1. עמוד הבית
  2. יהדות
  3. יהדות

רגע שאין דוגמתו - "לאמיר מאכן א בייט"

הרהורים ורחשי לב עם משלחת ההורים שבאו לבקש על ילדיהם בציון הקדוש של סנגורן של ישראל בברדיטשוב ביומא דהילולא רבא – עם אגודת רחשי לב
מנחם גשייד, ברדיטשוב, י' חשון תשע"ז 11/11/2016 14:34

_imagebank_orig_orig_B9110E44967F4D24B468DF7C9A9D871E.jpg

ראיתם פעם עיניים של נער על פתחו של חדר ניתוח - רגע אחרי שההורים נפרדים ממנו מלאי חום, תקווה, חיבה, תחינה ובקשה. רגע לפני שהם מתפרקים בפרץ מיטלטל של בכי אל ספר התהילים שלא מש מידיהם מאז אותה ידיעה מטלטלת על מה שקורה ליקירם?

זהו רגע של זיכוך. רגע שאתה יכול להיערך אליו רק עם מטען ענק של ביטחון במי שאמר והיה העולם. רגע שבו אדם יודע שעשה את שלו הכי טוב שרק ניתן - וכעת יש לאפשר לשליחי הבורא לעשות את שלהם ולהתפלל. ושוב להתפלל.

הסיכוי להיכנס לחדר הניתוח לראות את הנער רגע לפני ההרדמה, לחוש את פעימותיו, להביט לו בעיניים שאינן יודעות לשקר, להסביר לו עוד פעם שהוא אינו לבד ושהשכינה למראשותיו, להיות איתו עוד רגע, רק כדי שהוא יהיה עוד רגע עם מישהו ברגע כה קריטי, כמעט בלתי אפשרי. .

אבל ניתן היה לראות בבואה של עיניים כאלו משתקפים בעיניהם של ההורים בעת כניסתם לבית החיים בברדטישוב. לא צריכים יותר ממבט אחד. מבינים מיד. מרגישים. לא יועיל כל הסבר ואין כל תיאור שייטב לתאר כי דל אוצר המילים שימחישו לב יהודי טהור עולה על גדותיו.

כן, זהו רגע מזכך. רגע שלוקחים אותו כשיעור מוסר לחיים. רגע שבו לוקחים את המטען הכבד, החריג, הקשה מנשוא, ומטילים אותו בעוצמה אדירה על הציון הקדוש. זהו רגע שמי שנתון בו יודע שזה רק הוא ובורא עולם. מסביב הכל סוער. מאות אנשים מתפללים. זה בבכי. זה בשקט. זה בזעקות וזה בביטחון. אבל מי שנתון בכך לא רואה ולא שומע. זה הוא ובורא עולם.

זה שכולל את יקירו כי לב אחד להם. כי נפשם קשורה זו בזו. כי אינו יכול להסיח דעת. וזה הוא ובורא עולם. הוא שכולל את סניגורן של ישראל זכותו תגן עלינו וקודשא בריך הוא. זה רגע שאי אפשר להסביר אותו אבל אפשר לחוש אותו. כל אחד מביע את הרגע אחרת, אבל זה אותו רגע. אותו רגע שמשותף לכל בני החבורה שהגיעה עם רחשי לב לברדיטשוב ביומא דהילולא רבא. אותה זעקה. צירופי המילים שונות. אבל המנגינה - מנגינת הלב - אותה מנגינה. בזכות הרב הקדוש רבי לוי יצחק בן מאיר ושרה סאשע, שנזכה שצדיק ימשול ביראת אלוקים. שיהפוך את יראת האלוקים לקורטוב של הארה. של אמונה מתוך שמחה. ריבונו של עולם לאמיר מאכין א בייט.

זהו אותו רגע רצוף של תקווה ואמונה שבשעה שאדם מצטער הבורא יתברך מצטער עימו. זהו רגע של עימו אנוכי. רגע של קלני מראשי קלני מזרועי. רגע שהשכינה שלמעלה מראשו של החולה שהותרנו מלא חששות בישראל ממלאת את כל הישות. עימו אנוכי. כאן על אדמת קודש הקדושה בקדושתה של ארץ ישראל כמובא בספרים על אדמת הציונים הקדושים אשר בארץ המה.

ומרגע לרגע כשאדם חש כי והנה השם ניצב עליו מלא כל הארץ כבודו ומביט עליו ובוחן כליות ולב, הוא מתחיל להפנים שזה לא הוא ובורא עולם. ה"הוא" כבר איננו. זה רק הבורא יתברך שמו המחיה אותנו וכל נפש ובכל רגע. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ומחדש בכל יום בטובו. זה רק הוא. אין כאן יותר אדם קרוץ חומר. זה לא החלטה. זו הרגשה. זו לא ידיעה, זו הפנמה. זהו הרגע שחשים באחת הקלה והתעלות של טפחיים מעל לקרקע - לא רק מעל לרגבי האדמה שדורכים עליה אלא מעל הקרקע האישית. זה לא יחיד. זה כולם כאן. זה הבורא יתברך שבהתלבשות צמצומים אינסוף נמצא איתנו. בתוכנו. זהו רגע שאם זוכים ניתן לחוות אותו, אבל אי אפשר להסביר אותו. זו מציאות של הוויה שרק חשים אותה. מאמינים בה.

ומשהרגע הזה הופך להיות חלק מ'האדם' - שכבר בעצם איננו, מה הפלא שכמה רגעים אחרי ניתן לרקוד בדביקות ובשמחה בסעודת ההילולא בראשות מרן כ"ק גאב"ד מאקווא שליט"א שלא חסר בה כל טוב. מה הפלא שכמו מאליהם הרגליים מרימות אותך אל על בשיר אבינו מלכינו הרם קרן ישראל עמך, הרם קרן משיחך. המבט משתנה. בדרך לכאן, כחלק מההכנה לנסיעה לציון הקדוש עודנו שר בדביקות אבינו מלכנו שלח רפואה שלימה לחולי עמך, ועכשיו הוא שר בהתרוממות הרם קרן ישראל עמך, הרם קרן משיחך. לא, זה לא מוגזם. מאז שזה הבורא יתברך לבד, החולה הוא כבר חלק מהרם קרן ישראל עמך. רבונו של עולם כמה ברואים יש כאלו בעולמך שהולכים בדרך הטוב והישר, פרומיל מסך הבריאה כולה. הבריאות שלהם והיכולת שלהם לשוב לחיים טובים ולעובדך כמקדם ועוד להוסיף על כך, היא חלק מהרמת קרן ישראל. היא חלק מהכנה לקרן משיחך. מי יכין את העולם שלנו לקראת יום שהוא לא יום ולא לילה, רק אלו שעכשיו מצויים כעת לכאורה בחשכת הליל. אבל מאותה חשיכה זועקים, הרם, רבינו של עולם. הרם. הרם. הרם.

זר שייכנס בליל שבת קודש שלאחר יומא דהילולא קדישא לאולם הסעודות בבית המלון בברדטישוב – סמוך ונראה לבית הכנסת העתיק, ויראה קבוצה של יהודים, מההורים ועד המלווים, מהרופאים ועד המארחים עומדים על הכיסאות ורוקדים בדביקות עילאית כשנפשם עורגת לאלוקים: השיבנו השם אליך ונשובה, עלול לחשוב אחת מהשתיים. או שחלילה דעתם השתבשה או שלגמו לחיים יתר על המידה. אבל מי שהוא חלק מהמסע יודע את האמת: אלו יהודים שחווים כעת פסגות אחרות לחלוטין. הם רוצים לחזות בנועם השם. והם מתפללים שבענו מטובך ושמח נפשנו בישועתך וטהר ליבנו. זו כבר מכלול של בקשה אחת. רוצים ישועות עם לב טהור לעבדותו. בעיניהם, הם אומרים 'ריבונו של עולם, אתה ציוויתנו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם, יהיה כאילו מלאכתנו עשויה. אבל אבא יקר וכי איך מלאכתנו עשויה כשהמחשבות טרודות בשאלת חיים... טול מאתנו דאגה לילדינו ואנו בניך נשוב אליך כמקדם'.

במנשר ההכנות לנסיעה, כותב מנכ"ל אגודת "רחשי לב" הר"ר שמעון גשייד: "יש לזכור שכל נוסע יכול ליטול מזוודה אחת במשקל 20 ק"ג. נא לבדוק בבית. מזוודה שניה קנס של מאה דולר". בדקנו. המזוודה המלאה של ההורים, זו שיושבת להם בפתחי הלב, שוקלת יותר מעשרים טון ואין חברה שיכולה ליטול את המטען הזה גם לא בעד הון כסף. הלוואי בקנס של אי אלו דולרים ניתן היה להיפטר מהמטען הזה. מי כמוכם ברחשי לב יודעים זאת.

ואילו את המטען בחזור, את אותם רגעים ייחודיים ומיוחדים, זכים ומזוככים מלאי אמונה, שחווים כאן כולם בזכותו של יו"ר האגודה הרב רבי ראובן גשייד הי"ו, בעל חסד בכל מהותו, אנחנו לא מוכרים בעד שום שבעולם. מהמטען הכבד בהלוך נפטרנו בציון הקדוש ואת המטען הגדוש בחזור אנו רוצים איתנו צמוד. זהו מטען מלא, ענק אבל לא כבד. לא רק שהוא לא כבד הוא נושא אותך. הוא מרים אותך. מרומם אותך.

ודומני כי אהיה כאן לפה להורים החשובים שהשתתפו במסע, באם אומר לאחי הבכור רבי ראובן ולבן אחי הר"ר שמעון, כי אנו משתתפי המסע כולו אסירי תודה לכם על המטען הזה בחזור. כי עם כל הוקרת התודה והברכה והכרת הטוב, לדאוג לגשמיות – גם על הצד הטוב ביותר – ישנם עוד אפשרויות. וזה לא שאנו מקילים ראש בהיערכות של חודשים עם חשיבה על כל פרט קטן כגדול. אך עדיין יש עוד אפשרויות. אבל על יצירת האווירה והבאתנו לפסגות שכאלו – על כך מגיעה התודה הענקית. כי אפשר לטייל בהר הגבוה ביותר בשווייץ שגם לשם אתם לוקחים את החולים ובני משפחותיהם ואפשר להלך בשלוליות בברדטישוב ולהרגיש הרבה יותר מחוברים ללמעלה. לעצמך.

ובנימה אישית, תודה על שזיכיתם אותי להיות חלק מהמלווים לקבוצה זו. תודה לכם ההורים החשובים שדרככם ואיתכם ניתן להתעלות. כן, ראיתי את העיניים של הילדים שלכם בפתחו של חדר הניתוח וראיתי את העיניים שלכם כאן בברדטישוב. אלו אותן עיניים. אותו מבט. אותה הכרה. אותה תחינה. אותה תקווה. אותה אמונה. אותה השלמה. אותה הבנה. על חיינו המסורים בידיך... נפלאותיך וטובותיך שבכל יום איתנו... כי מעולם קיווינו לך.

שבת שכזו אינה מתחלקת לעשרים ושש שעות. היא מקשה אחת של התעלות. היא מקשה של מבט אחר. כל אחד על פי דרכו ויכולותיו. כל אחד עם סדר הלימוד שלו. הצד השווה שבהם שאחרי שבת שכזו, כמו מאליה פורצת שוב הזעקה בציון הקדוש יחד עם כל בני הבחורה גאט פין אברהם און פין יצחק און פין יעקב... התפילה במוצאי שבת קודש היא סוג של תפילה אחרת. תפילה זכה. של לבבות מזוככים.

זו תפילה משורש החיים. תפילה שמאחדת את שלח רפואה שלימה לחולי עמך, עם הרם קרן ישראל עמך, על הבריאים שלא יחלו ועל החולים שיתרפאו. כפי שמבואר בשפת אמת: "לכן איתא שצריכים להתפלל בכל יום על מזונות אף מי שאינו מחסור פרנסה כי עיקר עבודה שבשלב זו תפילה הוא על שאין חסר לאדם. כי מה שחסר לו לגרמו הוא מבקש. רק חכמים קבעו י"ח ברכות על כל הצורך לאדם שיברר שהכל ממנו יתברך ויבקש שמאיתו ית' יבוא לו אלה הדברים שלא יהי' צרכיו נפרדין ח"ו מן שורש החיים. ואז כשהם מתנת שמים ובאים בכח התורה ע"ז נאמר טוב אחרית דבר מראשיתו".

וכשמגיעים להכרה זו, מבונים יותר מילות השיר "לאמיר מאכיען א בייט". כי כשוזכים להתעלות ולהגיע ולו בזער אנפין לאתה הוראת לדעת כי השם הוא האלוקים ואין עוד מלבדו, זדונות נעשות כזכויות ואז "ריבונו של עולם ווסט מיר נאך צוגעבן בני חיי ומזוני, אוי ווי טעטא".

ועל הדרך שהתווה בעל ההילולא לעם ישראל, עולה המחשבה ריבונו של עולם לאמיר מאכן א בייט, נקדיש ונקדש במסירות נפש את רגעי הזיכוך הללו, רגעי האמת הללו שאין הרבה שכמותם בעולם העשייה, לזכותם של הזקוקים לישועה ורפואה ואתה ברחמיך הרבים שלח להם רפואה שלימה וזכיהם וזכינו לראות מתוך שמחה והרבה ומנוחת הדעת והנפש בהרמת קרם ישראל עמיך ובהפציע אור קרן משיחך על כל יושבי תבל ארצך.















הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
;