מה קורה עם הווטסאפ? / מאי גולן
העזתי לצאת מכמה קבוצות, אלא שאז, יצא קצפם של מנהלי הקבוצות עלי שפשוט כעסו ורתחו על העלבון
- מאי גולן
- כ"ב חשון התשע"ז
רויטרס
החברה הישראלית כבר מזמן נמצאת במשבר יחסים עמוק עם הרשתות החברתיות והסמארטפון שלה. מכל עבר אפשר לראות חבורות של אנשים שיושבים יחדיו תחת מסווה של אירוע חברתי, כשבתכלס, האינטראקציה החברתית היחידה שיש להם - היא בינם לבין מסך הסמארטפון שלהם.
בהתחלה זה היה מצחיק, אך לאט לאט זה נהיה ממש עצוב. לראות זוגות שיושבים אחד עם השני בארוחת ערב ושניהם עסוקים במכשיר הנייד שלהם - כשאחד מהם אפילו מחייך לעבר המכשיר, כי ככל הנראה מה שהוא רואה מרגש אותו יותר ממה שנמצא ממש מולו; או אמא עם ילד שמושך בשמלתה וקורא: אמא, אמא, תראי תראי, אך היא בכלל לא שם, היא נמצאת בעולם אחר אי שם מעבר למסך הקטן והמלבני שהיא שקועה בו.
לבושתי, אודה שגם אני חוטאת בדבר. קשה שלא. הכל זמין ונמצא בהישג של לחיצה אחת קטנה. הודעות, מיילים, לייקים, תגובות, סרטונים שונים ומשונים... איכשהו עד עכשיו הצלחתי לעמוד במעמסה ולהמשיך ולהצליח איכשהו לתקשר עם העולם החיצון, זאת כמובן עד שהגיעו קבוצות הווטסאפ שהחליטו להשתלט לאנשים על החיים, ללא שום הודעה מוקדמת.
אוקיי אז יש קבוצה משפחתית אחת, עוד אחת לחברה מהעבודה ועוד אחת קטנה לחברה מהתיכון, אבל מה קורה כשזה חורג מגבולות הנורמה וכל אחד מאנשי הקבוצות שהזכרתי קודם מחליט לצרף אותך לעוד קבוצה שבה אנשים החליטו לדבר על כל דבר, בכל שעה.
בתור פעילה חברתית אני יכולה לספר לכם שבחודש האחרון צורפתי ל-20 קבוצות ווטסאפ חדשות, כל אחת מהן מונה עשרות חברים. קבוצות שמדברות על הכל מהכל, החל מפוליטיקיה ועד הכלב של השכן. בהתחלה חשבתי שאצליח להסתדר עם זה, אך כשראיתי שהמצב יוצא משליטה והסמארטפון פשוט לא עומד בזה, העזתי לצאת מכמה קבוצות, אלא שאז, יצא קצפם של מנהלי הקבוצות עלי שפשוט כעסו ורתחו על העלבון שהטחתי בהם. אז חזרתי, בכל זאת לא נעים.
קשה באמת לעקוב מה קורה בקבוצות האלה שכבר בשעת צהריים מוקדמת אני רואה 1,500 הודעות בכל קבוצה. הרבה אנשים שאני מכירה פשוט יושבים כל ערב למלאכת הווטסאפ הקבועה: מחיקת ההודעות מכל קבוצה, או שיש כאלו שפשוט לא רוצים לקחת את הצ'אנס שמא פספסו פיסת מידע חשובה והם יושבים ובודקים את השתלשלות ההודעות שהתחילו מהבוקר. אני נמצאת אי שם באמצע והאמת, אני עדיין מנסה להבין את משמעות הקבוצות האלו. הרי הן נוצרו בהתחלה להעברת מידע חשוב שיועבר בו זמנית למספר רב של אנשים, לא לדיונים ארוכים ומפותלים, שהרי בשביל זה יש לנו את רשתות הפייסבוק, הטוויטר ועוד. אך לאט ובטוח נהפכו קבוצות הווטסאפ האלו למה שמחליף את החדשות. אם כבר מזמן לא היינו מחכים לחדשות הערב בטלוויזיה כדי לדעת מה קורה כי היה לנו את אתרי האינטרנט השונים והרשתות החברתיות הזמינות בכל רגע, הרי שהיום, גם לזה אף אחד לא מחכה ופשוט פותח את הווטסאפ ויודע הכל לפני כולם – יחד עם כולם.
אין לי בעיה שאותן קבוצות גם נהפכו בחלקן הגדול לסוג של קבוצות יח"צ משומנות היטב, זו השיטה וכולם נהנים ממנה, אבל לא הגזמנו? הרי לא יכול להיות שנהיה משועבדים 24/7 לרצון הממכר הזה של לדעת הכל ומיד, כי כנראה שכחנו שמרוב שאנחנו רוצים לדעת כמה שיותר ומה שיותר מהר מתוך מסך הזכוכית הקטן שיש בבעלותינו, אנחנו מפספסים את המציאות בשטח מתוך החושים שהעניק לנו בורא עולם כדי לחוות אותם על בשרינו ולא על מכשיר הפלאפון שלנו.
אז תרימו קצת הראש, ממש מולכם יש עולם ענק ומרהיב שלא עובר בווטסאפ, הקובץ פשוט גדול מדי.
בהתחלה זה היה מצחיק, אך לאט לאט זה נהיה ממש עצוב. לראות זוגות שיושבים אחד עם השני בארוחת ערב ושניהם עסוקים במכשיר הנייד שלהם - כשאחד מהם אפילו מחייך לעבר המכשיר, כי ככל הנראה מה שהוא רואה מרגש אותו יותר ממה שנמצא ממש מולו; או אמא עם ילד שמושך בשמלתה וקורא: אמא, אמא, תראי תראי, אך היא בכלל לא שם, היא נמצאת בעולם אחר אי שם מעבר למסך הקטן והמלבני שהיא שקועה בו.
לבושתי, אודה שגם אני חוטאת בדבר. קשה שלא. הכל זמין ונמצא בהישג של לחיצה אחת קטנה. הודעות, מיילים, לייקים, תגובות, סרטונים שונים ומשונים... איכשהו עד עכשיו הצלחתי לעמוד במעמסה ולהמשיך ולהצליח איכשהו לתקשר עם העולם החיצון, זאת כמובן עד שהגיעו קבוצות הווטסאפ שהחליטו להשתלט לאנשים על החיים, ללא שום הודעה מוקדמת.
אוקיי אז יש קבוצה משפחתית אחת, עוד אחת לחברה מהעבודה ועוד אחת קטנה לחברה מהתיכון, אבל מה קורה כשזה חורג מגבולות הנורמה וכל אחד מאנשי הקבוצות שהזכרתי קודם מחליט לצרף אותך לעוד קבוצה שבה אנשים החליטו לדבר על כל דבר, בכל שעה.
בתור פעילה חברתית אני יכולה לספר לכם שבחודש האחרון צורפתי ל-20 קבוצות ווטסאפ חדשות, כל אחת מהן מונה עשרות חברים. קבוצות שמדברות על הכל מהכל, החל מפוליטיקיה ועד הכלב של השכן. בהתחלה חשבתי שאצליח להסתדר עם זה, אך כשראיתי שהמצב יוצא משליטה והסמארטפון פשוט לא עומד בזה, העזתי לצאת מכמה קבוצות, אלא שאז, יצא קצפם של מנהלי הקבוצות עלי שפשוט כעסו ורתחו על העלבון שהטחתי בהם. אז חזרתי, בכל זאת לא נעים.
קשה באמת לעקוב מה קורה בקבוצות האלה שכבר בשעת צהריים מוקדמת אני רואה 1,500 הודעות בכל קבוצה. הרבה אנשים שאני מכירה פשוט יושבים כל ערב למלאכת הווטסאפ הקבועה: מחיקת ההודעות מכל קבוצה, או שיש כאלו שפשוט לא רוצים לקחת את הצ'אנס שמא פספסו פיסת מידע חשובה והם יושבים ובודקים את השתלשלות ההודעות שהתחילו מהבוקר. אני נמצאת אי שם באמצע והאמת, אני עדיין מנסה להבין את משמעות הקבוצות האלו. הרי הן נוצרו בהתחלה להעברת מידע חשוב שיועבר בו זמנית למספר רב של אנשים, לא לדיונים ארוכים ומפותלים, שהרי בשביל זה יש לנו את רשתות הפייסבוק, הטוויטר ועוד. אך לאט ובטוח נהפכו קבוצות הווטסאפ האלו למה שמחליף את החדשות. אם כבר מזמן לא היינו מחכים לחדשות הערב בטלוויזיה כדי לדעת מה קורה כי היה לנו את אתרי האינטרנט השונים והרשתות החברתיות הזמינות בכל רגע, הרי שהיום, גם לזה אף אחד לא מחכה ופשוט פותח את הווטסאפ ויודע הכל לפני כולם – יחד עם כולם.
אין לי בעיה שאותן קבוצות גם נהפכו בחלקן הגדול לסוג של קבוצות יח"צ משומנות היטב, זו השיטה וכולם נהנים ממנה, אבל לא הגזמנו? הרי לא יכול להיות שנהיה משועבדים 24/7 לרצון הממכר הזה של לדעת הכל ומיד, כי כנראה שכחנו שמרוב שאנחנו רוצים לדעת כמה שיותר ומה שיותר מהר מתוך מסך הזכוכית הקטן שיש בבעלותינו, אנחנו מפספסים את המציאות בשטח מתוך החושים שהעניק לנו בורא עולם כדי לחוות אותם על בשרינו ולא על מכשיר הפלאפון שלנו.
אז תרימו קצת הראש, ממש מולכם יש עולם ענק ומרהיב שלא עובר בווטסאפ, הקובץ פשוט גדול מדי.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות