1. עמוד הבית
  2. פוליטי
  3. החרדים

חבול ומרוט: ככה זה כשרב הופך לפוליטיקאי

ספק אם רבה של רעננה ירצה לזכור את הקריירה הפוליטית הלא ארוכה שלו, שהתמקדה בהצהרות, קרבות עם דרעי וציות לדעת תורה • פרויקט החג של יעקב ריבלין - פרק שמיני
יעקב ריבלין, בקהילה, כ"א תשרי תשע"ז 23/10/2016 16:37
תגיות:

שששש

הרב יצחק פרץ >> תשמ"ד-תשנ"ו

תפקידים:
• שר הפנים
• שר העלייה והקליטה
• חבר וועדת החוץ והביטחון
• חבר וועדת החוקה, חוק ומשפט

זר בתוכם
הוא היה מי ששכנע את מרן הגרא"מ שך להתיר לש"ס להשתמש בתקשורת החזותית. בלי תשדירי הבחירות החזותיים, ש"ס לא היתה מגיעה בפרק זמן של פחות מחודשיים לתודעה של מאה אלף מצביעים שרובם טרם שמעו את שמה מעולם

שבע שנים מחייו עתירי המעש העביר רבה של רעננה, הרה"ג ר' יצחק פרץ, בשדות הקטל הפוליטיים. הוא יצא מהם חבול, מרוט וכאוב אך הם לא היו מבחינתו בזבוז מוחלט. עם כל הצרות והתלאות שפקדוהו במהלכן, היה לו את הכבוד לשאת את דבר היהדות החרדית ברמה, ללחום את מלחמותיה בגאון ולהוכיח שיש דבר אחד בחייו של פוליטיקאי חרדי שצריך להיות חשוב יותר מקידום הקריירה: ציות מוחלט לדעת תורה. כאשר נאלץ לבחור בין שתי דעות תורה הוא העדיף את זו שלאורה הלך שנים רבות עוד לפני הכניסה למגרש הפוליטי. את שכרו על כך הוא יקבל, כנראה, רק בעולם הבא. כי בעולם הזה היא עלתה לו בהרבה צער ומרורים.

איך בכלל הגיע רב בישראל, ומי שהיה מראשי תנועת בני תורה שהעבירה אלפי בוגרי ישיבות תיכוניות להיכלי התורה (מהפכה שהעמידה קרוב לשלושים אחוז מראשי הישיבות של היום. בדקו ומצאו) אל עמק הבכא של הפוליטיקה החרדית? אגדה אורבנית נפוצה מספרת שבלילה אחד בקיץ תשמ"ד ישבו שני אנשים צעירים מאוד על רשימת רבני הערים בישראל וחיפשו מועמד מתאים לעמוד בראשות התנועה החדשה שהקימו. לאחד קראו אריה דרעי ולרעהו הרב דוד יוסף. השניים עברו אות אחר אות וכאשר הגיעו לאות פ' אורו עיניהם. הם מצאו שם את שמו של הרב יצחק פרץ. רב כריזמטי, נואם בחסד עליון, ובעל גישה לציבור הרחב. הם סימנו את שמו בקו וירדו לבני ברק לקבל את הסכמתו של מרן הגרא"מ שך. משנענו, לא התקשו להעביר את השם החדש בבית שברחוב ז'בוטינסקי.

כמו כל אגדה אורבנית גם כאן גרעין האמת טובע בתוספות דמיונית. האמת היא שמועמדותו של הרב פרץ הועלתה במסגרת פשרה בין ירושלים ובני ברק. בני ביתו של מרן הגרא"מ שך העלו את שמו של הרב אליהו רפול, ראש ישיבה בבאר יעקב ומראשי הקנאים הפעילים של המחנה התורתי. בדיקה שנערכה בביתו של מרן הגר"ע יוסף העלתה שלאיש יש רקורד של התבטאויות שלא החמיאו לראש"ל לשעבר. גם עמיתיו לסיעה הספרדית הבני ברקית לא רצו בו, ואחד מהם העלה לירושלים את דיבתו רעה מסיבות פוליטיות אישיות. המועמד השני היה הגאון רבי ראובן אלבז ראש ישיבת 'אור החיים'. הגירסה הרשמית היא שהרבנית תליט"א הטילה על כך וטו. לא נקלקל את הסיפור הנאה אך נציין שגם בלעדיו הוא לא היה נבחר בגלל התנגדות בבני ברק.

שמות עלו וירדו ואז הציע נאמן ביתו של מרן הגר"ע יוסף, הרב יחזקאל אסחייק, את שמו של הרב יצחק פרץ מרעננה. לרב פרץ הייתה דלת פתוחה בבית ברחוב ראב"ד 27, וכשסקרו את עברו לא מצאו שום דבר המתקשר למלחמות הפנימיות של עולם הרבנות הספרדי. בצירוף המעלות המוזכרות לעיל הוא היה המועמד המושלם.

וכך היה במהלך מערכת הבחירות. הרב פרץ היה מאלה ששכנעו את מרן הגרא"מ שך להתיר לש"ס להשתמש בתקשורת החזותית, מה שנאסר על אגודת ישראל. בלי תשדירי הבחירות החזותיים, ש"ס לא הייתה מגיעה בפרק זמן של פחות מחודשיים לתודעה של מאה אלף מצביעים שרובם טרם שמעו את שמה מעולם. הרב פרץ היה גם גיבור אסיפת הבחירות הראשונה בבנייני האומה. הזעקה הרטורית שלו על אבדן הנפשות הטהורות של יהדות המזרח הייתה אחת מנקודות המפנה של מערכת הבחירות. בעיקר כי היא בידלה את התנועה החדשה מתנועת ספרדית אחרת: תמ"י של אהרון אבוחצירא שהתמודדה אף היא באותן בחירות.

ההצלחה המפתיעה במערכת הבחירות, ארבעה מנדטים מול אפס של תמ"י, הסתירה את חילוקי הדעות שהחלו לבצבץ מיד לאחר חלוקת השלל הקואליציונית. בקרב מול המפד"ל דאז על תיקי הדתות והפנים העדיף הרב פרץ את הדתות אבל דרעי הצעיר העדיף את תיק הפנים עם השליטה האבסולוטית על הרשויות המקומיות. לבסוף קיבלה המפד"ל את זכות הבחירה הראשונה, ובטעות היסטורית שהיא מבכה עליה עד היום היא בחרה בדתות כדי לדאוג לג'ובניקים שלה במועצות הדתיות.

הרב פרץ שקיבל את משרד הפנים לא הבין אף הוא את הפוטנציאל העצום של המשרד שבידו. במשך קרוב לשנה הוא לא פיטר אף פקיד ד"לי בכיר, והסתפק בקירוב לבבות לאביהם שבשמים. כאשר התייחס פומבית לנושאים שבתחומי משרדו הוא דיבר כמו רב בישראל ולא כפוליטיקאי. בשנה הראשונה הוא 'חשף' שמרבית העולים ממדינות חבר העמים כלל אינם יהודים ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הגיורים שלא לשם שמיים. ראש הממשלה יצחק שמיר כמעט ופיטר את השר מחולל המהומות אך לבסוף הסתפק בהבהרה של השר.

דרשותיו של הרב פרץ היו נאות אך לא הביאו לש"ס הצעירה שקל אחד. דרעי מינה את עצמו כיועצו של הרב פרץ, התנחל באחד החדרים הסמוכים ללשכה והחל ללמוד את נתיבי הכסף של המשרד. היו לו כמה מורים טובים, פורשי מפד"ל ופקידים ששיתפו איתו פעולה. הם לימדו אותו את שיטת התקצוב לרשויות תוך התניה של העברת חלק מהכסף למוסדות שהמפלגה חפצה ביקרם. מקום המדינה ועד המהפך הש"סי הוזרמו מיליארדי לירות ושקלים למוסדות הציונות הדתית. השיטה הדפיסה כסף מהר יותר ממכונות הדפוס של בנק ישראל.

בתוך זמן קצר הבחין הרב פרץ שמספר האורחים המוזמנים ללשכתו קטן בהדרגה ומותיר לו חללים גדולים בסדר היום. ראשי הערים והמועצות המקומיות הבינו היכן נמצאות ההקצבות הנדרשות להם כמו אוויר לנשימה. הם הגיעו לחדרו הצנוע של היועץ הצעיר ויצאו משם עם חיוך גדול אך קצת חמוץ. הכסף שביקשו הובטח להם במיידית אך עם התניה קטנה אחת: הפרשת מעשרות לטובת מוסדות תורניים וישיבות בהתאם לרשימה מדויקת שהועברה אליהם. אפילו טדי קולק הגדול נאלץ לבלוע את הרוק ולתקצב כמות אדירה של מוסדות חרדיים בעיר בתמורה לאיזון התקציב הגרעוני של עיר הבירה.

ההתנגשות הייתה עניין של זמן בלבד, והיא לא איחרה לבוא. דרעי הלך וביסס את שליטתו בפועל במשרד. במקביל הידק את קשריו עם חצר הגרא"מ שך, שהיה אחוז התפעלות מיכולותיו של הפנומן הצעיר. האמירה שדרעי עשה במשך שנתיים מה שאגודת ישראל לא עשתה ארבעים שנה נולדה באותם ימים. היא הגיעה גם לאוזניו של הרב פרץ, שהבין את המשמעות הפוליטית שלה. כל הניסיונות שלו להגביל את כוחו של דרעי התנפצו מול הוראות ישירות של החצרות בירושלים ובני ברק. שם לא התכוונו לוותר על מעייני השפע של היועץ הצעיר בגינו של אף אחד. גם אם הוא נושא בתואר יו"ר התנועה.

המכות באו בצרורות: דרעי לא הסתפק בתואר היועץ, ומינה את עצמו כמנכ"ל המשרד. החיכוכים בין השניים הלכו וגברו עד שהיה ברור שאחד מהם יצטרך לעזוב את המשרד. למרבה הפלא, מי שעשה זאת בהתנדבות מלאה היה הרב פרץ עצמו. היה זה על רקע החלטת בג"ץ שאילצה אותו לרשום גרים רפורמיים כיהודים. הרב פרץ הודיע על התפטרות והיה סמוך ובטוח שתכף תגיע גם הודעת ההתפטרות של המנכ"ל הצעיר. הייתה זו טעות טקטית מהמדרגה הראשונה. דרעי השיג פסק הלכה הקובע שחובת ההתפטרות חלה רק על מי שתפקידו המיניסטריאלי מחייב אותו לחתום על סעיף הלאום בתעודות הזהות. אבל שגם המנכ"ל יתפטר? חס ושלום. למה שיעשה כזה דבר? גם יוסף הצדיק היה משנה לפרעה הרשע ובנה ישיבה לאביו בארץ גושן.

התפטרותו של הרב פרץ - שמאוחר יותר מונה לשר ללא תיק - הפכה את דרעי לשליט יחיד במשרד ודרדרה את מערכת היחסים שלו עם הרב פרץ לשפל המדרגה. תשמעו סיפור: באותם ימים עליזים עבדתי כעוזרו הפרלמנטרי של אחד המוזכרים במוסף נכבד זה. בתור שכזה השתתפתי בישיבות הסיעה. יום אחד נכנס הרב פרץ כולו גועש לחדר הישיבות. הוא נשא איתו קטע עיתונות שהילל את המנכ"ל הצעיר והצביע על חסרונותיו של יו"ר התנועה. הרב פרץ ראה שם את טביעות האצבע של נערי דרעי שהאכילו את הכתב בכפית. התפרצות כעס כזאת לא ראיתי מעולם, ואני גם לא רוצה לראות.

לאחר בחירות תשמ"ח החליט דרעי להפסיק את מלחמת הסמכויות. כלומר: להיות הבוס הרשמי. את תואר היו"ר הריק מתוכן הוא השאיר בידי הרב פרץ אך מנע ממנו לחזור למשרד הפנים. הנימוק היה: החשש שכבוד הרב ייאלץ שוב לחתום על סעיף הלאום בניגוד לרצונו. הרב פרץ נשלח למשרד הקליטה ודרעי התיישב כבוד על כס שר הפנים. בצעד הזה סימל דרעי את תום עידן הרב פרץ. הוא רק חיכה לטעות נוספת שלו כדי לשלוח אותו בחזרה לרבנות העיר רעננה.

אבל רבות מחשבות בלב איש. שנתיים לאחר מכן הרב פרץ הפריש את עצמו מש"ס לאחר שזו הצביעה נגד ממשלת שמיר כחלק מהתרגיל הידוע. פרישתו של הרב פרץ לוותה בציטוט ענק שלו מעל דפי יתד נאמן. "ש"ס תקעה סכין בלב בוחריה", נאמר בשמו. חודש לאחר מכן התקפלה ש"ס וחזרה לתמוך בממשלת שמיר אבל הרב פרץ כבר היה בחוץ בלי שום תוכניות לחזור.

לדעתו של דרעי כשלון התרגיל היה נקמתו של הרב פרץ על ההשפלות שעבר. בשיחה שקיימתי איתו שלוש שנים לאחר מכן טען דרעי שאם היה יודע מראש מה היא דעתו של הגרא"מ שך הוא לא היה מבשל את התרגיל. לדבריו, הרב פרץ ועוד אחד מבני הבית הידועים של הגרא"מ שך, העבירו לו מסרים שדעתו של הגרא"מ היא שאם הגר"ע יוסף מאשר לש"ס לפרוש מהממשלה אין לו כל בעיה עם זה. הרדימו אותי ועשו לי אמבוש - אמר דרעי בשפתו הציורית.

ההמשך ידוע. התרגיל התרסק והבזיון טבוע עד היום בבשרה של ש"ס. מה שפחות ידוע הוא שדרעי טוען שהחקירות נגדו נפתחו לאחר שאולץ לחזור מהתרגיל ולהקים מחדש את ממשלת שמיר. אם אכן כך היה הרי שאותותיה של הנקמה ניכרים עד עצם היום הזה.

לדרעי ולש"ס ארכו עוד שנה וחצי כדי לסגור סופית את המעגל. הרב פרץ שפרש מש"ס והקים תנועת יחיד הצטרף ליהדות התורה המאוחדת עטוף בים של תקוות לצמיחה אלקטוראלית. ביהדות התורה, ובעיקר בחלק הליטאי שלה, הלכו קסם אחרי ההבטחות לעשרות אלפי קולות ספרדים בני תורה שמאסו בש"ס ומעוניינים באלטרנטיבה ימנית חרדית יותר (שש עשרה שנה לאחר מכן היה עוד מישהו שחי באשליה הזאת והקים מפלגה מתחרה). הרב פרץ הוצב במקום השני ברשימה כשהוא דוחק את נציג דגל הרב אברהם רביץ ז"ל למקום החמישי. האחרון היה מהיחידים שקראו נכון את המפה ולפיכך הכניס סעיף בהסכם עם הרב פרץ הקובע שאם לא יגדיל את מספר המנדטים של יהדות התורה הוא יתפטר לאלתר מהכנסת ויפנה לו את מקומו.

וזה בדיוק מה שקרה: יהדות התורה לא עלתה בשבב של מנדט. מניתוח הקולות שנעשה לאחר מכן התברר כי תרומתו של הרב פרץ הסתכמה בכמה מאות קולות בלבד. מנגד עלתה ש"ס מארבעה מנדטים לשישה. דרעי כמובן לא היסס לרקוד על הדם. היה כאן אחד שטען שהוא הביא את המנדטים, היום רואים מי באמת הביא - זעק במסיבת הניצחון שלאחר הבחירות.

הרב פרץ כיבד את התחייבותו ופרש מהכנסת שבוע לאחר הבחירות. הייתה זו שירת הברבור של חייו הפוליטיים. הוא חזר לעולם הרבנות ומאוחר יותר התמודד בהצלחה עם כמה בעיות בריאות קשות. באחד הימים הוא קיבל אורח בלתי צפוי בביתו. היה זה אריה דרעי עם התואר החדש של יו"ר ש"ס לשעבר. השניים שוחחו שעות ארוכות ומתחו קו על אירועי העבר. אומרים שאחד מהם אף ביקש סליחה ומחילה. לאור המתואר לעיל, לא קשה לנחש מיהו.

מאז ועד היום יהודה רוסט
השבת של הרב פרץ

עזיבתו או הדחתו של כל נושא משרה ציבורית במחוזותינו, מלווה תמיד באקסיומה עתיקה: “כשם שמקבלים שכר על הדרישה, כך מקבלים שכר על הפרישה”. במקרה הפוליטי, מעבר לפירוש החיצוני והמחזק של הציטוט, יש גם כוונה מעט נסתרת. ברוב מוחלט של המקרים, גם המקום אליו פרשו המיינסטרים, כמו גם המקום בו דרשו והשפיעו, שילם להם בשכר הגון בעולם הזה, לא כולל פירותיהם אותם ודאי זכו לאכול בעולם הזה.

באופן חריג, במקרה של הרב יצחק חיים פרץ, מי שעמד בראש תנועת ש”ס בתחילת דרכה, הכלל לא ממש חל. הצטרפותו לכנסת בשנת תשמ”ד, הפסיקה אותו מרבנות בת עשרות שנים בעיר רעננה, תחת ההגדרה ‘חופשה ללא תשלום’, כך שפרישתו מהכנסת בשנת תשנ”ב, הביאה אותו בחזרה בדיוק אל אותה נקודה.

הרב פרץ חזר אמנם לאותה נקודה גיאוגרפית, קרי, לשכתו במועצה הדתית של רעננה רבתי, אבל מעמדו הציבורי שוב לא היה כאמנה אתו. לא כל תושבי רעננה קיבלו את חזרתו בתשואות. אם בעבר חשבו אותו דתי לאומי, בעקבות היותו בוגר מדרשיית נעם שבחברון, הרי ששנותיו בכנסת האירו את הרב הפרגמטי כלוחם מערכות ישראל, וכמי שלא היסס להתבטא במה שהם כינו ‘קיצוניות דתית’. לבני עדות המזרח היה קל יותר לעכל את הרב החדש־ישן, אבל החילונים האשכנזים לא יכלו לסלוח בקלות. ארכו להם כמה שנים להתרגל, אולי לשכוח, ועדיין נשאר משהו. הרושם לא קהה לגמרי.

מה שכן נותר לרב בתוקף, ואולי אף הוסיף והשתכלל בחייו הפוליטיים, הוא כוחו הרטורי והכריזמטי. כוח זה בא לידי ביטוי בהרצאות הרבות בהן הוא ממלא את סדר יומו. כל אירוע משמעותי ברעננה, מכבד עצמו בנאום כבוד של הרב. גם בארגון ‘שלהבת’ שנבט ברעננה תחת חסותו, נושא הוא הרצאות על בסיס שבועי. מוקד מעניין נוסף הוא מחנה ‘בני תורה’ של הגרב”מ אזרחי, שהרב פרץ מרצה בו מדי שנה. בקיץ האחרון נשא שם את ההרצאה המרכזית בפני כאלף בחורים.

מבין כל השנים שעברו עליו מאז פרישתו מהכנסת, שנת תשס”ב בולטת כנקודת הציון המרכזית מכולן. באותה שנה נבחר הרב פרץ למועצת הרבנות הראשית, בלחצו של ראש עיריית רעננה ויו”ר הסוכנות היהודית לשעבר, זאביק בילסקי, עמו יש לרב קשר חברי הדוק. מעניין כי גם בילסקי עשה מסלול דומה על ציר רעננה־כנסת. היה בראשות העיר ברעננה, קפץ עם מפלגת ‘קדימה’ לכנסת ושוב חזר לכהן בראשות העיר העשירה. בחירת הרב למועצת הרבנות הראשית חודשה שוב בשנת תשס”ח.

לכשתמצי לומר, אפשר לסכם את שנת תשס”ב תחת כותרת אחת: ‘השבת של יולי עופר’. הסיפור עצמו מתחיל בשנת תשס”א, כשיולי עופר, מבעלי קניון ‘רננים’ בעיר, מחליט לפתוח את הקניון בשבתות, קונה ציוד בילוי בהשקעה של מאות אלפי שקלים, ומתכונן באינטנסיביות לפתיחה הלא חגיגית.

ימי חנוכה של תשס”א קרבים ועימם האירוע הקבוע של הדלקת נרות חנוכה בקניון. יולי עופר לא ממצמץ, וכמנהגו מאז ומקדם מזמין את הרב לאירוע, ואף מעז ומבקש כי יישא דברים בפני החוגגים. הקולות במועצה הדתית גוברים בעד החרמה, אולם הרב מחליט כי עליו להשתתף כבכל שנה ושנה, ואכן, הרב מופיע ונושא את נאום הכבוד.

בחשון תשס”ב, בעיצומם של ימי האבל על הגרא”מ שך זצ”ל, מתארח הרב פרץ בראיון על הנהגות הרב זצ”ל אליו היה מקורב, ובעיצומו של ראיון ובהשפעת התרגשותו, מקבל הרב פרץ שבץ מוחי ומובהל לבית החולים. זאביק בילסקי נחרד לבקר את חברו, מנסה לשוחח על דא והא, אולם הרב חוזר ומבקש דבר אחד בלבד: “קרא הנה את יולי עופר”.

עם בואו של יולי, אוחז הרב בידו ופורץ בבכי. “אנא”, מבקש הרב בדמעות, “הבטח לי שלא תפתח את הקניון בשבת”. יולי, איש העסקים הקשוח, מתרגש ומבטיח: “הרב כיבד אותי בחנוכה, למרות הכול. גם אני אכבד את הרב ולא אפתח את הקניון בשבתות”. הסיפור זכה לכותרות רבות בעיתונות החילונית, ומאז משמש מכוון לדרכו הרבנית של הרב פרץ ביחסו לציבור החילוני בישראל.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. בקיצור דרעי נבל גדול  (ל”ת)


    • הרב פרץ מרד במרן, אבל לימים עשה תשובה, שיהיה בריא (ל”ת)


  2. אשרי הרב פרץ אדם עגק  (ל”ת)


  3. דרעי רשע מרושע  (ל”ת)


  4. הרב פרץ  

    טופסי

    • זהו שקר גמור 

      אבריאל

  5. אולי כדאי לדייק עם השמות של הציונים  

    מנחם

  6. דרעי גדול פושעי אומות העולם. הכי רשע שיש.  (ל”ת)


  7. אבל ש"ס היא רכושו הפרטית של דרעי? לא? הרי זה היה המנקצוע שלו לדרוס לדרוס להשפיל ולהיות בראש ולספר שהרבנים לוחצים. אבל השקופים תמיד יבחרו במי שדופ  (ל”ת)

    סבל מרורים

  8. עולם התורה הספרדי=דרעי הגאון  

    דן בגלילי

    • חוץ מזה שאתה צודק ... 


  9. מי זה הכתב יהודה רוסט  


  10. אדון איבלין למה אתה זורה חול בעני הצעירים? כבר אז דרעי הייה מושחת!!!  

    זקן שזוכר היטב

  11. היכן עובר הגבול של הטעם הטוב?  


  12. הכותב לוקה בבורות  

    אברי