא שהביאה אותו מדי חג לביתו של הגר"ע יוסף בכל שנה. גם בשנים בהן ש"ס הייתה שותפה לממשלות הימין שנגדן הוא לחם. הוא בא לבקר גם לאחר שבגדו בו בתרגיל הידוע,. הוא בא לבקר אחרי הפרישה מממשלת רבין,. והוא לא הפסיק לבוא גם לאחר שש"ס, באחד התרגילים הכי מכוערים העדיפה את משה קצב על פניו. מאחורי התרגיל הזה עמדו כמה טייקונים ואכמ"ל.

את הפיצוי היחיד על שנים רבות של כפיות טובה הוא קיבל רק כאשר התמודד לנשיאות מול רובי ריבלין. אלי ישי פעל בעד ריבלין אבל אטיאס השקול יותר הבין שהגיע הזמן להפסיק לתקוע לאיש המכובד הזה סכינים בגב. כל יום משבע השנים של פרס בבית הנשיא הוכיחו כמה אטיאס צדק. פרס קירב לבבות בין חילונים וחרדים, דיבר בשבחם של לומדי התורה, ודלתו הייתה פתוחה בפני כל שליח של גדולי ישראל למטרות שטרם הגיע הזמן לפרסם אותן. אם עדיין לא ננעלו השערים יש לקוות שזכות זו תעמוד לו במיטת חוליו.
אחדות דגל התורה גור יעקב ליצמן הרב שטיינמן

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 10 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד