בעוד שלושה שבועות: פסק הדין של המדינה
בעוד 3 שבועות נדע מה עשתה יריית הפתיחה של אלאור אזריה, האם אותה ירייה תוכיח שבני הארץ הזו שווים קצת יותר ממחבלים עלובי נפש, או שמא שוב נוריד את הראש מושפלים, בכדי לקלוט - שכל מה שהכרנו עד היום הולך ומשתנה לנגד עינינו עד לבלי היכר. אני אישית פשוט מסרבת להאמין // מאי גולן
(יונתן זינדל, פלאש 90)
בעוד 3 שבועות ינתן פסק הדין בעניינו של החייל מחברון אלאור אזריה. מאז שנורתה אותה ירייה של אלאור אל עבר אותו מחבל מתועב ושפל, אפשר לשמוע בכל פינה ברחבי ארצנו הקטנה, את הזעם והכעס של האזרחים שמרגישים נבגדים כמדינה, כריבונות שלמה של הבנה חד משמעית - שבמחבל יורים ואת חיילי צה"ל מגבים, עד כדי כך שרבים מהאזרחים - מרגישים כאילו הם אלו שעומדים למשפט בפועל יחד עם החייל המואשם.
"תכתבי על שני הצדדים" אומר לי עורך בכיר בתקשורת הישראלית כשסיפרתי לו שאני כותבת על הזמן המתוח הזה עד לפסק הדין. "איזה 2 צדדים" אני אומרת לו, "אני לא מבינה איזה עוד צד קיים פה, הצד של המחבל אולי? את לא מאתגרת את עצמך", הוא ענה לי...
חשבתי על דבריו ושאלתי את עצמי, האם אני באמת לא מאתגרת את עצמי, האם אני לא שואלת השאלות הקשות, אז ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל בשלב מסויים של מאמץ מוגזם, הבנתי שאני מנסה למצוא משהו שלא קיים. שלא נמצא בגדר ההגיון של ראיית העולם שלי. הרי גם אם אני שמה לגמרי בצד את דעותיי הפוליטיות ומכריזה על עצמי כ "א-פוליטית" לחלוטין, איך אני מתרצת השתלחות קשה בילד בן-19 שהתגייס לצה"ל עם כל כך הרבה מוטיבציה ומוצא את עצמו מובל באזיקים לבית המשפט מושפל וחבול יחד עם משפחתו המתפוררת אל מול עיני כולם. מצטערת, לא יכולה למצוא שום לוגיקה למציאות הבלתי נתפסת הזו.
חבל שירה, אני אומרת לפעמים ביני לבין עצמי. לא כי אני לא חושבת (חד משמעית), שצריך לירות בכל טרוריסט אכזר שמנסה להרוג חיילים, ולא כי אני לא חושבת (חד משמעית), ששום מחבל לא צריך לצאת בחיים אחרי שיצא בכוונה תחילה של לרצוח יהודים, הסיבה היחידה שאני אומרת חבל, היא רק בגלל שחורה לי מאוד על מה שעובר אלאור אזריה ומשפחתו. סבל ועינוי כה רב, ששום דבר לא היה שווה את זה, אפילו לא עשיית המעשה הנכון והצודק.
תמיד גם אמרתי שחבל שמשפחתו של אזריה מתענה כל כך, הרי בסופו של דבר הם יצטרכו לרדת שם בפרקליטות הצבאית מהעץ הגבוה שטיפסו עליו, הם הרי לא באמת יאשימו חייל מצטיין בהריגה של מחבל, אז למה כולם בהיסטריה.
אך יכול להיות שאני טועה?
יכול להיות שבעוד פחות מ- 3 שבועות יפסוק בית המשפט החלטה שעלולה לא רק להרוס בחור צעיר שכל חייו לפניו ואת משפחתו הפצועה גם כך (עם תהליך שיקום ארוך לפניה), אלא גם לשנות את אופיה הבסיסי של מדינת ישראל, להוריד את מורל הלוחמים בצה"ל, את הפטריוטיות שלהם ובכלל, לערער את הביטחון של כל אזרחי מדינת ישראל בהצגת מופת בזויה לאויבינו מהעולם - שמראה להם שלא מספיק שהם רוצים להשמיד אותנו, אנחנו גם מעולים בלהרוס את עצמנו, מבפנים. איזה מסר זה עלול לשלוח לנשמות הטובות ששורצות מכל עבר - תמשיכו לייצא אלינו עוד מחבלים, כי אנחנו בעצמנו נשפוט את החיילים האומללים שלנו שמסכנים את חייהם עבורינו בזמן שהם מנסים להגן עלינו ועל עצמם.
לא יכול להיות.
על הרבה דברים אמרתי לא יכול להיות בתקופה האחרונה; על פסיקות בג"צ הזויות ומנותקות מהמציאות, על החלטות קריטיות שלא קרו בכנסת ישראל, על מעשי שחיתות ומרמה של מי שנחשבו מטוביה של אנשי העסקים בישראל, על ראש ממשלה שנכנס לכלא, תקשורת שסילפה בחירות ועוד ועוד, ועדיין הכל תפס כותרת ליום יומיים, אבל לא באמת החזיק מים.
בעוד 3 שבועות נדע מה עשתה יריית הפתיחה של אלאור אזריה, האם אותה ירייה תוכיח שבני הארץ הזו שווים קצת יותר ממחבלים עלובי נפש, או שמא שוב נוריד את הראש מושפלים, בכדי לקלוט - שכל מה שהכרנו עד היום הולך ומשתנה לנגד עינינו עד לבלי היכר. אני אישית פשוט מסרבת להאמין.
"תכתבי על שני הצדדים" אומר לי עורך בכיר בתקשורת הישראלית כשסיפרתי לו שאני כותבת על הזמן המתוח הזה עד לפסק הדין. "איזה 2 צדדים" אני אומרת לו, "אני לא מבינה איזה עוד צד קיים פה, הצד של המחבל אולי? את לא מאתגרת את עצמך", הוא ענה לי...
חשבתי על דבריו ושאלתי את עצמי, האם אני באמת לא מאתגרת את עצמי, האם אני לא שואלת השאלות הקשות, אז ניסיתי, באמת שניסיתי, אבל בשלב מסויים של מאמץ מוגזם, הבנתי שאני מנסה למצוא משהו שלא קיים. שלא נמצא בגדר ההגיון של ראיית העולם שלי. הרי גם אם אני שמה לגמרי בצד את דעותיי הפוליטיות ומכריזה על עצמי כ "א-פוליטית" לחלוטין, איך אני מתרצת השתלחות קשה בילד בן-19 שהתגייס לצה"ל עם כל כך הרבה מוטיבציה ומוצא את עצמו מובל באזיקים לבית המשפט מושפל וחבול יחד עם משפחתו המתפוררת אל מול עיני כולם. מצטערת, לא יכולה למצוא שום לוגיקה למציאות הבלתי נתפסת הזו.
חבל שירה, אני אומרת לפעמים ביני לבין עצמי. לא כי אני לא חושבת (חד משמעית), שצריך לירות בכל טרוריסט אכזר שמנסה להרוג חיילים, ולא כי אני לא חושבת (חד משמעית), ששום מחבל לא צריך לצאת בחיים אחרי שיצא בכוונה תחילה של לרצוח יהודים, הסיבה היחידה שאני אומרת חבל, היא רק בגלל שחורה לי מאוד על מה שעובר אלאור אזריה ומשפחתו. סבל ועינוי כה רב, ששום דבר לא היה שווה את זה, אפילו לא עשיית המעשה הנכון והצודק.
תמיד גם אמרתי שחבל שמשפחתו של אזריה מתענה כל כך, הרי בסופו של דבר הם יצטרכו לרדת שם בפרקליטות הצבאית מהעץ הגבוה שטיפסו עליו, הם הרי לא באמת יאשימו חייל מצטיין בהריגה של מחבל, אז למה כולם בהיסטריה.
אך יכול להיות שאני טועה?
יכול להיות שבעוד פחות מ- 3 שבועות יפסוק בית המשפט החלטה שעלולה לא רק להרוס בחור צעיר שכל חייו לפניו ואת משפחתו הפצועה גם כך (עם תהליך שיקום ארוך לפניה), אלא גם לשנות את אופיה הבסיסי של מדינת ישראל, להוריד את מורל הלוחמים בצה"ל, את הפטריוטיות שלהם ובכלל, לערער את הביטחון של כל אזרחי מדינת ישראל בהצגת מופת בזויה לאויבינו מהעולם - שמראה להם שלא מספיק שהם רוצים להשמיד אותנו, אנחנו גם מעולים בלהרוס את עצמנו, מבפנים. איזה מסר זה עלול לשלוח לנשמות הטובות ששורצות מכל עבר - תמשיכו לייצא אלינו עוד מחבלים, כי אנחנו בעצמנו נשפוט את החיילים האומללים שלנו שמסכנים את חייהם עבורינו בזמן שהם מנסים להגן עלינו ועל עצמם.
לא יכול להיות.
על הרבה דברים אמרתי לא יכול להיות בתקופה האחרונה; על פסיקות בג"צ הזויות ומנותקות מהמציאות, על החלטות קריטיות שלא קרו בכנסת ישראל, על מעשי שחיתות ומרמה של מי שנחשבו מטוביה של אנשי העסקים בישראל, על ראש ממשלה שנכנס לכלא, תקשורת שסילפה בחירות ועוד ועוד, ועדיין הכל תפס כותרת ליום יומיים, אבל לא באמת החזיק מים.
בעוד 3 שבועות נדע מה עשתה יריית הפתיחה של אלאור אזריה, האם אותה ירייה תוכיח שבני הארץ הזו שווים קצת יותר ממחבלים עלובי נפש, או שמא שוב נוריד את הראש מושפלים, בכדי לקלוט - שכל מה שהכרנו עד היום הולך ומשתנה לנגד עינינו עד לבלי היכר. אני אישית פשוט מסרבת להאמין.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 3 תגובות