הגיע הזמן לקחת את המוזיקה המזרחית צעד קדימה
משהו טוב עובר על המוזיקה המזרחית בשנים האחרונות, אבל זה לא מספיק - רפי נתיב על המשימות שעל סדר היום המוזיקלי
רפי נתיב
משהו טוב קורה לתרבות המזרחית האותנטית בארץ, לתרבות השירה והפיוט, החזנות, הלחנים המסורתיים ושירי העדות: הצימאון להבנה עמוקה ורחבה בתורת המקאמים, הרצון ללמוד ולהעשיר את הידע בהיכרות עם שירת הבקשות המסורתית, ובעיקר, הרצון להצליח.
זה משותף בין כל אלו הנכללים תחת הקטגוריה העממית "תרבות מזרחית", הן זו המשויכת לארצות המזרח התיכון, והן זו המשויכת לארצות צפון אפריקה.
זה לא קורה סתם, זה לא פתאומי, יש למציאות הזו תשתית רחבה ועמוקה, שמגיעה מכל שכבות הקהלים המחוברים לתרבויות הללו, מהצעירים שמתעניינים ומוצאים בהן הנאה רבה, מהכישרונות בשירה או בנגינה בחזנות או בפיוט, שלא מוצאים סיפוק מלהשתלב בז'אנר הפופ (על כל שלוחותיו), הם רוצים להצליח היכן שהרבה לא הצליחו, להופיע, לתת מעצמם, ללמד, ולהיות מעיין מתגבר של המשכיות המסורות הללו, מעיין שמציע את עצמו גם לכאלו שמעיין אומר להם רק נוף פסטורלי במסלול הליכה, הם עושים הכל בכדי שכולם ייהנו ממתיקות המים הללו, ויבינו את עושרם.
היו תקופות שהתרבות הזו הייתה מככבת רק בזמנים מיוחדים, בחגים, בשבתות שירה ספציפיות, בפאתי אירועי השמחה השונים כמו בר מצוות וחתונות, חינות ובריתות, שיתופי פעולה מוסיקליים אחת לכמה זמן, עם אמנים שחשקה נפשם לחדש ולהתרענן מדי פעם, להגיש לקהל היעד שלהם אמנות עם ניחוחות קצת יותר מסורתיים ובעלי משמעות היסטורית, היו תקופות.
היום זה אחרת, היום התרבות הזו חותרת אל המרכז, אין שבת שלא תמצא בה כמה מוקדי שירה וחזנות, על ידי חזנים ופייטנים בכל רחבי הארץ, אין חג שלא יהיו בו כמה אירועים מרכזיים על טהרת הפיוט, שלא לדבר על בתי הכנסת הפזורים ברחבי הארץ שאט אט מאמצים את התפיסה החכמה לפיה עליהם להחזיק חזן במשרה מלאה, שיהיה זה שמנצח על כל החלק התרבותי בבית הכנסת, בתפילות, בקריאת התורה, באירועים הפנימיים של בתי הכנסת, ועוד. ובכלל בחודשי השנה עמוסי החגים כמו ניסן, אלול, תשרי, כסליו, ואדר, אינספור אירועי פיוט, לצד אירועי סליחות מושקעים, קונצרטים עם עשרות נגנים, ושיתופי פעולה בין אמני התרבות הזו, לאמנים אחרים מכל רחבי הקשת.
הכל טוב ויפה, פורח ומשגשג, יש המון היצע, יש גם המון ביקוש, כישרונות וותיקים שמחזיקים מעמד, וצעירים שמנפצים אינספור תקרות זכוכית, אבל כל זה קורה בתוך מדינת התרבות המזרחית.
מדינה בתוך מדינת התרבות הישראלית, זו מדינה שלמה, מאובזרת, חדשנית ומשומנת היטב, אך כל המציאות הזו שתוארה בשורות למעלה אינה אלא רק לדעתם של אזרחי מדינת התרבות המזרחית.
בכדי לעבור ממדינה למדינה, לא צריך דרכון, צריכים רק משקפי שמש בכדי לא להסתנוור, ואולי בקבוק מים על כל דבר שלא יקרה.
לפעמים ישנן טענות שמגיעות כתוצאה מ"אכלו לי, שתו לי, גזלו לי, עשקו אותי", ולעיתים הטענות הן בכיוון אחר לגמרי, "לי לא לקחו כלום, אך מדוע לכולם מביאים, את כולם מאכילים, כולם מקבלים מימון ללימודים של איך לאכול ואיך לשתות, להצליח ולהתפרנס ורק אנחנו לא".
הרחובות, השכונות ברחבי הארץ צבועים ועטופים באינספור מודעות ופרסומים על ערבי שירה וחזנות, פיוט ומוסיקה לכל העדות, לכל המגזרים שרואים את עצמם חלק פעיל מהתרבות המזרחית, וכך גם המדיה החברתית, דפים של אמנים או תזמורות בפייסבוק, קבוצות וואצטפ של שירה חזנות ופיוט, לעדות המזרח או המגרב, מתפעלות את עצמם יופי, עם אמנים מכל רחבי הקשת.
אך כשמנסים לגבש תמונה ממלכתית יותר, ככה לסדר יומן אירועי תרבות על טהרת האמנות, נתקלים באינספור היצע פיראטי, אינסוף ביקוש להיצע מקצועי וממוסד יותר, ומעט מאוד יחסים פעילים ביניהם.
במקום לחפש אשמים, במקום לעזור לאצבע המאשימה במציאת כיוון נוח וכתובת להיט, עדיף לחפש את שורש הבעיה, כיצד יכול להיות שענפי תעסוקה ותחומי עניין זניחים הרבה יותר מקבלים חשיפה ומענה גדולים יותר, מתרבות שאין שני לה במידת הביקוש והחיפוש, וכמות הפעילות.
בוודאי שכל אלה שקמו ועשו מעשה, תזמורות מכל גווני הקשת, בתי ספר פרטיים ללימוד במחירי רווח או הפסד, זמרים וחזנים פייטנים ונגנים שכיתתו את רגליהם להופיע גם בהיעדר תקציב, קבוצות מפגש ולימוד חברתיים בפאתי השכונות מפה ומשם, כל אלה תרמו ותורמים המון, אך את הבעיה הם לא מצליחים לפתור, הם אפילו לא מתקרבים לכיוון.
ולא בגלל שהם לא ניסו, הם ניסו וניסו, וחלקם הגדול עשה את מה שעשה דווקא מתוך הניסיון, אך רובם עשו את זה כל כך זריז שהם הפכו להיות הנושא, לכל אחד אידיאולוגיה תרבותית בפני עצמו שאותה הוא מנסה לקדם, והמקומות מהם הוא הגיע והריחות אותם ספג הפכו להיות עוד אמצעי.
ולכן, גם אם יש וגם אם אין אשמים מחוץ למדינת התרבות המזרחית, עדיין ישנו חשבון נפש נוקב, עם מסרים מעשיים ברורים.
הגיע הזמן להקמת מגמות מוסיקה ממלכתיות, מגמות תרבות ממלכתיות, והגיע הזמן לחלק נכון את מימון צריכת התרבות, יש קהלים שצורכים תרבות דרך קונצרטים והופעות בהיכלי תרבות, ובחדרי הרצאות באוניברסיטה, ויש כאלו שצורכים זאת בבתי כנסת, בקורסים של חזנות בעזרת נשים, ובלימודי טעמי המסורת של התורה וכל הנ"ך, וגם בערבי שירה ופיוטים ספונטניים במועדי ישראל, ובעיקר בעונות החורף העמוסות באירועי שירת הבקשות ובשבתות חזנות.
לא מספיק להלאות את כל מבקשי התקציבים, או לשחרר כסף בקלות, בכדי לצאת ידי חובת יחס לתרבות הזו, חייבים מישהו עם כח, עם הבנה עמוקה בחשיבות העניין, שירים את הכפפה, ויבין שלשלב תקציבית מדי פעם את התרבות הזו עם שלל אירועי תרבות אחרים זה לא מה שיעשה את זה, צריכים לבנות אותה מהשורש, לארגן מקומות לימוד רשמיים, לאכלס את תכני הלימוד בבתי הספר בלימודי ההיסטוריה וכל שאר המקצועות הקשורים במערכי הלימוד, לרכז בתי כנסת המהווים קודקודי תרבות, ולבנות שם תשתית תקציבית ופאנלים מקצועיים שיהפכו לתל פיות ללימוד ולהנאה צרופה.
תמיד חששתי ממצב בו התרבות המזרחית והמערבית תתמזגנה עוד קודם שהתרבות המזרחית תקבל קצת זמן מסך ותשומת לב שיהיו רק בשבילה, כן קצת מגיע, זה לא יתקן, אבל טוב בלב זה יעשה לרבים.
זה משותף בין כל אלו הנכללים תחת הקטגוריה העממית "תרבות מזרחית", הן זו המשויכת לארצות המזרח התיכון, והן זו המשויכת לארצות צפון אפריקה.
זה לא קורה סתם, זה לא פתאומי, יש למציאות הזו תשתית רחבה ועמוקה, שמגיעה מכל שכבות הקהלים המחוברים לתרבויות הללו, מהצעירים שמתעניינים ומוצאים בהן הנאה רבה, מהכישרונות בשירה או בנגינה בחזנות או בפיוט, שלא מוצאים סיפוק מלהשתלב בז'אנר הפופ (על כל שלוחותיו), הם רוצים להצליח היכן שהרבה לא הצליחו, להופיע, לתת מעצמם, ללמד, ולהיות מעיין מתגבר של המשכיות המסורות הללו, מעיין שמציע את עצמו גם לכאלו שמעיין אומר להם רק נוף פסטורלי במסלול הליכה, הם עושים הכל בכדי שכולם ייהנו ממתיקות המים הללו, ויבינו את עושרם.
היו תקופות שהתרבות הזו הייתה מככבת רק בזמנים מיוחדים, בחגים, בשבתות שירה ספציפיות, בפאתי אירועי השמחה השונים כמו בר מצוות וחתונות, חינות ובריתות, שיתופי פעולה מוסיקליים אחת לכמה זמן, עם אמנים שחשקה נפשם לחדש ולהתרענן מדי פעם, להגיש לקהל היעד שלהם אמנות עם ניחוחות קצת יותר מסורתיים ובעלי משמעות היסטורית, היו תקופות.
היום זה אחרת, היום התרבות הזו חותרת אל המרכז, אין שבת שלא תמצא בה כמה מוקדי שירה וחזנות, על ידי חזנים ופייטנים בכל רחבי הארץ, אין חג שלא יהיו בו כמה אירועים מרכזיים על טהרת הפיוט, שלא לדבר על בתי הכנסת הפזורים ברחבי הארץ שאט אט מאמצים את התפיסה החכמה לפיה עליהם להחזיק חזן במשרה מלאה, שיהיה זה שמנצח על כל החלק התרבותי בבית הכנסת, בתפילות, בקריאת התורה, באירועים הפנימיים של בתי הכנסת, ועוד. ובכלל בחודשי השנה עמוסי החגים כמו ניסן, אלול, תשרי, כסליו, ואדר, אינספור אירועי פיוט, לצד אירועי סליחות מושקעים, קונצרטים עם עשרות נגנים, ושיתופי פעולה בין אמני התרבות הזו, לאמנים אחרים מכל רחבי הקשת.
הכל טוב ויפה, פורח ומשגשג, יש המון היצע, יש גם המון ביקוש, כישרונות וותיקים שמחזיקים מעמד, וצעירים שמנפצים אינספור תקרות זכוכית, אבל כל זה קורה בתוך מדינת התרבות המזרחית.
מדינה בתוך מדינת התרבות הישראלית, זו מדינה שלמה, מאובזרת, חדשנית ומשומנת היטב, אך כל המציאות הזו שתוארה בשורות למעלה אינה אלא רק לדעתם של אזרחי מדינת התרבות המזרחית.
בכדי לעבור ממדינה למדינה, לא צריך דרכון, צריכים רק משקפי שמש בכדי לא להסתנוור, ואולי בקבוק מים על כל דבר שלא יקרה.
לפעמים ישנן טענות שמגיעות כתוצאה מ"אכלו לי, שתו לי, גזלו לי, עשקו אותי", ולעיתים הטענות הן בכיוון אחר לגמרי, "לי לא לקחו כלום, אך מדוע לכולם מביאים, את כולם מאכילים, כולם מקבלים מימון ללימודים של איך לאכול ואיך לשתות, להצליח ולהתפרנס ורק אנחנו לא".
הרחובות, השכונות ברחבי הארץ צבועים ועטופים באינספור מודעות ופרסומים על ערבי שירה וחזנות, פיוט ומוסיקה לכל העדות, לכל המגזרים שרואים את עצמם חלק פעיל מהתרבות המזרחית, וכך גם המדיה החברתית, דפים של אמנים או תזמורות בפייסבוק, קבוצות וואצטפ של שירה חזנות ופיוט, לעדות המזרח או המגרב, מתפעלות את עצמם יופי, עם אמנים מכל רחבי הקשת.
אך כשמנסים לגבש תמונה ממלכתית יותר, ככה לסדר יומן אירועי תרבות על טהרת האמנות, נתקלים באינספור היצע פיראטי, אינסוף ביקוש להיצע מקצועי וממוסד יותר, ומעט מאוד יחסים פעילים ביניהם.
במקום לחפש אשמים, במקום לעזור לאצבע המאשימה במציאת כיוון נוח וכתובת להיט, עדיף לחפש את שורש הבעיה, כיצד יכול להיות שענפי תעסוקה ותחומי עניין זניחים הרבה יותר מקבלים חשיפה ומענה גדולים יותר, מתרבות שאין שני לה במידת הביקוש והחיפוש, וכמות הפעילות.
בוודאי שכל אלה שקמו ועשו מעשה, תזמורות מכל גווני הקשת, בתי ספר פרטיים ללימוד במחירי רווח או הפסד, זמרים וחזנים פייטנים ונגנים שכיתתו את רגליהם להופיע גם בהיעדר תקציב, קבוצות מפגש ולימוד חברתיים בפאתי השכונות מפה ומשם, כל אלה תרמו ותורמים המון, אך את הבעיה הם לא מצליחים לפתור, הם אפילו לא מתקרבים לכיוון.
ולא בגלל שהם לא ניסו, הם ניסו וניסו, וחלקם הגדול עשה את מה שעשה דווקא מתוך הניסיון, אך רובם עשו את זה כל כך זריז שהם הפכו להיות הנושא, לכל אחד אידיאולוגיה תרבותית בפני עצמו שאותה הוא מנסה לקדם, והמקומות מהם הוא הגיע והריחות אותם ספג הפכו להיות עוד אמצעי.
ולכן, גם אם יש וגם אם אין אשמים מחוץ למדינת התרבות המזרחית, עדיין ישנו חשבון נפש נוקב, עם מסרים מעשיים ברורים.
הגיע הזמן להקמת מגמות מוסיקה ממלכתיות, מגמות תרבות ממלכתיות, והגיע הזמן לחלק נכון את מימון צריכת התרבות, יש קהלים שצורכים תרבות דרך קונצרטים והופעות בהיכלי תרבות, ובחדרי הרצאות באוניברסיטה, ויש כאלו שצורכים זאת בבתי כנסת, בקורסים של חזנות בעזרת נשים, ובלימודי טעמי המסורת של התורה וכל הנ"ך, וגם בערבי שירה ופיוטים ספונטניים במועדי ישראל, ובעיקר בעונות החורף העמוסות באירועי שירת הבקשות ובשבתות חזנות.
לא מספיק להלאות את כל מבקשי התקציבים, או לשחרר כסף בקלות, בכדי לצאת ידי חובת יחס לתרבות הזו, חייבים מישהו עם כח, עם הבנה עמוקה בחשיבות העניין, שירים את הכפפה, ויבין שלשלב תקציבית מדי פעם את התרבות הזו עם שלל אירועי תרבות אחרים זה לא מה שיעשה את זה, צריכים לבנות אותה מהשורש, לארגן מקומות לימוד רשמיים, לאכלס את תכני הלימוד בבתי הספר בלימודי ההיסטוריה וכל שאר המקצועות הקשורים במערכי הלימוד, לרכז בתי כנסת המהווים קודקודי תרבות, ולבנות שם תשתית תקציבית ופאנלים מקצועיים שיהפכו לתל פיות ללימוד ולהנאה צרופה.
תמיד חששתי ממצב בו התרבות המזרחית והמערבית תתמזגנה עוד קודם שהתרבות המזרחית תקבל קצת זמן מסך ותשומת לב שיהיו רק בשבילה, כן קצת מגיע, זה לא יתקן, אבל טוב בלב זה יעשה לרבים.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 15 תגובות