המשותף בין שידוכו של יצחק ובעלי תשובה
הלוואי וחלק מהמחזירים בתשובה היו בוחנים לעומק ומדריכים בהתאם את תלמידיהם. הלוואי וכולנו היינו מסתכלים על הפנימיות ולא על הסממנים החיצוניים, אולי אז היינו מצליחים לכבות את אש המחלוקת השורפת כל כך הרבה חלקות טובות בנשמה
- רוני תשובה-מרק
- כ"ט חשון התשע"ז
אילוסטרציה (יעקב נחומי, פלאש 90)
רבים כבר שאלו למה דווקא מביתו של לבן הארמי, עובד עבודה זרה, הגיע השידוך של יצחק אבינו. גדולים וחכמים כבר ענו בין השאר שאברהם אבינו ואליעזר עבדו שפעל בשמו חיפשו את המידות. עם השקפה הם כבר יסתדרו.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש התוהים איך מבית שלכאורה רחוק כ"כ מתורה ומצוות מגיעים בעלי תשובה הזוכים להקים דור ישרים מבורך. אבל אם נפסיק להסתכל על החיצוניות ונראה את הפנימיות, נראה שהרבה מהפנימיות של התורה הקדושה כבר הייתה בפנים. למרבית הצער לפעמים לא רק המסתכלים מהצד אלא ההורים ואפילו החוזרים בתשובה לא רואים עד כמה הפנימיות המבורכת של ביתם הובילה אותם מעלה לבית השם.
לפני קרוב לארבעים שנה, הרבה לפני החזרה בתשובה המפורסמת של הרב אורי זוהר, וכשדור התשובה היה עוד ניצן זעיר, בעלת תשובה מופלאה מרמת השרון ידעה לחבר בין הקצוות.
היא נולדה לאחד מחלוציה של העיר, במערבה של רמת השרון שהיתה אז ברובה פרדסים ושדות חקלאיים ירוקים. היא גדלה בבית קטן וצנוע שהנהיג הסתפקות במועט, בהתאם למשנתו של בן גוריון. הבית הקטן היה ממוקם בשטח ענק שנראה כמו גן עדן עלי אדמות: עצי פרי לרוב, בעיקר הדרים – פארה של המושבה, ובין העצים שיחים ופרחים שריחם המתוק נשא למרחוק. הוריה הרבו לשבת במרפסת הצנועה כדי שאם יבוא אורח לא יחשוב חס וחלילה שאין אף אחד בבית...לכבוד האורח הייתה נפרשת מפה והיו יוצאים מארון העץ הכלים החגיגיים, אמה היתה רצה למטבח להביא ריבה ועוגה עבודות יד, פירות מהגינה ומשקה חם וקר. מדי ערב הוריה טיילו ברחובות המושבה, כל פעם במסלול אחר, כדי לפגוש כל פעם יהודים אחרים. כי אף פעם אי אפשר לדעת, כך אמרו, מתי יהודי נמצא בצרה וזקוק לעזרה אך מתבייש להודות. כשבאים קרוב אליו הוא כבר יפתח את הלב...
כמה חסד ואהבת ישראל היו בבית הנפלא הזה. כשאבי המנוח נפטר, בניגוד לשאר החברים שהיו בקשר בשנה שנתיים הראשונות ונעלמו, הם נשארו לצידנו שנים ארוכות עד שלבסוף בריאותם בגדה בהם. הם היו הסבא והסבתא הרוחניים שלי. לעולם לא אשכח איך לפני כל ל"ג בעומר, בדק עם אמי, אם הילדה העצובה והמסוגרת יוצאת לבלות עם בני כיתתה. היתה פעם אחת שרציתי להישאר בבית, באותה פעם נכדתו מצד הבן שגר איתו באותה חצר עשתה מדורה לבני כיתתה שלה. הוא כמובן דאג להזמין אותנו. הוא הכין צלחת מהתקרובת והגיש אותה לנכדה וביקש ממנה בשקט להגיש לי אותה בעצמה, ולהזמין אותי לשבת עם החברות שלה. כשראה שהנכדה מתביישת פנה לעזרת כלתו שבמאור הפנים המשפחתי אחזה מיד בידה וניגשה אלי ביחד להגיש את הכיבוד ולדאוג שאשב עם כל החברות.
תמיד היו באמתחתו סיפורים מצחיקים כדי לשמח את הלבבות וחיוך חם היה תדיר על פניו, למעט רגעי הכאב בהם נזכר בחזרה בתשובה המוזרה של בתו כמה שנים קודם לכן. הבת שהתחתנה עם חקלאי ועברה איתו למושב, הבת שהייתה אמורה להמשיך את דרכו. הייתי מקשיבה מרותקת לסיפורים של אשתו עליה. כאבו ותימהונו גדלו כשפתאום כך סתם באמצע החיים, לא הספיק לה לחיות חיי תורה ומצוות במושב החקלאי ומכל המקומות המוזרים בעולם, בחרה לעבור עם משפחתה לבני ברק, עם כל השחורים הגלותיים האלה... רק האמא הייתה מגיעה אליה לבקר במקום המשונה הזה וחוזרת עם סיפורים שנדמו לנו כסוג של מדע בדיוני.
מה שהכי הפתיע אותה בכל הסיפור היו דבריה של הבת כי כל מה שיש לה זה בזכות הוריה. היא רצתה להכיר בגאווה את אמה, אשת החיל הצנועה והשקטה שהייתה קמה בעוד לילה לתת טרף לביתה ותמיד עשתה בחפץ כפיה, לכל חברותיה ולרבנית שלה. האמא שראתה את החיצוניות: המצוות הטכניות, הביגוד השונה וכל המנהגים הלא ברורים, לא הבינה מה היא רוצה ממנה. באותה עת האב המפאי"ניק הגאה ראה את עזיבת האדמה מאחוריה ולא ראה שהיא ממשיכה את החסד ואהבת ישראל שלו שהוטבע בדמה.
אבל היא התעקשה והתעקשה ולא ויתרה, לרגע לא הפסיקה להסתכל על הפנימיות ולהודות על המידות הענקיות שהנחילו לה הורים מופלאים אלו. כמו המים שעשו חור בסלע גם היא הצליחה לבסוף לחדור אל לבבותיהם.
הלוואי ועוד הרבה חוזרים בתשובה היו כמותה ולא משאירים את משפחתם הרחק מרחוק. הלוואי וחלק מהמחזירים בתשובה היו בוחנים לעומק ומדריכים בהתאם את תלמידיהם. הלוואי וכולנו היינו מסתכלים על הפנימיות ולא על הסממנים החיצוניים, אולי אז היינו מצליחים לכבות את אש המחלוקת השורפת כל כך הרבה חלקות טובות בנשמה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש התוהים איך מבית שלכאורה רחוק כ"כ מתורה ומצוות מגיעים בעלי תשובה הזוכים להקים דור ישרים מבורך. אבל אם נפסיק להסתכל על החיצוניות ונראה את הפנימיות, נראה שהרבה מהפנימיות של התורה הקדושה כבר הייתה בפנים. למרבית הצער לפעמים לא רק המסתכלים מהצד אלא ההורים ואפילו החוזרים בתשובה לא רואים עד כמה הפנימיות המבורכת של ביתם הובילה אותם מעלה לבית השם.
לפני קרוב לארבעים שנה, הרבה לפני החזרה בתשובה המפורסמת של הרב אורי זוהר, וכשדור התשובה היה עוד ניצן זעיר, בעלת תשובה מופלאה מרמת השרון ידעה לחבר בין הקצוות.
היא נולדה לאחד מחלוציה של העיר, במערבה של רמת השרון שהיתה אז ברובה פרדסים ושדות חקלאיים ירוקים. היא גדלה בבית קטן וצנוע שהנהיג הסתפקות במועט, בהתאם למשנתו של בן גוריון. הבית הקטן היה ממוקם בשטח ענק שנראה כמו גן עדן עלי אדמות: עצי פרי לרוב, בעיקר הדרים – פארה של המושבה, ובין העצים שיחים ופרחים שריחם המתוק נשא למרחוק. הוריה הרבו לשבת במרפסת הצנועה כדי שאם יבוא אורח לא יחשוב חס וחלילה שאין אף אחד בבית...לכבוד האורח הייתה נפרשת מפה והיו יוצאים מארון העץ הכלים החגיגיים, אמה היתה רצה למטבח להביא ריבה ועוגה עבודות יד, פירות מהגינה ומשקה חם וקר. מדי ערב הוריה טיילו ברחובות המושבה, כל פעם במסלול אחר, כדי לפגוש כל פעם יהודים אחרים. כי אף פעם אי אפשר לדעת, כך אמרו, מתי יהודי נמצא בצרה וזקוק לעזרה אך מתבייש להודות. כשבאים קרוב אליו הוא כבר יפתח את הלב...
כמה חסד ואהבת ישראל היו בבית הנפלא הזה. כשאבי המנוח נפטר, בניגוד לשאר החברים שהיו בקשר בשנה שנתיים הראשונות ונעלמו, הם נשארו לצידנו שנים ארוכות עד שלבסוף בריאותם בגדה בהם. הם היו הסבא והסבתא הרוחניים שלי. לעולם לא אשכח איך לפני כל ל"ג בעומר, בדק עם אמי, אם הילדה העצובה והמסוגרת יוצאת לבלות עם בני כיתתה. היתה פעם אחת שרציתי להישאר בבית, באותה פעם נכדתו מצד הבן שגר איתו באותה חצר עשתה מדורה לבני כיתתה שלה. הוא כמובן דאג להזמין אותנו. הוא הכין צלחת מהתקרובת והגיש אותה לנכדה וביקש ממנה בשקט להגיש לי אותה בעצמה, ולהזמין אותי לשבת עם החברות שלה. כשראה שהנכדה מתביישת פנה לעזרת כלתו שבמאור הפנים המשפחתי אחזה מיד בידה וניגשה אלי ביחד להגיש את הכיבוד ולדאוג שאשב עם כל החברות.
תמיד היו באמתחתו סיפורים מצחיקים כדי לשמח את הלבבות וחיוך חם היה תדיר על פניו, למעט רגעי הכאב בהם נזכר בחזרה בתשובה המוזרה של בתו כמה שנים קודם לכן. הבת שהתחתנה עם חקלאי ועברה איתו למושב, הבת שהייתה אמורה להמשיך את דרכו. הייתי מקשיבה מרותקת לסיפורים של אשתו עליה. כאבו ותימהונו גדלו כשפתאום כך סתם באמצע החיים, לא הספיק לה לחיות חיי תורה ומצוות במושב החקלאי ומכל המקומות המוזרים בעולם, בחרה לעבור עם משפחתה לבני ברק, עם כל השחורים הגלותיים האלה... רק האמא הייתה מגיעה אליה לבקר במקום המשונה הזה וחוזרת עם סיפורים שנדמו לנו כסוג של מדע בדיוני.
מה שהכי הפתיע אותה בכל הסיפור היו דבריה של הבת כי כל מה שיש לה זה בזכות הוריה. היא רצתה להכיר בגאווה את אמה, אשת החיל הצנועה והשקטה שהייתה קמה בעוד לילה לתת טרף לביתה ותמיד עשתה בחפץ כפיה, לכל חברותיה ולרבנית שלה. האמא שראתה את החיצוניות: המצוות הטכניות, הביגוד השונה וכל המנהגים הלא ברורים, לא הבינה מה היא רוצה ממנה. באותה עת האב המפאי"ניק הגאה ראה את עזיבת האדמה מאחוריה ולא ראה שהיא ממשיכה את החסד ואהבת ישראל שלו שהוטבע בדמה.
אבל היא התעקשה והתעקשה ולא ויתרה, לרגע לא הפסיקה להסתכל על הפנימיות ולהודות על המידות הענקיות שהנחילו לה הורים מופלאים אלו. כמו המים שעשו חור בסלע גם היא הצליחה לבסוף לחדור אל לבבותיהם.
הלוואי ועוד הרבה חוזרים בתשובה היו כמותה ולא משאירים את משפחתם הרחק מרחוק. הלוואי וחלק מהמחזירים בתשובה היו בוחנים לעומק ומדריכים בהתאם את תלמידיהם. הלוואי וכולנו היינו מסתכלים על הפנימיות ולא על הסממנים החיצוניים, אולי אז היינו מצליחים לכבות את אש המחלוקת השורפת כל כך הרבה חלקות טובות בנשמה.
הוספת תגובה
לכתבה זו טרם התפרסמו תגובות