מה שלמדתי מבני בן ה-6 • טור מיוחד

אמש השתתפתי בבר מצווה (שנדחתה מספר ימים בשל איתני הטבע שיצאו משליטה) בבית אורן שברכסי הכרמל השרוף. הבר מצווה המקורית נקבעה ליום בו החלה שריפת הענק להשתולל ברכסים היפהפיים במורדות הכרמל.

מדובר בבר מצווה 'חילונית' (יש דבר כזה?) של חבר, אותו אני מלווה שנים רבות, עוד מתפקידי הקודם כרב צבאי.

כשחזרתי מהאירוע, הרהרתי ביני לבין עצמי, על החגיגה בה השתתפתי. הארוחה הדשנה שהשפיעה גם על גלגלי המוח שנעו באיטיות מרגיזה, לא הצליחה להותיר בי את הטעם המיוחל.

בפי לא נותרו טעם הסטייקים שהוגשו במידת צלייה מדויקת, לא נותר זכר לארומה של היין שנעשה מאחד הבצירים היותר טובים אי שם בשנות השמונים, ואפילו הריח המבושם של אנשי 'מלח הארץ', שפקדו בהמוניהם את האירוע, נמחה מאפי.

מה שכן נחרת בזכרוני, בעוד גלגלי המכונית רומסים את רצפת האספלט בכביש החוף, היו דווקא ההורים וילדיהם. ההורים שעלו יחד עם בני זוגם החדשים לעמדת הנואמים, בני זוג להם ינשאו או אולי לא, דיברו בהתרגשות על השמחה בבית.

באותם רגעים נזכרתי, איך לפני 14 שנה, העמדתי לבני הזוג הללו חופה וקידושין. נזכרתי באירוע החתונה, שהיה אף הוא מרשים בחיצוניותו, וראיתי בעיניהם את ההבטחה לחיים משותפים. הבטחה שנמוגה עם השנים.

בערב הבר מצווה ראיתי במו עיני, את החורבות של אותם בתים. לא הצלחתי להתפעל מקסמיו של הקוסם שהובא במיוחד, לא התרשמתי מהתוכניות המיוחדות שהובאו למקום, העיניים שלי ראו עיי חורבות.

כשחתן הבר מצווה עלה אל ה'פודיום' וסיפר לאורחים על עולמו התרבותי, על המשפחה שמקיפה אותו בחום רב ועל הערכים עליהם חונך, מעיני זלגו דמעות. שוב, ראיתי עיי חורבות. חורבות ש'נבנו' על יסודות של הפקר, לבנים של חוסר מוסריות, וטיח של בוגדנות.

שיתפתי את רעייתי במחשבותיי. ניסינו יחדיו להשוות את האירוע בו השתתפנו, לעוד אירוע בר מצווה בו השתתפנו בימים האחרונים. ניסינו, באמת שניסינו, אבל לא הצלחנו.

בין קאליב לבית אורן

הבר-מצווה השניה, התקיימה באולמי 'קאליב' בירושלים. אולם חסר חן, המשמש כמחסן אירועים לכל דורש.

בקאליב אין לא יין ולא בשר. בוודאי שלא ריח מבושם של אנשים דשנים. לעומת זאת, ניתן היה לראות בשפע אברכי משי, המנצלים את ה'חור' בין סדר ב' לסדר שלישי, בכדי לאחל מזל טוב לבן המשפחה שהצטרף ל'מועדון המצוות'. אותם אברכים, בעלי כובעים מרופטים, טעמו מעט מ'ההרינג' שהוגש לשולחנות, איחלו בלב הומה לחתן המצוות שיזכה להמשיך את המורשת עליה הוא גדל, וכבר אצו-רצו לבית המדרש הסמוך. לבית חייהם. לכור מחצבתם.

אין להם זמן לבשר. וודאי שלא ליין. ואת הפעלולים אותם ביצע הקוסם, הם מבצעים באמצעות פעילות מוחית שנועדה לפתח סוגיות מוקשות.

וכך, רגעים אחדים לפני שנכנסו לביתנו, סיכמנו כי הבר מצווה בקאליב, על 'עליבותה', הייתה משמחת יותר, יהודית יותר, ערכית יותר. אם תמצי לומר: בר-מצוותית יותר.

קושיית ה'חתם סופר'

בבוקר אני שומע בחדשות כי עיתון 'ידיעות אחרונות' שוב חיפש את ערוותנו. שוב השחיר את פנינו. שוב הפך אותנו ל'גנבים'. התחקיר, למי שלא הספיק לעקוב, עוסק במרמת אברכי הכוללים.

ליבי נחמץ.

בעוד אני מהרהר ביני לבין עצמי על המשמעות של ה'תחקיר' המגמתי, נכנס בני הקטן אל החדר, וביקש להקריא לי סיפור מספר ילדים אותו קיבל ב'חיידר'.

בספר מסופר על ה'חתם סופר' ששימש כ'מלמד'. כשנכנס לשיעור שאל: מי לא התפלל מנחה?

הרבי עבר אחד אחד, וכשהגיע לתורו של אחד הילדים, ענה הילד בקול רם: "התפללתי".

החתם סופר שאל אותו שוב: התפללת מנחה היום?

"כן", ענה לו התלמיד בבטחה.

החתם סופר שידע ששקר בפי הילד. קם ועזב את הכיתה ובאותו יום לא למדו גמרא.

מסקנת הילד הקטן שלי: עם שקר אי אפשר ללמוד גמרא.

נכון, חשבתי לעצמי, יכול להיות שיש כאלה שמשקרים ומרמים, אבל אין מה להשוות. אנחנו ציבור איכותי בהרבה. אם ילד בן 6 יודע להסיק שכשמשקרים אי אפשר ללמוד גמרא, הרי שמצבנו טוב בהרבה מהציבור שאינו שומר תורה ומצוות.

טוב לנו איפה שאנחנו, טוב לנו עם פיסות ההרינג הדלוחות בבר-מצווה, טוב לנו עם האירועים דלי הבשר והיין, אך עשירי הרוח והתוכן.

טוב לנו כי אנחנו יהודים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!