י' תמוז התשפ"ד
16.07.2024

המסע של אבא מטריפולי עד לבית הגר"י אדלשטיין

בכתבה מרגשת מגוללת רוני תשובה-מרק את סיפור מסעו של אביה, אלישע תשובה ז"ל, מטריפולי בלוב דרך מפא"י של בן גוריון ועד לביתו של הגר"י אדלשטיין

המסע של אבא מטריפולי עד לבית הגר"י אדלשטיין
כריכת ספר



בכ"ו באלול תשע"ו, ימלאו 35 שנים להסתלקותו של אבי המנוח, אלישע תשובה ז"ל, מותיקי רמת השרון ופעיל ציבור. השנים שחלפו לא השכיחו את זיכרון דמותו, לא מותיקי העיר שזוכרים לו הכרת הטוב על פועלו ולא מרבה הראשי של העיר הגר"י אדלשטיין שליט"א שנוהג להגדירו כאיש חסד של אמת.

אבי נולד בשנת 1930 בטריפולי שבלוב, בן לרב הקהילה הרב אברהם תשובה הי"ד, מי שהקים את בית הדפוס העברי הראשון בעיר, על מנת להדפיס ולהפיץ ספרות תורנית ליהודים, נכד לרב ולדיין הרב שלום תשובה ז"ל. אבי למד בטריפולי בישיבת עץ חיים.

במלחמת העולם השנייה, זרועותיהם הארוכות של היטלר ומוסוליני ימ"ש הגיעו גם ללוב שנשלטה ע"י האיטלקים. סבי ומשפחתו הצליחו לחמוק מרכבות המוות כשברחו עם חלק ניכר מהקהילה למערות ולכפרים המרוחקים, שם הסתתרו. עם תום המלחמה כשסבי חזר עם משפחתו לטריפולי הם מצאו את בית הדפוס המפואר שבור והרוס, לאחר שהנאצים והערבים בזזו וחמסו.

נחמתו של סבי בעת ההיא הייתה בנו בכורו שלום תשובה ז"ל שעלה ארצה לפני פרוץ המלחמה מצויד בכסף ומכונות דפוס מסבי, כאן הקים את בית הדפוס העברי הראשון בארץ, בית דפוס ממנו יצאו הכרטיסים של אליעזר בן יהודה, מחיה השפה העברית. הכרטיס הראשון ניתן לדודי ז"ל מאליעזר כאות הוקרה על פועלו.

בפרעות נובמבר 1945 בכ"ט בחשוון נרצח סבי הי"ד בפרעות ע"י ערבים בני עוולה. המלחמה והרצח האכזרי של אביו השפיעו על אבי שהיה אז נער צעיר חדור אידיאלים. הוא הצטרף זמן מה לאחר מכן לתנועתו של בן גוריון, עלה ארצה בעליה הבלתי לגאלית והצטרף לצבא.

כשאמו עם יתר בני המשפחה עלו ארצה בהמשך, הם הביאו איתם את שרידי בית הדפוס שליקטו. אבי ויתר על חלקו בדפוס המשפחתי למען פעילות פוליטית ציבורית במפא"י.

הוא התיישב עם אמי ואחותי הגדולה ברמת השרון שהייתה אז ברובה מושבה חקלאית, היה ממקימיה של קופ"ח כללית מוריה ומונה למזכיר / מנהל אדמינסטרטיבי של הקופה. את אמונתו שתפקידו של השמאל הוא לעזור בקידום החלשים, לדאוג לשוויון הזדמנויות ללא קשר למעמד סוציואקונומי והשקפה דתית, ראו על כל צעד ושעל שלו.

לימים כשהגעתי לעבוד כעובדת סוציאלית עם קשישי רמת השרון פגשתי באחת מותיקות העיר, פעילת ציבור שקיבלה את אות ההוקרה יקירת העיר לפני מס' שנים. כשהבינה בת של מי אני חייכה חיוך גדול "לא סתם חזרת בתשובה, אבא שלך לא נראה כלפי חוץ כדתי, אבל הוא הציל הרבה דתיים בתקופת הצנע". היא סיפרה בהתרגשות על הקרוב שלהם שנכנס עם פנקס כחול למשרד ההסתדרות לבקש עבודה, בכיו ותחנוניו לו עזרו לו מול הפקיד. "באותם ימים" כך סיפרה "עבודות והטבות קיבלו רק בעלי הפנקס האדום. מי שהיה לו פנקס כחול של הפועל מזרחי, יכול היה לשכוח מעבודה והטבות. אותו קרוב יצא בבושת פנים. אבא שלך שראה הכל מהצד יצא אליו והזמין אותו בשקט לבוא מחר. למחרת הוא הביא לו עבודה. השמועה עברה מפה לאוזן ואנו ידענו שמי שיש לו פנקס כחול צריך ללכת לאבא שלך. רק הוא ראה את בני האדם ולא את צבע הפנקסים"...

סיפור מרגש לא פחות שמעתי ממי שעבדה אז כעובדת ניקיון בקופ"ח. אישה קשת יום עם רקע של אלימות בבית ומצב כלכלי קשה. היא הייתה זקוקה לעבודה כמו אויר לנשימה, אך בשל לחץ נפשי ומזג סוער נטתה לריב עם עובדות אחרות, נטייה שכמעט עלתה לה בפרנסתה. "אני לא יודעת איך אבא שלך הצליח לשים לב כל פעם מחדש עם כל העבודה הקשה שהייתה לו. אבל בכל ויכוח, שנייה לפני ההתפרצות הגדולה שלי, הוא היה בא אלינו וקורא לי לגשת. הוא היה לוקח אותי לסיבוב של כמה דקות בשביל העצים שמאחורי הקופה ומחזיר אותי רגועה. זכיתי לעבוד איתו רק שנה וחצי. אחר כך הגיע אחד הימים הכי שחורים בחיי, היום בו הודיעו לנו בטלפון שהוא נפטר...".

בשנותיו האחרונות של אבי הוא חווה אכזבה קשה ממדיניות השמאל הישראלי. "למה הם לקחו לנו את הדת ואת המורשת של העבר שלנו? למה לא יכולנו להיות מספיק טובים בשבילם כמו שאנחנו עם הדת והמסורת של בית אבא?" התבטא בכאב רב בפני מקורביו.

בהמשך הוא חזר לפקוד את בית הכנסת מדי שבת ולא רק בחגי ישראל כפי שנהג עד אז. בשנתיים האחרונות לחייו, זכיתי לראות אותו מוסר נפש מדי שבת על הזכות להיות נוכח בהוצאת ספר תורה מההיכל. באותה עת לאחר התמודדות בת 20 שנה עם מחלת כליות קשה הוא נזקק לטיפולי דיאליזה. בערב שבת לאחר טיפול הבוקר היה חלש מכדי ללכת לביה"כ הקבוע שלו והלך לבי"כ קרוב יותר. אך בשבת עצמה היה מתעקש ללכת להתפלל בסוכת שאול – ביה"כ הספרדי היחיד שהיה אז באזור די מרוחק מהבית. אמי הייתה מנסה מדי שבת לשכנעו ללכת לביה"כ הקרוב והוא בשלו: "ספר תורה יוצא מההיכל בשבת ולכבודו אני צריך להגיע למקום הקבוע שלי".

התלוויתי אליו מדי שבת, ראיתי אותו כמעט קורס מהמאמץ, מגיע בכוחותיו האחרונים לביה"כ, מייצב נשימה בתפילת שחרית. הייתי מחכה יחד איתו לרגע הנשגב בו יתחילו לשורר "...ויהי בנסוע הארון...", אז דומה היה כי בן אדם חדש לידי. הוא קרן כולו מאושר, כשהשיא מבחינתו היה לאחר הקריאה, בהגבהת התורה. היה נדמה לי כילדה שהנה גם הוא מתרומם למקום נשגב וגבוה יחד איתו".

בעתות קידושים בביה"כ היה לו מנהג סודי ומסקרן – היה משאיר אותי עם כוס חד פעמית מלאה בממתקים לצידו של חברו הטוב לאחר שלחש לו "תשמור עליה, אני קופץ לאשכנזי". ניסתי לעקוב אחריו ולראות מה יש מאחורי הגדר, לא הבנתי מה מסמלת המילה המוזרה הזו. הייתי קטנה ונמוכה מכדי לראות שיש עוד בית כנסת מאחורי הגדר: ביה"כ האשכנזי גאולת ישראל אליו היה הולך כדי להגיד שבת שלום לגר"י אדלשטיין שליט"א. לא ידעתי אז שיבוא היום שבו אפסע על שביל סודי שישאיר לי אבא, דרכו אגיע בעצמי לרב אדלשטיין שליט"א ואשמע ממנו על הקשר המיוחד שהיה ביניהם במשך שנים בלי שאף אחד מאיתנו ידע. לא ידעתי אז שלימים יהפוך הרב שמאחורי הגדר להיות אבי השני.

בכ"ו באלול תשמ"א, בחודש התשובה הרחמים והסליחות אבי החזיר את נשמתו האדירה לבוראה, לאחר ניתוח השתלת כליה שנכשל. הוא נפטר ללא שזכה להגשים את חלומו האישי להתפתח בתחום הכתיבה והיצירה ולפרסם את שיריו וסיפוריו הרבים, כולל מחזה פרי עטו. רק קרוביו וחבריו זכו ליהנות מפירות עטו הגדושים באהבת ישראל, אם כי מעט משיריו פורסמו בעיתונות המקומית. הוא הקריב את אהבתו הגדולה לכתיבה ואת כוחותיו העניק לעבודתו הציבורית ופרנסת בני ביתו.
בי"ח בניסן תשע"ו ביום ההולדת שלי, הרגשתי צורך להתחקות על שורשיי ושמתי פעמיי עם בעלי וילדיי למוזיאון ליהדות לוב שבאור יהודה. שם פגשתי את מנהל ואוצר המוזיאון אבי פדהצור שהתברר כי הכיר באופן אישי את דודי שלום תשובה ז"ל. למרגלות תמונתו של סבי הי"ד מר פדהצור השלים לי את כל שהיה חסר בפאזל המשפחתי. כשהמורשת המשפחתית והעדתית מקיפה אותי מכל עבר הבנתי לראשונה בחיי שבעצם למרות מה שחשבנו תמיד, אבי לא הלך רחוק ממורשת בית אביו:
השמאל? הוא הגיע אליו כי חיפש דרך לדאוג לחלשים, לדאוג לשוויון ולחתור לאהבת ישראל – מה שראה בבית אבא.
הדפוס? הוא פרש טכנית מהדפוס המשפחתי אך לא עזב את המילים מעולם. הוא הוציא מילים לא ממכונות אלא מקירות ליבו, מילים מתוקות מלאות באהבת ישראל.
התורה? האבא שנפטר בחודש התשובה, הרחמים והסליחות הוריש לבתו הקטנה שליוותה אותו לבית הכנסת את אהבת התורה ושביל סודי לאחד מגדולי הדור של ימינו, רב ענק הרואה מולו תדיר את האדם ולא כל סממן חיצוני אחר. לצילו יגדלו בהמשך נכדיו תינוקות של בית רבן שימשיכו את שרשרת הדורות ישראל סבא.

וכעת? כעת כל שנותר לילדה הקטנה שגם ירשה ממנו את אהבת הכתיבה, לנסות לאסוף את המילים המתוקות שנותרו מיותמות עם מותו, לשלב בהן את אהבת ישראל ואהבת התורה ולנסות להמשיך להזרים אותן הלאה לטובת הציבור.

הלוואי ויהא זה לעילוי נשמתו של אבי ומורי, אלישע ז"ל בן רבי אברהם תשובה הי"ד.

אלישע תשובה טריפולי שואה תנצבה הגרי אדלשטיין

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד