"לברית הבט": יום כיפור זהו זמן להגדרת החרדיות מחדש
הרב יהושע פפר קרא את מאמרה של איילת שקד על הכלכלה הישראלית ותפקידה של המדינה, וחושב שהגיע הזמן לנסח מחדש את המטרות העומדות בפני החרדים בתקופה הזו • מה אנחנו בעצם רוצים?
- הרב יהושע פפר
- ח' תשרי התשע"ז
- 8 תגובות
עו"ד הרב יהושע פפר
לא על הפרגמטיזם לבדו יחיה האדם.
בשבוע האחרון זכינו לתופעה נדירה ובהחלט מרעננת בפוליטיקה הישראלית. במקום סלוגנים רדודים, תפיסת כותרות, תקיפות אישיות וציוצים קצרצרים, פרסמה שרת המשפטים איילת שקד מסה מעמיקה ומעניינת בכתב העת החדש "השילוח", הפורסת בפני הקורא את תפיסת עולמה ביחס לכמה סוגיות יסוד בחוק, בחברה ובמשפט הישראלי.
השחקנים האחרים בפוליטיקה הישראלית לא נשארו אדישים. אחד אחרי השני פרסמו יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ושלל פוליטיקאים נוספים תגובות למאמרה, תוך שרובם ככולם משבחים את היוזמה עצמה. למרות התנגדות חריפה לתוכנו, יחימוביץ' הודתה ש"זה טקסט אידיאולוגי חשוב", ואף לפיד קבע כי "אסור לנו לכלוא את המסמך הזה באחת הקופסאות הקטנות (והמשעממות) של פוליטיקת הזהויות הישראלית".
מזוית ראותי, גם אני התרשמתי לטובה ממאמר זה. כאדם חרדי-תורני, הוא עורר אצלי שתי תגובות: האחת לתוכנם של דברים, והשנייה כללית יותר – האפשרות של פרסום מאמר מקביל "אצלנו" בציבור החרדי.
ביחס לתוכן, המאמר עורר הדים תקשורתיים בגין משפט אחד, בו קבעה שקד את אמונתה "שנהיה למדינה דמוקרטית יותר ככל שנהיה מדינה יהודית יותר, ושנהיה למדינה יהודית יותר, ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר". כמובן, לא כולם יסכימו לכך. מרן הרב שך זצ"ל אמנם התבטא ש"רק התורה הקדושה היא הדמוקרטיה האמתית" (מכתבים ומאמרים ח"ה), אך ה"דמוקרטיה האמתית" שלו היא כנראה רחוקה שנות-אור מכפי שהיא נתפסת בדרך כלל.
אך המאמר היה הרבה יותר ממשפט בודד זה. הוא עסק בעיקר בתפקידים וחלוקת הסמכויות של רשויות המדינה השונות. הייתה בו ביקורת על הרשות המחוקקת (הכנסת), המחוקקת את עצמה לדעת – מידי הרבה הצעות חוק (רובן לא מעשיות ובוודאי לא מעמיקות), רגולציה ובירוקרטיה חונקות, ותפיסה עצמית של "מדינת גננת" הדואגת לאזרחים חסרי-ישע – וכן על רשות השופטת הנוטלת לעצמה סמכויות לא-לה. כמו כן ביקש המאמר להפוך את יהדותה של המדינה מעיקרון סמלי בלבד לעיקרון מנחה ומרכזי.
ביחס לנקודות אלה, אני מאמין שתהיה הזדהות משמעותית אצל רבים בקרב הציבור החרדי. יש לנו בהחלט עניין ביהדותה של המדינה ברבדים רבים – לא במישור של כפייה דתית, אלא בהיותה "מדינה יהודית" ולא רק "מדינת היהודים". ביחס לתפקידו של ביהמ"ש, לעתים קרובות נשמעת ביקורת בציבוריות החרדית ביחס לכרסום מעמד הכנסת בידי אקטיביזם שיפוטי מרחיק לכת.
ובנוגע למקומה של המדינה בחיי הפרט, הרי שהחברה החרדית מייקרת ומעריכה את חיי הקהילה הרוויים ארגוני חסד וולונטאריים (כולל גמ"חים מכל סוג), קופות צדקה מקומיים, ואחווה וערבות הדדית. כמובן שהמדינה אינה יכולה להחליף את הגמ"חים ואת קופות הצדקה, הבנויים על אמון ועל יחסי קרבה בין חברי הקהילה המקומית, והתערבותה (כגון בחוק הגמ"חים המוצע) מהווה איום על תפקוד הקהילה הגרעינית בכמה מישורים. הדברים קל וחומר במישור החינוכי והערכי.
כל אלו כמובן דורשים התייחסות מורחבת ומנומקת, שלא ניתן להאריך בה מעל במה זו. אך בד בבד, המאמר מעורר דיון על מקומה של אידיאולוגיה כשלעצמה – של מסגרת תיאורטית ברורה ורהוטה (כפי שהציגה שקד), בתחום העשייה הציבורית.
במסגרת תפקידים שונים שאני ממלא, אני מראיין ומשוחח עם אנשים חרדיים רבים, ואחד הנושאים העולים תדיר הוא אפיון החברה החרדית – איזה עקרונות עומדים ביסודה ובבסיסה של חברה זו?
יותר מכל תשובה ספציפית, המפתיע ביותר הוא תמיד מגוון התשובות – החל מהקפדה על קלה כחמורה בתורה ומצוות, עבור באידיאולוגיות שונות כמו התבדלות וציות לרבנים, ועד הגדרות סוציולוגיות נטולות כל ביסוס רעיוני. וכמידת העדר אחידות התשובות, כך בערך מידת העדר החשיבה אודות הנושא.
מי שיעלעל בגיליונות "דגלנו" (צא"י) של שנות החמישים והששים של המאה הקודמת, יראה בחוש את הלהט האידיאולוגי שאחז בצעירי הציבור החרדי של אותן השנים. כולם ידעו בדיוק לשום מה הם מתגייסים: לבניית עולם התורה מחדש! מאז אותן שנות ההקמה אופוריות עברנו את שנות הצמיחה, את שנות המיסוד והפוליטיזציה, ואף את שנות השימור והקונסולידציה. במקביל (במידת מה) לתנועת הציונות, הגענו אף אנו כיום לעידן הציניות, ועמה לתקופה של שאלה ותהייה.
נדמה שהגיע הזמן לניסוח רעיוני חדש, למאמרים משלנו על יסודות החרדיוּת ועל תפקידנו ומטרותינו בזירה הפנים-חרדית ומחוצה לה. אנו מצטיינים כידוע בפרגמטיזם נבון – ירושה טובה מאבותינו נוחי נפש. אבל כבר נאמר שפרגמטיזם אינו אלא דאגה לצרכים אנושיים – ואחד הצרכים הבסיסיים הוא להיות יותר מפרגמטיסט. ובניסוח שלנו: לא על הפרגמטיזם לבדו יחיה האדם. הוא צריך גם מהות.
עשרת ימי תשובה בכלל, ויוה"כ בפרט, הם זמן של התבוננות במהות. ביום כיפור, עלינו להגיע מוכנים להצהיר בפני בורא העולם את המילים המופלאות "לברית הבט – ואל תפן ליצר". טענתנו היא שהנקודה הפנימית בקרבנו, מהותנו האמתי והעצמותי, היא ה"ברית" – היחס שלנו עם הקב"ה. ה"יצר" הוא אך חיצוני לנו, והעבירות שעשינו (ואף אלו שנעשה) אינן משקפות את מי שאנחנו באמת. בזאת שבים אנו שבים אל ה', וסומכים על מידת רחמיו – על עיצומו של יום הגדול והנורא – שיכפר על עוונותינו.
שמא עת מצוא היא לתהליך מקביל במישור הציבורי. מי אנחנו, החרדים? מהם היסודות המכוננים שלנו? איך נשמר אותם בתוך השינויים הכבירים המתרחשים מבית ומחוץ? ברור שלא נמצא לכך הסכמה גורפת, אך האם לא ראוי שגם לנו תהיה הזדמנות לקרוא ולהשמיע עמדות רציניות, מנומקות, מאוזנות ולא מתלהמות? אם מצע רעיוני מבוסס של פוליטיקאי יוצר רושם עמוק ודיון ער, האם לא ראוי שחברה המובילה קו רעיוני אידאולוגי תדון בו ותציג אותו ברבים?
בשבוע האחרון זכינו לתופעה נדירה ובהחלט מרעננת בפוליטיקה הישראלית. במקום סלוגנים רדודים, תפיסת כותרות, תקיפות אישיות וציוצים קצרצרים, פרסמה שרת המשפטים איילת שקד מסה מעמיקה ומעניינת בכתב העת החדש "השילוח", הפורסת בפני הקורא את תפיסת עולמה ביחס לכמה סוגיות יסוד בחוק, בחברה ובמשפט הישראלי.
השחקנים האחרים בפוליטיקה הישראלית לא נשארו אדישים. אחד אחרי השני פרסמו יאיר לפיד, שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ושלל פוליטיקאים נוספים תגובות למאמרה, תוך שרובם ככולם משבחים את היוזמה עצמה. למרות התנגדות חריפה לתוכנו, יחימוביץ' הודתה ש"זה טקסט אידיאולוגי חשוב", ואף לפיד קבע כי "אסור לנו לכלוא את המסמך הזה באחת הקופסאות הקטנות (והמשעממות) של פוליטיקת הזהויות הישראלית".
מזוית ראותי, גם אני התרשמתי לטובה ממאמר זה. כאדם חרדי-תורני, הוא עורר אצלי שתי תגובות: האחת לתוכנם של דברים, והשנייה כללית יותר – האפשרות של פרסום מאמר מקביל "אצלנו" בציבור החרדי.
ביחס לתוכן, המאמר עורר הדים תקשורתיים בגין משפט אחד, בו קבעה שקד את אמונתה "שנהיה למדינה דמוקרטית יותר ככל שנהיה מדינה יהודית יותר, ושנהיה למדינה יהודית יותר, ככל שנהיה למדינה דמוקרטית יותר". כמובן, לא כולם יסכימו לכך. מרן הרב שך זצ"ל אמנם התבטא ש"רק התורה הקדושה היא הדמוקרטיה האמתית" (מכתבים ומאמרים ח"ה), אך ה"דמוקרטיה האמתית" שלו היא כנראה רחוקה שנות-אור מכפי שהיא נתפסת בדרך כלל.
אך המאמר היה הרבה יותר ממשפט בודד זה. הוא עסק בעיקר בתפקידים וחלוקת הסמכויות של רשויות המדינה השונות. הייתה בו ביקורת על הרשות המחוקקת (הכנסת), המחוקקת את עצמה לדעת – מידי הרבה הצעות חוק (רובן לא מעשיות ובוודאי לא מעמיקות), רגולציה ובירוקרטיה חונקות, ותפיסה עצמית של "מדינת גננת" הדואגת לאזרחים חסרי-ישע – וכן על רשות השופטת הנוטלת לעצמה סמכויות לא-לה. כמו כן ביקש המאמר להפוך את יהדותה של המדינה מעיקרון סמלי בלבד לעיקרון מנחה ומרכזי.
ביחס לנקודות אלה, אני מאמין שתהיה הזדהות משמעותית אצל רבים בקרב הציבור החרדי. יש לנו בהחלט עניין ביהדותה של המדינה ברבדים רבים – לא במישור של כפייה דתית, אלא בהיותה "מדינה יהודית" ולא רק "מדינת היהודים". ביחס לתפקידו של ביהמ"ש, לעתים קרובות נשמעת ביקורת בציבוריות החרדית ביחס לכרסום מעמד הכנסת בידי אקטיביזם שיפוטי מרחיק לכת.
ובנוגע למקומה של המדינה בחיי הפרט, הרי שהחברה החרדית מייקרת ומעריכה את חיי הקהילה הרוויים ארגוני חסד וולונטאריים (כולל גמ"חים מכל סוג), קופות צדקה מקומיים, ואחווה וערבות הדדית. כמובן שהמדינה אינה יכולה להחליף את הגמ"חים ואת קופות הצדקה, הבנויים על אמון ועל יחסי קרבה בין חברי הקהילה המקומית, והתערבותה (כגון בחוק הגמ"חים המוצע) מהווה איום על תפקוד הקהילה הגרעינית בכמה מישורים. הדברים קל וחומר במישור החינוכי והערכי.
כל אלו כמובן דורשים התייחסות מורחבת ומנומקת, שלא ניתן להאריך בה מעל במה זו. אך בד בבד, המאמר מעורר דיון על מקומה של אידיאולוגיה כשלעצמה – של מסגרת תיאורטית ברורה ורהוטה (כפי שהציגה שקד), בתחום העשייה הציבורית.
במסגרת תפקידים שונים שאני ממלא, אני מראיין ומשוחח עם אנשים חרדיים רבים, ואחד הנושאים העולים תדיר הוא אפיון החברה החרדית – איזה עקרונות עומדים ביסודה ובבסיסה של חברה זו?
יותר מכל תשובה ספציפית, המפתיע ביותר הוא תמיד מגוון התשובות – החל מהקפדה על קלה כחמורה בתורה ומצוות, עבור באידיאולוגיות שונות כמו התבדלות וציות לרבנים, ועד הגדרות סוציולוגיות נטולות כל ביסוס רעיוני. וכמידת העדר אחידות התשובות, כך בערך מידת העדר החשיבה אודות הנושא.
מי שיעלעל בגיליונות "דגלנו" (צא"י) של שנות החמישים והששים של המאה הקודמת, יראה בחוש את הלהט האידיאולוגי שאחז בצעירי הציבור החרדי של אותן השנים. כולם ידעו בדיוק לשום מה הם מתגייסים: לבניית עולם התורה מחדש! מאז אותן שנות ההקמה אופוריות עברנו את שנות הצמיחה, את שנות המיסוד והפוליטיזציה, ואף את שנות השימור והקונסולידציה. במקביל (במידת מה) לתנועת הציונות, הגענו אף אנו כיום לעידן הציניות, ועמה לתקופה של שאלה ותהייה.
נדמה שהגיע הזמן לניסוח רעיוני חדש, למאמרים משלנו על יסודות החרדיוּת ועל תפקידנו ומטרותינו בזירה הפנים-חרדית ומחוצה לה. אנו מצטיינים כידוע בפרגמטיזם נבון – ירושה טובה מאבותינו נוחי נפש. אבל כבר נאמר שפרגמטיזם אינו אלא דאגה לצרכים אנושיים – ואחד הצרכים הבסיסיים הוא להיות יותר מפרגמטיסט. ובניסוח שלנו: לא על הפרגמטיזם לבדו יחיה האדם. הוא צריך גם מהות.
עשרת ימי תשובה בכלל, ויוה"כ בפרט, הם זמן של התבוננות במהות. ביום כיפור, עלינו להגיע מוכנים להצהיר בפני בורא העולם את המילים המופלאות "לברית הבט – ואל תפן ליצר". טענתנו היא שהנקודה הפנימית בקרבנו, מהותנו האמתי והעצמותי, היא ה"ברית" – היחס שלנו עם הקב"ה. ה"יצר" הוא אך חיצוני לנו, והעבירות שעשינו (ואף אלו שנעשה) אינן משקפות את מי שאנחנו באמת. בזאת שבים אנו שבים אל ה', וסומכים על מידת רחמיו – על עיצומו של יום הגדול והנורא – שיכפר על עוונותינו.
שמא עת מצוא היא לתהליך מקביל במישור הציבורי. מי אנחנו, החרדים? מהם היסודות המכוננים שלנו? איך נשמר אותם בתוך השינויים הכבירים המתרחשים מבית ומחוץ? ברור שלא נמצא לכך הסכמה גורפת, אך האם לא ראוי שגם לנו תהיה הזדמנות לקרוא ולהשמיע עמדות רציניות, מנומקות, מאוזנות ולא מתלהמות? אם מצע רעיוני מבוסס של פוליטיקאי יוצר רושם עמוק ודיון ער, האם לא ראוי שחברה המובילה קו רעיוני אידאולוגי תדון בו ותציג אותו ברבים?
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 8 תגובות