חוקי איוולת: עמדת החרדים במואזין ובהסדרה
הפרשן הפוליטי יעקב ריבלין מנתח את מאבקו של ליצמן בחוק המואזין והניסיון של גפני לטרפד את חוק ההסדרה
- יעקב ריבלין, בקהילה
- י"ח חשון התשע"ז
- 10 תגובות
יעקב ריבלין צילום: באדיבות המצלם
לך תבין מה עובר בראש של אדם שגורל של מדינה קטנה ומוקפת אויבים מונח על כתפיו - ותשעים אחוז מהזמן שלו מוקדש לבעיות תדמית. שרים בממשלה כבר מכירים את השגעון הזה ובכל זאת הם תמיד מופתעים מחדש. אחד המופתעים השבוע היה שר הבריאות הרב יעקב ליצמן. כל הקילומטרז' שעבר עם נתניהו בשלוש קדנציות לא הכין אותו לתדהמה מרמת העיסוק האישית של ראש הממשלה בחוק המואזינים.
מילא חוק ההסדרה. כאן כבר מדובר בתערובת של פיקוח נפש בין לאומי (חשש מצעדים חריפים של הנשיא היוצא ברק חוסיין אובמה במועצת הבטחון) וחשש מעקיפה מימין של נפתלי בנט. אבל חוק שולי שצריך להיות מטופל ברמה של משרד לאיכות הסביבה - זה מה שצריך להעסיק אותו בימים טרופים אלו?
נתניהו העלה את החוק המואזינים על ראש דאגותיו החל מהרגע שבו הובס בקרב מול בנט בפרשת חוק ההסדרה. כל האצבעות בועדת השרים לענייני חקיקה שדנה בחוק עוקף הבג"ץ הזה, כולל של שרי הליכוד, הורמו לתמיכה בחוק. אפס כי הכל ידעו שנתניהו עשה את הכל כדי לטרפד אותו. הוא ביקש מהשרים החרדים להיות הגויים של שמאל שיטילו למענו וטו על החוק. משנענה בשלילה חיפש שרים אחרים. לבסוף הרים ידיים. את התהילה בחוגי הימין קצר הבית היהודי שהוביל את החוק על אפו וחמתו של ראש הממשלה.
ואין משהו שמטריף את דעתו של נתניהו יותר מהישג תדמיתי של בנט באלקטוראט הימני. משכך, הוא הטיל את כל יהבו על חוק המואזינים. במקור החוק הוא של מוטי יוגב מהבית היהודי, אבל נתניהו אלוף בלקיחת קרדיטים על חוקים של אחרים. מהרגע שהתפרסם שראש הממשלה הורה להילחם בעד החוק הוא למעשה רשום על שמו. ומה יכול לעשות רושם טוב יותר על האלקטוראט הימני (ובעיקר חברי מרכז הליכוד) מחוק שיוציא מדעתם את הערבים בתוך ישראל ובשטחים. אם עוד תפרוץ בעקבות החוק איזו אינתיפאדה קטנה הרי זה משובח.
נתניהו לא הבין איפוא מדוע דווקא האיש הכי קרוב אליו בממשלה - האיש שלפניו הוא חושף התלבטויות אישיות שהוא לא משתף בהן גם את מירי רגב ויריב לוין - החליט לקלקל לו את ההצגה. הערר של ליצמן על החוק היה הדבר האחרון שהוא ציפה לו. ביום שלישי הוא דיבר איתו פעמיים על החוק. בבוקר יום רביעי הוא שוחח איתו ארבע פעמים. בכל השיחות הועלתה בקשה אחת: למשוך את הערר ולאפשר לחוק לעלות להצבעה סמוך ותכוף למועד ההצבעה הצפויה על חוק ההסדרה. כדי להמתיק את הגלולה המרה של ההפסד לנפתלי בנט בחוק ההסדרה.
עם קצת יותר שכל בראש ופחות אמוציות של מה יאמרו, נתניהו היה יכול לעקר את ההתנגדות של ליצמן בהינף משפט אחד. הנימוק של ליצמן להתנגדות לחוק הייתה צופרי השבת. החוק שאוסר על מפגעי רעש על רקע דתי אינו יכול להבדיל פורמלית בין קריאת המואזין לצפירה המבשרת על בוא השבת. הפתרון שהוצע במהלך הדיונים היה להגביל את תחולת החוק לשעות אחת עשרה בערב עד שבע בבוקר. לאף אחד אין טענות על קריאות מואזין בשעות היום וצופר השבת מעולם לא נשמע לאחר השעה שבע וחצי בערב. גם בשעון הקיץ.
האובססיה של נתניהו להעלות את החוק באופן מיידי לא אפשרה לו להסכים לתיקון כבר ביום שלישי. כל שינוי משמעותו דחיה של מספר ימים ואת זה הוא לא היה מוכן לקבל. אם החוק לא עולה בצמידות לחוק ההסדרה זה לא מעניין אותו. ההתעקשות על החוק ככתבו וכלשונו גרמה לכך שליצמן עשה את מה שנתניה לא ציפה שיעשה והגיש ערר על החוק. עוד שבוע. עוד שבועיים, החוק יעלה מחדש עם התיקונים הדרושים אבל הערך המוסף שנתניהו ציפה לקבל ממנו כבר יאבד. חוק ולא יעבור
כמו שכל שר וח"כ בליכוד יודע, יש קו משותף מחבר אחד בין חוק המואזינים וחוק ההסדרה. שניהם חוקים שלא יעמדו במבחן המציאות. חוק ההסדרה ייפסל על ידי בג"ץ חודשים ספורים לאחר שיעבור בקריאה שניה ושלישית (ההחלטה של בג"ץ על פינוי מיידי של עמונה התקבלה פחות מחצי יום לאחר שועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את חוק ההסדרה. אל תאמינו לאיילת שקד שטוענת שהעיתוי היה מקרי). חוק המואזינים לא ייפסל באף ערכאה שיפוטית אבל אף גוף משטרתי או בטחוני לא יאכוף אותו.
המשטרה שמעלימה עין, בהוראה מגבוה, מהבניה הבלתי חוקית של הבדואים בנגב, ומכמויות הנשק הלא חוקי בכפרים הערביים בגליל, לא תיכנס לאף ישוב ערבי ותנסה להוריד רמקולים מצריחים של מואזינים שלא יצייתו לחוק. ואם כן. מהומות הדמים של שנת אלפיים באום אל פאחם יהיו משחק ילדים לעומת מלחמת הדת שתוכרז על ידי האימאמים והשייחים המוסלמים. וזה עוד בישובים הערבים הישראלים. כניסה לשטחי אי בי או סי של הרשות הפלשתינאית תפתח את כל שערי הגהינום.
הלהט לחוקק את שני חוקי האיוולת האלה הוא חלק אינטגרלי ממלחמות נתניהו בנט על דעת הקהל הימנית. הפן הפחות גלוי של המאבק הזה הוא הקרב על תאגיד השידור הציבורי. כל עובד תאגיד יודע שהסיבה למלחמת העולם שנתניהו הכריז עליהם אינה בגלל חטא השמאלניות שהודבק לכמה מראשי התאגיד. הסיבה האמיתית היא שרבים מהכתבים והעובדים שהצטרפו לתאגיד הם חובשי כיפות סרוגות שלכאורה מזוהים עם הבית היהודי. לקוראי עיתון זה מרבית השמות לא מוכרים (וטוב שכך) אבל בלשכת ראש הממשלה כולם מוכרים ומסומנים היטב.
בתוך מלחמת גוג ומגוג הזאת נמצאות המפלגות החרדיות בעמדת המשקיף מהאו"ם ובוחנות בכל רגע את האינטרסים שלהן. ליצמן תקע את חוק המואזינים ממגוון של אינטרסים. קודם כל השמירה על צופר שבת. זה נאה ויאה ליו"ר סיעה שחרטה על דגלה את השבת. זה נאה עוד יותר למי שלהנהגה הרוחנית שלו יש רגישות מיוחדת לכל מה שקשור לנושא השבת. לכך יש להוסיף גם את הרצון הטבעי להוכיח שהמלחמות נגד יצרני המזון עתירי הסוכר ושומני הטראנס המזיקים לא השכיחו ממנו את האינטרסים החרדים. לא הכל צריך להיות בידיים של גפני ושות'.
העמדה של ש"ס בפרשת המואזינים השתנתה במהלך השבוע בהתאם לנסיבות. מלכתחילה היו לשסניקים את כל הסיבות להתנגד לחוק. זה לא יעיל. זה לא ישים. אפשר לטפל ברעש במסגרת החוקים הקיימים(החוק למפגעי רעש שנחקק כבר בשנות החמישים ונאכף עד היום. תנסו לעשות מסיבה רועשת אחרי חצות לילה ותזכו לביקור של כחולי המדים שהגיעו בהזמנת השכנים). מי בכלל צריך את החוק הלאומני המיותר הזה.
את הסיבה הנוספת להתנגדות לחוק חשף, בטעות כנראה, הרמקול הבלתי נלאה יגאל גואטה. כפי שנכתב כאן בעבר כל אמירה שלו היא מתוך הקודש פנימה. גם אם לא שלחו אותו למשימת דוברות מיוחדת אין לו מדעתו כלום אלא מה שהוא שומע ב"חלונות הגבוהים". כמו הילד שמספר בשוק מה שההורים אומרים בבית.
ביום שני השבוע צייץ גואטה שהוא שוקל להצביע נגד החוק רק בגלל שחבר מועצה מירושלים בשם אריה קינג מירושלים תומך בו. יעני הנושא פוליטי. הסיפור האמיתי הוא קצת שונה. אריה קינג הוא הסמרטוט האדום של ש"ס בירושלים ובמידה רבה של ההנהגה הארצית שלה. הוא זה שפוצץ את פרשת ההצבעה של מלכיאלי בפרשת מתחם התחנה שנחשפה ב'בחדרי חרדים' ורמז שמדובר בקנוניה על רקע נדל"ני. קינג מאשים את ש"ס בירושלים במכירת האינטרסים הימנים בעיר. בפרשת מתווה הכותל אומרים שהוא אף ניסה לארגן משלחת מיוחדת של אישים ספרדים לנשיא מועצת החכמים הגר"ש כהן נגד אריה דרעי. בקוים כלליים קינג הוא מאלה שמנסים לשדר את המסר שש"ס היא תנועה עם גוון שמאלני רח"ל.
בש"ס של היום מדובר בהאשמה שאין לה כפרה. השבוע יצא השר לשעבר אלי ישי בראיון של ערב בחירות והאשים את דרעי בשמאלנות. לא פחות ולא יותר. את מרן הגר"ע יוסף שפסק שטחים תמורת שלום אי אפשר להאשים בתמיכה ביצחק רבין שביצע את הסכמי אוסלו. (ישי הוא הרי הנאמן וממשיך הדרך. עלק). את דרעי כן. לך תספר למצביעי מרזל ושטבון שהביאו מאה אלף קולות מהימין הקיצוני שהיו ימים שישי זימר אחרת.
אפרופו אלי ישי. בחול המועד סוכות ביקרו שניים ממקורביו בביתו של חבר מועצת החכמים הגר"ש בעדני. השניים שוחחו עימו על מספר נושאים ובתוכם גורלו של ישי עצמו. השניים העלו את ההצעה הישנה ולפיה ישי יחזור לש"ס כמספר שניים והגר"מ מאזוז יהיה חבר מועצת החכמים. על תשובתו של הגר"ש בעדני יש שתי גרסאות. הגרסא הש"סית הטוענת שהוא דחה אותם על הסף והאשים את ישי שהקים מפלגה למרות שהבטיח לו שלא לעשות זאת. הגירסא של אנשי ישי היא כמובן שונה: הייתה נכונות להקשיב ולשמוע.
כך או כך. גואטה לא הבין שעם כל הכבוד למלחמות נגד קינג הדבר האחרון שש"ס צריכה עכשיו זה לספק חומרים למאשימים אותה בשמאלנות. קשה להסביר למצביעי הימין הלהוטים לראות מואזינים מוסלמים נגררים לכלא ויאללה באלגן שיש סיבות טובות להתנגד לחוק הזה. אם דרעי היה מגיש את הערר נגד החוק כל הקשת הימנית. ממוטי יוגב ועד אחרון נערי הגבעות, היו יוצאים נגדו בקול זעקה מרה.
למגיש הערר, השר ליצמן, אין בעיות של אלקטוראט ימני. כשהוא טוען שהבעיה שמטרידה אותו היא צופרי שבת זה נשמע אמין יותר. ההודעה שפרסמה ש"ס על תמיכה בערר אך בלי להגיש אותה בעצמה היתה המוצא המכובד ביותר מהסבך. עד לאתגר הבא שהימין יניח לפתחה. גפני ממשיך לכעוס
אחרי כמה חודשים של רגיעה יחסית מנאומי השישים ארבעים ומלחמות החרדים בחיפה שוב חזר גפני לימים הטובים של כעס ואנרגיה מתפרצת. הפעם לפחות זה היה על יעד חיצוני. לא נגד שותפים מבית, אלא נגד חוק ההסדרה והשלכותיו חסרות האחריות. גפני האשים את מגישי החוק בסיקריקיות, לא פחות ולא יותר, והשווה אותם לבריונים שגרמו בשעתו לחורבן בית המקדש.
גפני דיבר על ההשלכות הבין לאומיות של החוק וזה קצת הפתיע את קהל שומעיו הקבוע. האיש לא עוסק בדרך כלל בנושאים מדיניים וכבר מזמן לא הביע דעה בעניינים שאינם בתחום המושב החרדי. להביע דעה פה ושם זה בסדר. אבל מאיפה צץ פתאום הזיק המוכר בעיניים והקצף על השפתיים. הלו. מתנחלי עמונה ומגישי החוק הם לא הפלג הירושלמי.
סביר להניח שאם מישהו מהליכוד היה מגיש את החוק זה היה מעניין את גפני כמו בעיית ההצפות בנחל שמפריד בין שכונת חפציבה לגרין פארק במודיעין עילית. "הכפתור האדום" של גפני בחודשים האחרונים הוא הבית היהודי בכלל וההתנהלות של בנט במשרד החינוך בפרט. הוא מרגיש שהם לא סופרים אותו. שהם דורכים על כל אינטרס חרדי שהם יכולים, ושהם מרגישים כאדוני הארץ. הכל בידם והכל ברשותם.
מוקד הזעם הוא על ההתנהלות של משרד החינוך. את גפני לא מעניין שאצל בנט משרד החינוך זה רק ג'וב זמני בדרך ליעדים אחרים ולכן הוא לא משקיע שם את ראשו ורובו. את החלל שנוצר מנצלת הפקידות הבכירה כדי לרדת לחייהם של המוסדות החרדים ולהעמיק את האפליה נגדם. לפני שבועיים פרסמנו כאן את התלונה של ארגון המוכש"ר בראשותו של דוד שרפר נגד הקפאת תקציבי התמרוץ והטיפוח מול ים התקציבים לחינוך הממלכתי. אצל המתלוננים מדובר בעולם ומלואו. אצל גפני זה אחד מעשרה סעיפים שהוא נמצא איתם בוכוח עם משרד החינוך. מבחינתו, ובצדק, הקולר תלוי לא בפקידים שאין עליהם מוראו של השר אלא במי שמניח להם להשתולל.
לגפני יש בטן מלאה גם על משרד המשפטים של איילת שקד. הוא אמנם לא יכול לטעון שכבוד השרה כתבה את חוות הדעת של דינה זילבר נגד מימון שמחות בית השואבה בהפרדה בין גברים ונשים, הוא גם לא מאשים אותה בהתנהלותו השערורייתית של מנדלבליט בפרשת מתווה הכותל. אבל הוא בהחלט מאשים אותה ברוח המפקד הגורמת לאחראים על ביצוע החוק לנהוג באיפה ואיפה בנושאים חרדים. עיין ערך אי התערבות המשטרה בתהלוכת הפרא של נשות הכותל עם ספרי תורה בידם בחודש שעבר. כשאיילת שקד רוצה להטיל את אימתה על פקידי המשרד כבר הוכח שהיא יודעת לעשות זאת.
גם עמיתיו של גפני מרגישים ששקד לא ממש סופרת אותם. השבוע התלונן ח"כ אייכלר שכל הצעות החוק שח"כי יהדות התורה מגישים נבלמות בועדת השרים לעניני חקיקה בראשותה של שקד. למעשה מרביתן לא מגיעות כלל לדיון ונדחות למועד בלתי ידוע.
ההתפרצות של גפני נגד חוק ההסדרה היה התפוצצות הפצע המוגלתי שיש לו בלב נגד הבית היהודי. אבל חברי הסיעה בכל זאת הופתעו. הם מכירים את הרקע לכעס ובחלקו הם גם שותפים לו. מה שלא היה ברור להם מדוע הוא יוצא למלחמה אבודה מראש. אין מצב שיהדות התורה תצביע נגד חוק שעבר בועדת שרים לענייני חקיקה אלא אם כן הוא בנושאי דת ומדינה שיש לה זכות ווטו בהם. עם כל הטענות הקשות שיש כלפי הבית היהודי הם לא הצביעו פעם אחת נגד חוק שהוא בציפור הנפש החרדית. לא בחוק הגיוס, לא בחוק הליב"ה ולא בחוק הבטחת הכנסה לאברכים. חוק ההסדרה אצל הבית היהודי זה הנפש של הציפור. הצבעה נגדו היתה גורמת להתפוררות הקואליציה ומלחמת הכל בכל מכל עם הבית היהודי והליכוד.
בישיבת הסיעה שהתקיימה ביום שני השבוע ניסו חבריו של גפני קצת להרגיע אותו. עם כל הכעס על הבית היהודי, אמרו לו, אין אפשרות להצביע נגד החוק. אמר לו את זה ח"כ אייכלר שהיה הנציג האגודאי היחיד שנוכח בישיבה (פרוש יצא לחו"ל לנישואי אחיין. מוזס יצא לשליחות עלומה שפרטיה תחת צא"פ. ליצמן היה באיזה סיור במוסד בריאותי). רמזו לו את זה גם חבריו לסיעה ובמיוחד ח"כ יעקב אשר. תגובתו של גפני לאחרון היתה: לך תשאל מה אומר על זה סגן השר פרוש. וזו לא היתה סתם עקיצה. גפני נגע בנקודה מאוד רגישה - יעקב אשר יושב על הכסא של פרוש בכנסת (בעקבות החוק הנורווגי) ויש הסכמה חשאית שבנושאים רגישים הוא צריך לתאם איתו הצבעה.
בסיומה של הישיבה הוחלט שח"כי דגל יפנו לגדולי ישראל ויקבלו את החלטתם. זו דרך המוצא הקבועה של פוליטיקאי חרדי שנמצא בין המצרים. כשברור לו מה הוא רוצה וצריך לעשות הוא לא נוהג לשאול שאלות. הפעם המנהג היפה הזה פעל לטובתו של גפני שקיבל עוד יומיים של העמדת פנים שכאילו הוא הולך להצביע נגד החוק. בפועל, כבר ביום שני התקבלה הוראה לתמוך בחוק אך היא נשמרה בסוד כדי להמשיך את המשחק.
היומיים האלה עלו לסגן השר פרוש בבריאות. החשש שמא יעקב אשר שיושב על כסאו יצביע נגד חוק ההסדרה הזרים אליו מבול טלפונים מודאגים של חוגי ימין, ובעיקר של חוגי חב"ד המקורבים אליו. במקום ליהנות בשקט מהחתונה ולשכוח מהצרות השוטפות, היה עליו לענות לכל המודאגים שלא יקום ולא יהיה. פרוש העריך שדגל לא ממש מתכוונת להצביע נגד החוק והכל זה שחרור קיטור נגד הבית היהודי. בכל מקרה. אם היתה מתקבלת החלטה בדגל להצביע נגד החוק - פרוש היה מפעיל את הסעיף בהסכם האוסר על יעקב אשר להצביע נגד דעתו.
"פנו אלי בכאב", כך פרוש לכותב השורות בשיחה טראנס אטלנטית, "עשרות ראשי ישובים ביו"ש וכאלה שהצביעו בעד יהדות התורה והביעו את כאבם. לא מובן לי מדוע נציגים ביהדות התורה היו צריכים לצאת בהצהרות נגד חוק ההסדרה. מדובר בנושא רגיש וכאוב של פינוי יהודים מביתם. מה גם שאותם נציגים ידעו שמרבית הסיכויים שתהיה משמעת קואליציונית והם בסופו של דבר יצביעו בעד החוק".
מי שלא רצה בהתנגשות הצפויה הוא יעקב אשר. גם כי הוא עצמו חושב שאין טעם בהתנגשות קואליציוניות מיותרות וגם כי הוא יודע על איזה כסא הוא יושב. אי לכך אין לפסול על הסף את השמועות בחוגי דגל התורה שהוא זה שפעל בתוככי הבית בחזו"א 5 לקבלת הוראה חד משמעית להצביע בעד החוק. עם הקשרים שיש לו ועם כל ההסברים המובנים דלעיל זה לא היה מסובך במיוחד. חור שחור
כשיחזור סגן השר פרוש מהשמחה המשפחתית בשבוע הבא הוא יצטרך לטפל בנושא נוסף הקשור להסכם שלו עם דגל התורה על ביצוע החוק הנורווגי. יעקב אשר פתר אותו מהדילמה שגפני הציב השבוע אבל יש עוד סעיף אחד שמופר בריש גלי בחודשים האחרונים. מדובר בחלוקת הסמכויות בחינוך העצמאי. שני הצדדים מכחישים (כי זה לא חוקי בעליל) שהיתה התניה בין ביצוע החוק לחלוקת הסמכויות אבל הכל יודעים וכו'.
הסעיף כלל שתי הסכמות מרכזיות. האחת. מתן תפקיד של סמנכ"ל לאברהם שוורץ עם תקן ומשכורת. השניה. שיתופו של הנ"ל בכל ההחלטות המתקבלות בארגון. שתי ההסכמות לא קויימו עד עצם היום הזה.
בדגל התורה טוענים שהעיכוב בתקן ובמשכורת נובע מהתנגדות של משרדי האוצר והחינוך להוספת תקנים לארגון. יש בזה משהו. אבל לא יותר ממשהו. אם גפני היה מפעיל חמשה אחוז מהכוח שיש לו מול האוצר לא היתה בעיה לאשר את התקן שהעלות שלו ,במונחים של תקציב מדינה. היא אפילו לא כסף קטן. בתקציב של שלוש מאות מליארד שקל שלושים אלף שקל לחודש זה סכום שלא מבזבזים עליו זמן לדיון. אם גפני לא עושה את זה . והוא לא עושה. צריך רק להזכר במה שקדם להסכם עם שלו"א והכל מובן מאליו.
לסעיף השני, של שותפות בקבלת החלטות, אין צורך באישור של אף גורם חיצוני. דגל התורה לא מקיימת אותו כי היא לא רוצה לקיים אותו. הנה סיפור טרי מהשבוע. ביום ראשון התקיימה ברעננה חנוכת מבנה חדש לבית ספר של החינוך העצמאי בעיר. המנהל, הרב סיימונס, רצה להזמין לשם את כל צמרת החינוך העצמאי את ח"כ הרב משה גפני ואת הרב מנחם שפירא.
הטקס התקיים ברוב פאר והדר (מיץ וקצת בורקס) והיחיד שנעדר ממנו היה הרב אברהם שוורץ. לא בגלל שחש ברע ברגע האחרון אלא בגלל שלא הזמינו אותו. הרב סיימונס קיבל הוראה מלמעלה למחוק אותו מרשימת המוזמנים. שוורץ בלע את העלבון, כפי שהוא בולע עלבונות דומים מידי שבוע, ועבר לסדר היום. השאלה שהוא ורבים מפעילי שלו"א שואלים את עצמם היא האם לסגן השר פרוש יהיה סוף סוף את העוז לדפוק על השולחן ולבקש את קיום ההסכם. או שגם לשם כך הוא זקוק לטלפונים של ראשי הישובים היהודים ביש"ע. בלשכתו אומרים שהאפשרות הראשונה היא הנכונה ועוד נכונו עלילות בימים הקרובים .נראה ונחיה. מערכת 'בחדרי חרדים' שולחת תנחומים לכותב הטור הרב יעקב ריבלין לרגל פטירת אביו ז"ל
מילא חוק ההסדרה. כאן כבר מדובר בתערובת של פיקוח נפש בין לאומי (חשש מצעדים חריפים של הנשיא היוצא ברק חוסיין אובמה במועצת הבטחון) וחשש מעקיפה מימין של נפתלי בנט. אבל חוק שולי שצריך להיות מטופל ברמה של משרד לאיכות הסביבה - זה מה שצריך להעסיק אותו בימים טרופים אלו?
נתניהו העלה את החוק המואזינים על ראש דאגותיו החל מהרגע שבו הובס בקרב מול בנט בפרשת חוק ההסדרה. כל האצבעות בועדת השרים לענייני חקיקה שדנה בחוק עוקף הבג"ץ הזה, כולל של שרי הליכוד, הורמו לתמיכה בחוק. אפס כי הכל ידעו שנתניהו עשה את הכל כדי לטרפד אותו. הוא ביקש מהשרים החרדים להיות הגויים של שמאל שיטילו למענו וטו על החוק. משנענה בשלילה חיפש שרים אחרים. לבסוף הרים ידיים. את התהילה בחוגי הימין קצר הבית היהודי שהוביל את החוק על אפו וחמתו של ראש הממשלה.
ואין משהו שמטריף את דעתו של נתניהו יותר מהישג תדמיתי של בנט באלקטוראט הימני. משכך, הוא הטיל את כל יהבו על חוק המואזינים. במקור החוק הוא של מוטי יוגב מהבית היהודי, אבל נתניהו אלוף בלקיחת קרדיטים על חוקים של אחרים. מהרגע שהתפרסם שראש הממשלה הורה להילחם בעד החוק הוא למעשה רשום על שמו. ומה יכול לעשות רושם טוב יותר על האלקטוראט הימני (ובעיקר חברי מרכז הליכוד) מחוק שיוציא מדעתם את הערבים בתוך ישראל ובשטחים. אם עוד תפרוץ בעקבות החוק איזו אינתיפאדה קטנה הרי זה משובח.
נתניהו לא הבין איפוא מדוע דווקא האיש הכי קרוב אליו בממשלה - האיש שלפניו הוא חושף התלבטויות אישיות שהוא לא משתף בהן גם את מירי רגב ויריב לוין - החליט לקלקל לו את ההצגה. הערר של ליצמן על החוק היה הדבר האחרון שהוא ציפה לו. ביום שלישי הוא דיבר איתו פעמיים על החוק. בבוקר יום רביעי הוא שוחח איתו ארבע פעמים. בכל השיחות הועלתה בקשה אחת: למשוך את הערר ולאפשר לחוק לעלות להצבעה סמוך ותכוף למועד ההצבעה הצפויה על חוק ההסדרה. כדי להמתיק את הגלולה המרה של ההפסד לנפתלי בנט בחוק ההסדרה.
עם קצת יותר שכל בראש ופחות אמוציות של מה יאמרו, נתניהו היה יכול לעקר את ההתנגדות של ליצמן בהינף משפט אחד. הנימוק של ליצמן להתנגדות לחוק הייתה צופרי השבת. החוק שאוסר על מפגעי רעש על רקע דתי אינו יכול להבדיל פורמלית בין קריאת המואזין לצפירה המבשרת על בוא השבת. הפתרון שהוצע במהלך הדיונים היה להגביל את תחולת החוק לשעות אחת עשרה בערב עד שבע בבוקר. לאף אחד אין טענות על קריאות מואזין בשעות היום וצופר השבת מעולם לא נשמע לאחר השעה שבע וחצי בערב. גם בשעון הקיץ.
האובססיה של נתניהו להעלות את החוק באופן מיידי לא אפשרה לו להסכים לתיקון כבר ביום שלישי. כל שינוי משמעותו דחיה של מספר ימים ואת זה הוא לא היה מוכן לקבל. אם החוק לא עולה בצמידות לחוק ההסדרה זה לא מעניין אותו. ההתעקשות על החוק ככתבו וכלשונו גרמה לכך שליצמן עשה את מה שנתניה לא ציפה שיעשה והגיש ערר על החוק. עוד שבוע. עוד שבועיים, החוק יעלה מחדש עם התיקונים הדרושים אבל הערך המוסף שנתניהו ציפה לקבל ממנו כבר יאבד. חוק ולא יעבור
כמו שכל שר וח"כ בליכוד יודע, יש קו משותף מחבר אחד בין חוק המואזינים וחוק ההסדרה. שניהם חוקים שלא יעמדו במבחן המציאות. חוק ההסדרה ייפסל על ידי בג"ץ חודשים ספורים לאחר שיעבור בקריאה שניה ושלישית (ההחלטה של בג"ץ על פינוי מיידי של עמונה התקבלה פחות מחצי יום לאחר שועדת השרים לענייני חקיקה אישרה את חוק ההסדרה. אל תאמינו לאיילת שקד שטוענת שהעיתוי היה מקרי). חוק המואזינים לא ייפסל באף ערכאה שיפוטית אבל אף גוף משטרתי או בטחוני לא יאכוף אותו.
המשטרה שמעלימה עין, בהוראה מגבוה, מהבניה הבלתי חוקית של הבדואים בנגב, ומכמויות הנשק הלא חוקי בכפרים הערביים בגליל, לא תיכנס לאף ישוב ערבי ותנסה להוריד רמקולים מצריחים של מואזינים שלא יצייתו לחוק. ואם כן. מהומות הדמים של שנת אלפיים באום אל פאחם יהיו משחק ילדים לעומת מלחמת הדת שתוכרז על ידי האימאמים והשייחים המוסלמים. וזה עוד בישובים הערבים הישראלים. כניסה לשטחי אי בי או סי של הרשות הפלשתינאית תפתח את כל שערי הגהינום.
הלהט לחוקק את שני חוקי האיוולת האלה הוא חלק אינטגרלי ממלחמות נתניהו בנט על דעת הקהל הימנית. הפן הפחות גלוי של המאבק הזה הוא הקרב על תאגיד השידור הציבורי. כל עובד תאגיד יודע שהסיבה למלחמת העולם שנתניהו הכריז עליהם אינה בגלל חטא השמאלניות שהודבק לכמה מראשי התאגיד. הסיבה האמיתית היא שרבים מהכתבים והעובדים שהצטרפו לתאגיד הם חובשי כיפות סרוגות שלכאורה מזוהים עם הבית היהודי. לקוראי עיתון זה מרבית השמות לא מוכרים (וטוב שכך) אבל בלשכת ראש הממשלה כולם מוכרים ומסומנים היטב.
בתוך מלחמת גוג ומגוג הזאת נמצאות המפלגות החרדיות בעמדת המשקיף מהאו"ם ובוחנות בכל רגע את האינטרסים שלהן. ליצמן תקע את חוק המואזינים ממגוון של אינטרסים. קודם כל השמירה על צופר שבת. זה נאה ויאה ליו"ר סיעה שחרטה על דגלה את השבת. זה נאה עוד יותר למי שלהנהגה הרוחנית שלו יש רגישות מיוחדת לכל מה שקשור לנושא השבת. לכך יש להוסיף גם את הרצון הטבעי להוכיח שהמלחמות נגד יצרני המזון עתירי הסוכר ושומני הטראנס המזיקים לא השכיחו ממנו את האינטרסים החרדים. לא הכל צריך להיות בידיים של גפני ושות'.
העמדה של ש"ס בפרשת המואזינים השתנתה במהלך השבוע בהתאם לנסיבות. מלכתחילה היו לשסניקים את כל הסיבות להתנגד לחוק. זה לא יעיל. זה לא ישים. אפשר לטפל ברעש במסגרת החוקים הקיימים(החוק למפגעי רעש שנחקק כבר בשנות החמישים ונאכף עד היום. תנסו לעשות מסיבה רועשת אחרי חצות לילה ותזכו לביקור של כחולי המדים שהגיעו בהזמנת השכנים). מי בכלל צריך את החוק הלאומני המיותר הזה.
את הסיבה הנוספת להתנגדות לחוק חשף, בטעות כנראה, הרמקול הבלתי נלאה יגאל גואטה. כפי שנכתב כאן בעבר כל אמירה שלו היא מתוך הקודש פנימה. גם אם לא שלחו אותו למשימת דוברות מיוחדת אין לו מדעתו כלום אלא מה שהוא שומע ב"חלונות הגבוהים". כמו הילד שמספר בשוק מה שההורים אומרים בבית.
ביום שני השבוע צייץ גואטה שהוא שוקל להצביע נגד החוק רק בגלל שחבר מועצה מירושלים בשם אריה קינג מירושלים תומך בו. יעני הנושא פוליטי. הסיפור האמיתי הוא קצת שונה. אריה קינג הוא הסמרטוט האדום של ש"ס בירושלים ובמידה רבה של ההנהגה הארצית שלה. הוא זה שפוצץ את פרשת ההצבעה של מלכיאלי בפרשת מתחם התחנה שנחשפה ב'בחדרי חרדים' ורמז שמדובר בקנוניה על רקע נדל"ני. קינג מאשים את ש"ס בירושלים במכירת האינטרסים הימנים בעיר. בפרשת מתווה הכותל אומרים שהוא אף ניסה לארגן משלחת מיוחדת של אישים ספרדים לנשיא מועצת החכמים הגר"ש כהן נגד אריה דרעי. בקוים כלליים קינג הוא מאלה שמנסים לשדר את המסר שש"ס היא תנועה עם גוון שמאלני רח"ל.
בש"ס של היום מדובר בהאשמה שאין לה כפרה. השבוע יצא השר לשעבר אלי ישי בראיון של ערב בחירות והאשים את דרעי בשמאלנות. לא פחות ולא יותר. את מרן הגר"ע יוסף שפסק שטחים תמורת שלום אי אפשר להאשים בתמיכה ביצחק רבין שביצע את הסכמי אוסלו. (ישי הוא הרי הנאמן וממשיך הדרך. עלק). את דרעי כן. לך תספר למצביעי מרזל ושטבון שהביאו מאה אלף קולות מהימין הקיצוני שהיו ימים שישי זימר אחרת.
אפרופו אלי ישי. בחול המועד סוכות ביקרו שניים ממקורביו בביתו של חבר מועצת החכמים הגר"ש בעדני. השניים שוחחו עימו על מספר נושאים ובתוכם גורלו של ישי עצמו. השניים העלו את ההצעה הישנה ולפיה ישי יחזור לש"ס כמספר שניים והגר"מ מאזוז יהיה חבר מועצת החכמים. על תשובתו של הגר"ש בעדני יש שתי גרסאות. הגרסא הש"סית הטוענת שהוא דחה אותם על הסף והאשים את ישי שהקים מפלגה למרות שהבטיח לו שלא לעשות זאת. הגירסא של אנשי ישי היא כמובן שונה: הייתה נכונות להקשיב ולשמוע.
כך או כך. גואטה לא הבין שעם כל הכבוד למלחמות נגד קינג הדבר האחרון שש"ס צריכה עכשיו זה לספק חומרים למאשימים אותה בשמאלנות. קשה להסביר למצביעי הימין הלהוטים לראות מואזינים מוסלמים נגררים לכלא ויאללה באלגן שיש סיבות טובות להתנגד לחוק הזה. אם דרעי היה מגיש את הערר נגד החוק כל הקשת הימנית. ממוטי יוגב ועד אחרון נערי הגבעות, היו יוצאים נגדו בקול זעקה מרה.
למגיש הערר, השר ליצמן, אין בעיות של אלקטוראט ימני. כשהוא טוען שהבעיה שמטרידה אותו היא צופרי שבת זה נשמע אמין יותר. ההודעה שפרסמה ש"ס על תמיכה בערר אך בלי להגיש אותה בעצמה היתה המוצא המכובד ביותר מהסבך. עד לאתגר הבא שהימין יניח לפתחה. גפני ממשיך לכעוס
אחרי כמה חודשים של רגיעה יחסית מנאומי השישים ארבעים ומלחמות החרדים בחיפה שוב חזר גפני לימים הטובים של כעס ואנרגיה מתפרצת. הפעם לפחות זה היה על יעד חיצוני. לא נגד שותפים מבית, אלא נגד חוק ההסדרה והשלכותיו חסרות האחריות. גפני האשים את מגישי החוק בסיקריקיות, לא פחות ולא יותר, והשווה אותם לבריונים שגרמו בשעתו לחורבן בית המקדש.
גפני דיבר על ההשלכות הבין לאומיות של החוק וזה קצת הפתיע את קהל שומעיו הקבוע. האיש לא עוסק בדרך כלל בנושאים מדיניים וכבר מזמן לא הביע דעה בעניינים שאינם בתחום המושב החרדי. להביע דעה פה ושם זה בסדר. אבל מאיפה צץ פתאום הזיק המוכר בעיניים והקצף על השפתיים. הלו. מתנחלי עמונה ומגישי החוק הם לא הפלג הירושלמי.
סביר להניח שאם מישהו מהליכוד היה מגיש את החוק זה היה מעניין את גפני כמו בעיית ההצפות בנחל שמפריד בין שכונת חפציבה לגרין פארק במודיעין עילית. "הכפתור האדום" של גפני בחודשים האחרונים הוא הבית היהודי בכלל וההתנהלות של בנט במשרד החינוך בפרט. הוא מרגיש שהם לא סופרים אותו. שהם דורכים על כל אינטרס חרדי שהם יכולים, ושהם מרגישים כאדוני הארץ. הכל בידם והכל ברשותם.
מוקד הזעם הוא על ההתנהלות של משרד החינוך. את גפני לא מעניין שאצל בנט משרד החינוך זה רק ג'וב זמני בדרך ליעדים אחרים ולכן הוא לא משקיע שם את ראשו ורובו. את החלל שנוצר מנצלת הפקידות הבכירה כדי לרדת לחייהם של המוסדות החרדים ולהעמיק את האפליה נגדם. לפני שבועיים פרסמנו כאן את התלונה של ארגון המוכש"ר בראשותו של דוד שרפר נגד הקפאת תקציבי התמרוץ והטיפוח מול ים התקציבים לחינוך הממלכתי. אצל המתלוננים מדובר בעולם ומלואו. אצל גפני זה אחד מעשרה סעיפים שהוא נמצא איתם בוכוח עם משרד החינוך. מבחינתו, ובצדק, הקולר תלוי לא בפקידים שאין עליהם מוראו של השר אלא במי שמניח להם להשתולל.
לגפני יש בטן מלאה גם על משרד המשפטים של איילת שקד. הוא אמנם לא יכול לטעון שכבוד השרה כתבה את חוות הדעת של דינה זילבר נגד מימון שמחות בית השואבה בהפרדה בין גברים ונשים, הוא גם לא מאשים אותה בהתנהלותו השערורייתית של מנדלבליט בפרשת מתווה הכותל. אבל הוא בהחלט מאשים אותה ברוח המפקד הגורמת לאחראים על ביצוע החוק לנהוג באיפה ואיפה בנושאים חרדים. עיין ערך אי התערבות המשטרה בתהלוכת הפרא של נשות הכותל עם ספרי תורה בידם בחודש שעבר. כשאיילת שקד רוצה להטיל את אימתה על פקידי המשרד כבר הוכח שהיא יודעת לעשות זאת.
גם עמיתיו של גפני מרגישים ששקד לא ממש סופרת אותם. השבוע התלונן ח"כ אייכלר שכל הצעות החוק שח"כי יהדות התורה מגישים נבלמות בועדת השרים לעניני חקיקה בראשותה של שקד. למעשה מרביתן לא מגיעות כלל לדיון ונדחות למועד בלתי ידוע.
ההתפרצות של גפני נגד חוק ההסדרה היה התפוצצות הפצע המוגלתי שיש לו בלב נגד הבית היהודי. אבל חברי הסיעה בכל זאת הופתעו. הם מכירים את הרקע לכעס ובחלקו הם גם שותפים לו. מה שלא היה ברור להם מדוע הוא יוצא למלחמה אבודה מראש. אין מצב שיהדות התורה תצביע נגד חוק שעבר בועדת שרים לענייני חקיקה אלא אם כן הוא בנושאי דת ומדינה שיש לה זכות ווטו בהם. עם כל הטענות הקשות שיש כלפי הבית היהודי הם לא הצביעו פעם אחת נגד חוק שהוא בציפור הנפש החרדית. לא בחוק הגיוס, לא בחוק הליב"ה ולא בחוק הבטחת הכנסה לאברכים. חוק ההסדרה אצל הבית היהודי זה הנפש של הציפור. הצבעה נגדו היתה גורמת להתפוררות הקואליציה ומלחמת הכל בכל מכל עם הבית היהודי והליכוד.
בישיבת הסיעה שהתקיימה ביום שני השבוע ניסו חבריו של גפני קצת להרגיע אותו. עם כל הכעס על הבית היהודי, אמרו לו, אין אפשרות להצביע נגד החוק. אמר לו את זה ח"כ אייכלר שהיה הנציג האגודאי היחיד שנוכח בישיבה (פרוש יצא לחו"ל לנישואי אחיין. מוזס יצא לשליחות עלומה שפרטיה תחת צא"פ. ליצמן היה באיזה סיור במוסד בריאותי). רמזו לו את זה גם חבריו לסיעה ובמיוחד ח"כ יעקב אשר. תגובתו של גפני לאחרון היתה: לך תשאל מה אומר על זה סגן השר פרוש. וזו לא היתה סתם עקיצה. גפני נגע בנקודה מאוד רגישה - יעקב אשר יושב על הכסא של פרוש בכנסת (בעקבות החוק הנורווגי) ויש הסכמה חשאית שבנושאים רגישים הוא צריך לתאם איתו הצבעה.
בסיומה של הישיבה הוחלט שח"כי דגל יפנו לגדולי ישראל ויקבלו את החלטתם. זו דרך המוצא הקבועה של פוליטיקאי חרדי שנמצא בין המצרים. כשברור לו מה הוא רוצה וצריך לעשות הוא לא נוהג לשאול שאלות. הפעם המנהג היפה הזה פעל לטובתו של גפני שקיבל עוד יומיים של העמדת פנים שכאילו הוא הולך להצביע נגד החוק. בפועל, כבר ביום שני התקבלה הוראה לתמוך בחוק אך היא נשמרה בסוד כדי להמשיך את המשחק.
היומיים האלה עלו לסגן השר פרוש בבריאות. החשש שמא יעקב אשר שיושב על כסאו יצביע נגד חוק ההסדרה הזרים אליו מבול טלפונים מודאגים של חוגי ימין, ובעיקר של חוגי חב"ד המקורבים אליו. במקום ליהנות בשקט מהחתונה ולשכוח מהצרות השוטפות, היה עליו לענות לכל המודאגים שלא יקום ולא יהיה. פרוש העריך שדגל לא ממש מתכוונת להצביע נגד החוק והכל זה שחרור קיטור נגד הבית היהודי. בכל מקרה. אם היתה מתקבלת החלטה בדגל להצביע נגד החוק - פרוש היה מפעיל את הסעיף בהסכם האוסר על יעקב אשר להצביע נגד דעתו.
"פנו אלי בכאב", כך פרוש לכותב השורות בשיחה טראנס אטלנטית, "עשרות ראשי ישובים ביו"ש וכאלה שהצביעו בעד יהדות התורה והביעו את כאבם. לא מובן לי מדוע נציגים ביהדות התורה היו צריכים לצאת בהצהרות נגד חוק ההסדרה. מדובר בנושא רגיש וכאוב של פינוי יהודים מביתם. מה גם שאותם נציגים ידעו שמרבית הסיכויים שתהיה משמעת קואליציונית והם בסופו של דבר יצביעו בעד החוק".
מי שלא רצה בהתנגשות הצפויה הוא יעקב אשר. גם כי הוא עצמו חושב שאין טעם בהתנגשות קואליציוניות מיותרות וגם כי הוא יודע על איזה כסא הוא יושב. אי לכך אין לפסול על הסף את השמועות בחוגי דגל התורה שהוא זה שפעל בתוככי הבית בחזו"א 5 לקבלת הוראה חד משמעית להצביע בעד החוק. עם הקשרים שיש לו ועם כל ההסברים המובנים דלעיל זה לא היה מסובך במיוחד. חור שחור
כשיחזור סגן השר פרוש מהשמחה המשפחתית בשבוע הבא הוא יצטרך לטפל בנושא נוסף הקשור להסכם שלו עם דגל התורה על ביצוע החוק הנורווגי. יעקב אשר פתר אותו מהדילמה שגפני הציב השבוע אבל יש עוד סעיף אחד שמופר בריש גלי בחודשים האחרונים. מדובר בחלוקת הסמכויות בחינוך העצמאי. שני הצדדים מכחישים (כי זה לא חוקי בעליל) שהיתה התניה בין ביצוע החוק לחלוקת הסמכויות אבל הכל יודעים וכו'.
הסעיף כלל שתי הסכמות מרכזיות. האחת. מתן תפקיד של סמנכ"ל לאברהם שוורץ עם תקן ומשכורת. השניה. שיתופו של הנ"ל בכל ההחלטות המתקבלות בארגון. שתי ההסכמות לא קויימו עד עצם היום הזה.
בדגל התורה טוענים שהעיכוב בתקן ובמשכורת נובע מהתנגדות של משרדי האוצר והחינוך להוספת תקנים לארגון. יש בזה משהו. אבל לא יותר ממשהו. אם גפני היה מפעיל חמשה אחוז מהכוח שיש לו מול האוצר לא היתה בעיה לאשר את התקן שהעלות שלו ,במונחים של תקציב מדינה. היא אפילו לא כסף קטן. בתקציב של שלוש מאות מליארד שקל שלושים אלף שקל לחודש זה סכום שלא מבזבזים עליו זמן לדיון. אם גפני לא עושה את זה . והוא לא עושה. צריך רק להזכר במה שקדם להסכם עם שלו"א והכל מובן מאליו.
לסעיף השני, של שותפות בקבלת החלטות, אין צורך באישור של אף גורם חיצוני. דגל התורה לא מקיימת אותו כי היא לא רוצה לקיים אותו. הנה סיפור טרי מהשבוע. ביום ראשון התקיימה ברעננה חנוכת מבנה חדש לבית ספר של החינוך העצמאי בעיר. המנהל, הרב סיימונס, רצה להזמין לשם את כל צמרת החינוך העצמאי את ח"כ הרב משה גפני ואת הרב מנחם שפירא.
הטקס התקיים ברוב פאר והדר (מיץ וקצת בורקס) והיחיד שנעדר ממנו היה הרב אברהם שוורץ. לא בגלל שחש ברע ברגע האחרון אלא בגלל שלא הזמינו אותו. הרב סיימונס קיבל הוראה מלמעלה למחוק אותו מרשימת המוזמנים. שוורץ בלע את העלבון, כפי שהוא בולע עלבונות דומים מידי שבוע, ועבר לסדר היום. השאלה שהוא ורבים מפעילי שלו"א שואלים את עצמם היא האם לסגן השר פרוש יהיה סוף סוף את העוז לדפוק על השולחן ולבקש את קיום ההסכם. או שגם לשם כך הוא זקוק לטלפונים של ראשי הישובים היהודים ביש"ע. בלשכתו אומרים שהאפשרות הראשונה היא הנכונה ועוד נכונו עלילות בימים הקרובים .נראה ונחיה. מערכת 'בחדרי חרדים' שולחת תנחומים לכותב הטור הרב יעקב ריבלין לרגל פטירת אביו ז"ל
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 10 תגובות