שני גיורים לשני עמים • טורו של אבי בלום

את סופ"ש האחרון העביר ראש הממשלה נתניהו בציפייה דרוכה לקבלת מסרים המשוגרים מעבר לים ועשויים להשפיע ישירות על עמידות הקואליציה. המסר האחד, ריבוני, הועבר בנאומה של מזכירת המדינה האמריקאית ב'פורום סבן', בוושינגטון. המסר השני, רבני, הועבר בשיחות טרנס-אטלנטיות בהולות, עם הראשון לציון הגרש"מ עמאר, ששהה בניו-יורק.

המיליארדר היהודי-אמריקאי חיים סבן, מגדולי התורמים של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, הפך את הכינוס השנתי הנושא את שמו ל'מדורת השבט' של השמאל האמריקאי-ישראלי. גם השנה היו שם כולם, מלבני וברק בצד הישראלי ועד לקלינטון בצד האמריקאי. מטבע הדברים, נאומה של מזכירת המדינה האמריקאית בפורום יהודי כה נחשב, מעורר עניין ישראלי. מטבע ההתרחשויות, נאומה של קלינטון בעיתוי הנוכחי, עורר עניין כפול ומכופל.

"לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", קבל הנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה היהודי-אמריקאי בשנות השבעים. דבר לא השתנה מאז. ארבעים שנה אחרי ועיניו של ראש הממשלה הישראלי נשואות למוצא פיה של מזכירת המדינה, לא בגלל חשיבות מדיניות החוץ, אלא משום ההשפעה הישירה שיש לדבריה על מדיניות הפנים.

בסופ"ש האחרון הודיעו האמריקאים על כשלון מהלך השיחות הישירות. המתנחלים יוכלו לגנוז את שלטי הקמפיין שהכינו נגד שרי הליכוד ובראשם ראש הממשלה, אם כי, כלל לא נראה שיוכלו לתקוע במקומם שלטי זהירות באתרי הבנייה בירושלים וביהודה ושומרון. אם כבר 'זהירות, כאן לא בונים'. גם מנתניהו חוסכת ההכרזה, לטווח הקצר, את הצורך בהתמודדות מול שרי הליכוד על אישור ההקפאה. אבל לטווח הארוך מדירה ההכרזה שינה מעיניו, בעיקר בשל מה שהיא מחוללת ליציבות הקואליציונית.

סלע קיומו של ביבי בקדנציה הנוכחית, הוא מפקדו מהסיירת אהוד ברק. כל עוד ברק מחפה עליו בבירה האמריקאית ובזירה הישראלית, ביבי מרגיש בטוח. כל כמה שהעבודה נאחזת בקואליציה, גם אם למחצה לשליש ולרביע, נותר לביבי מרחב תמרון. בזירה האמריקאית, משמש ברק כמשגיח הכשרות של ביבי. לשותפים מימין, ברק מאפשר להוסיף ולהתנהל כמו בת יענה - להאשים את שר הביטחון, ולא את האחראי האמיתי, ראש הממשלה, בכל הצרות וההצהרות המדיניות: מההכרה במדינה פלסטינית ועד לתוכנית ההקפאה.

ברק היה ונותר חייל מספר אחד. הנוכחות שלו מועילה לביבי בכל הגזרות. כל עוד העבודה יושבת בממשלה ובכך משדרת שהחלון המדיני לא נאטם, יכול נתניהו לנופף מול שותפיו, מישי ועד איווט, באופציית צירוף קדימה. ברגע שברק יעזוב על רקע קיפאון מדיני, קדימה תהפוך לאופוזיציה נטו ולא לאופציה. ביבי לא יוכל עוד לזמן את לבני לשיחה מדינית, ולשדר בסיומה איומים פוליטיים.

שר בכיר בש"ס שהתארח בשנה האחרונה בסלון דירתו של ברק במגדלי אקירוב, יודע לספר בהערכה, שמחלונות הסלון רחב הידיים ניבט המראה המרהיב ביותר של חופי תל-אביב. בעין חדה, מבעד לערפילי הסערה, ניתן היה להבחין שם השבוע בכמה ספינות המיטלטלות בלב ים כקליפת אגוז, בדיוק כמו מצבה של 'ספינת הבית', מפלגת העבודה.

ההכרזה של קלינטון בסופ"ש האחרון, דומה להודעת הרופא לקרובים על מחלתו הסופנית של אבי המשפחה. לכולם ברור שמסיטואציה כזאת, ברק יתקשה להיחלץ. ההודעה הרשמית על מות השיחות הישירות, כבר גורמת לעכברים שעל סיפון הספינה הטובעת לשדר אותות מצוקה. ולא מדובר רק במורדים, שמזמן התנתקו מבסיס האם. הפעם, אלו שרי העבודה, בוז'י, ברוורמן, פואד, ואפילו יו"ר ההסתדרות עופר עיני, שעושים קולות של פרישה.

אז נכון, את הדיבורים של האישים המכובדים האמורים לעיל, יש לקחת תמיד בעירבון מוגבל. לעיתים דומה ששרי העבודה צמודים לכיסאותיהם בדבק מטוסים. עוד לא נולדה האידיאולוגיה שתצליח להפריד את בוז'י ופואד ממנעמי שררת המיניסטר – הטיסות התכופות לחו"ל, גינוני השררה והעוצמה השלטונית שרק המפא"יניקים יודעים לנצל עד תום.

רק שהפעם לדיבורים נלווים מעשים, ההצהרות מגובות במהלכים: בוז'י, כבר החל בהליך הרשמי להדחת ברק כשהחתים 600 חברים במרכז מפלגת העבודה על הדרישה לכנס את הוועידה לקביעת מועד חדש לפריימריז על ראשות העבודה בתוך חצי שנה. במקביל, החתים השר ברוורמן 500 חברי מרכז על הדרישה לדון בדחיפות על המשך דרכה של העבודה בממשלה, על רקע הכרזת האמריקאים, והבהיר כי אם דרישתו לפרישה מהממשלה לא תתקבל - יקום ויעשה מעשה.

מכל זה אתה למד, ששאלת פרישתה של העבודה מהממשלה אינה עוד 'אם', אלא 'מתי'. הפרישה בוא תבוא, רק העיתוי לוט בערפל. ואין מדובר בעניין של מה בכך. ברק יודע שפרישה מהקואליציה, כמו בחירות חדשות לראשות המפלגה (שבהן, כנראה, לא יתמודד. למה להתבזות?), הן קץ דרכו הפוליטית. כמו טובע שנאחז בקש יעשה הכל כדי למשוך זמן. וזמן הוא הכל. בפוליטיקה הישראלית בכלל ובממשלת ביבי בפרט.

כבאות פוליטית

לפערי השעון שבין ירושלים לניו-יורק, התווספה שעה נוספת של שיעור תורני, אותו מסר הראשון לציון הרב עמאר, מיד עם צאת השבת. כל זה גרם לכך, שפגישתם של ראש הממשלה נתניהו ויו"ר ש"ס ישי, הסתיימה בהסכמה עקרונית שנותרה תלויה ועומדת בברכת הרב.

במוצ"ש האחרון, אחרי שבוע מתוח במיוחד, הזמין ראש הממשלה את ישי למעונו בירושלים, לפגישה שדבר קיומה נשמר בסוד על ידי שני הצדדים. קדם לפגישה, סופ"ש טלפוני, שבו המטיר ראש הממשלה על שר הפנים אינספור שיחות טלפון, במטרה למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית. הגימיק של הצבעת אמנון כהן, חבר הוועדה לביקורת המדינה שהוצג כמי שעשוי להכריע את תוצאות ההצבעה, עשה את שלו, וראש הממשלה נכנס לאטרף של שיחות, על גבול ההטרדה.

ביבי עשה חשבון פשוט: ועדה חקירה ממלכתית, אם תוקם, תשב על המדוכה חודשים רבים. סחבת הזמן, ואורך היריעה והידיעה (בעיתון) היא לחם חוקם של המשפטנים היושבים בוועדות. גם הידיעה שהזרקורים ייכבו ברגע הגשת המסקנות, אף פעם לא גורמת ליושבי ועדות החקירה להתנהל בעודף זריזות. בראשו הקונספירטיבי בטוח ביבי כי יד מכוונת תגרום לכך שהוועדה תפרסם את מסקנותיה במהלך מערכת הבחירות. לא רגע לפני ולא יום אחרי. בסיטואציה שכזאת, גם אלף תמונות בקוקפיט הסופרטאנקר לא תועלנה.

וכאילו לא די בכך, באה ההצהרה האמריקאית על כישלון השיחות הישירות, והפכה את ש"ס לשותפה טבעית, כפי שמעולם לא הייתה. כל החתמה של בוז'י, כל ראיון של ברוורמן, כל אמירה של עיני, הובילו לעוד שיחת טלפון מתחנחנת בקו ביבי-ישי.

בשיחות האישיות בין השניים, ובסגנונו שלו, הביע ביבי צער על הרושם התקשורתי שהתקבל: "לא התעלמתי ממך. הרי אחרי שאנשי התקשורת יצאו הזכרתי אותך, רק הם בחרו להבליט זאת", התגונן ביבי. שוב התקשורת העוינת אשמה. ישי לא קנה. הרי בשבוע השריפה, כל אצבע שהניף ביבי כוונה לתקשורת, כל חולצה ממותגת שלבש, נועדה למצלמות, כל מילה שנאמרה, נשקלה במאזניים יח"צניים. וזו בדיוק הסיבה שביבי נאלץ להפוך את 'הבעת הצער' האישית באוזני ישי, למעין-התנצלות פומבית.

אריק שרון, הפך את פתיחת ישיבות הממשלה ביום ראשון לכלי להעברת מסרים, אולמרט המשיך במסורת, וביבי מוסיף לעשות בכלי הממלכתי, שימוש פוליטי. ואיזה מסר בחר ראש-הממשלה להעביר בשבוע סוער שכזה? תקראו בעצמכם: "עד סוף החודש נביא להחלטת הממשלה החלטה להקמת רשות כיבוי לאומי. זאת, בנוסף להחלטה להקצות 100 מיליון שקלים למערך הכבאות לפני השריפה, לאחר תביעתו הנמרצת של שר הפנים ישי". ואם זו לא התנצלות, התנצלות מהי?

חלמא טבא חזית

בקדימה מיהרו להאשים את ראש הממשלה בדיל: ביבי ויתר לש"סניקים בסוגיית הגיור הצבאי, ובתמורה לכך נסוג ישי מדרישתו להקמת ועדת חקירה ממלכתית. האמת לא ממש מתיישבת עם הספין: הפגישה הביתית עם ישי, במעון ראש הממשלה בירושלים, התקיימה במוצאי-שבת. רק אז, ברגע האחרון ולא דקה לפני, כנהוג במחוזותינו, החל ראש הממשלה לעסוק ברצינות במשבר הגיור הצבאי. לעומת זאת, את הפינה הזאת, של ועדת חקירה ממלכתית, סגר ביבי כבר לפני סוף-השבוע. בעיקר אחרי שמרן הגר"ע יוסף הבהיר כי אם ראש הממשלה לא מעוניין בוועדת חקירה, אין לכפות זאת עליו.

את החלטת ישי שלא ללכת עד הסוף בעניין ועדת החקירה, ניתן לבסס בהיגיון, לנוכח העובדה שמבקר המדינה הפנה את האצבע המאשימה, בין השאר, לכיוונו של שר הפנים. ועדת חקירה ממלכתית, שאת הרכבה קובעת נשיאת בית המשפט העליון שאינה חשודה באהבת ש"סניקים, הייתה מעלה על המוקד את ביבי ושטייניץ, אבל האש, עלולה הייתה לחרוך גם את רגלי שר הפנים, וזאת למרות שאלי ישי באמת בטוח בצדקת דרכו ובתום התנהלותו.

הגיור הצבאי, הוא שעלה על הפרק. תולדותיו, תוארו באכסניה זו לפני שבועיים. הסיעות החרדיות, רואות בהצעת החוק של ח"כ דודו רותם, שבירת כל המוסכמות, הפרה מוחלטת של הסטטוס-קוו. על פי הצעת החוק, מערך הגיור הצה"לי ינותק לחלוטין מכפיפות לרבנות הראשית. השר משולם נהרי שם את האצבע על הנקודה, ולפיה הצעת החוק הזו מייתרת הלכה למעשה את חוק הגיור הכללי, וזאת לנוכח העובדה שההצעה כוללת את כל גרי עמישראל, ממשרתי הקבע ועד למילואימניקים.

ועדת השרים תמכה בהצעת החוק ברוב גדול, והמערער הסדרתי משולם נהרי, הגיש ערר, שאמור היה לעלות לישיבת הממשלה ביום ראשון. במוצ"ש, למד ביבי מיו"ר ש"ס, ששימש כפה לכל הנציגות החרדית בקואליציה (ולראיה, הידיעה המגבה ב'יתד' למחרת היום), כי דחיית הערר כמוה כהצתה מכוונת.

גם אם רצו השניים להגיע לסיכומים, האפשרות לא הייתה בידיהם לנוכח העובדה שהגרש"מ עמאר, טרם הוציא באותה שעה את השבת, בניו יורק הקפואה. גם ניסיון לאתרו תכף לאחר צאת השבת לא עלה יפה. "הרב נכנס לשיעור", נאמר להם. סדר עדיפויות ברור למדי: תורה להמונים, קודמת לענייני מדינה.

לצידו של ביבי ישבו מזכיר הממשלה עו"ד צביקה האוזר, וראש הסגל נתן אשל. "נתן, תהיה איתם בקשר במהלך הלילה ותגבשו משהו", סיכם ביבי. הנוכחים התפזרו, אך הקשר נשמר. שר הדתות יעקב מרגי, עשה את הלילה, עד לשעות הקטנות כשאוזנו צמודה לאפרכסת. מן העבר השני היו לחילופין, הגרש"מ עמאר ונתן אשל. רק סמוך לשעה 3:30 לפנות בוקר נמצאה פשרה: הממשלה תדחה את הדיון, והראשון-לציון יתחייב להקים בהקדם הרכב מטעמו שיברר ויאשר את גיורי הרבנות הצבאית.

השניים הלכו לישון עייפים אך מרוצים. כשהקיץ משנתו גילה מרגי כי על מה שאירע במהלך הלילה ניתן לומר 'חלמא טבא חזית'. נתן אשל, מתפתל ומתנצל, הבהיר לו בבוקרו של יום כי הממשלה בשלב ראשון תאשר את החוק בקריאה טרומית "ובהמשך יקודמו ההבנות שהגענו אליהן בלילה".

בשלב הזה הבין מרגי, שסיפור הגיורים, דומה באופיו לפרשת רבנות ירושלים – כל הבנה נועדה להפרה: "זה לא מה שסיכמנו. אם באת אלי בלי מנדט היית צריך לומר זאת מראש", אמר השר לראש הסגל. בירור קצר העלה, שמי שאחראי למהפך לרעה הינו מזכיר הממשלה עו"ד צביקה האוזר. זה האחרון, מוגדר בפי הנציגים החרדיים כאחד מהאנשים היותר ענייניים ואחראיים בסביבת ראש הממשלה, אבל במקרה הזה, הוא הפך לגורם עוין. האוזר לחש על אוזנו של ביבי, שהפשרה שהשיג אשל באישון ליל, תאפשר לאיווט להציג את נתניהו כמי שסוגר דיל עם הש"סניקים על גבם של חיילי צה"ל. בימים שכאלה, זהו הדבר האחרון שביבי זקוק לו.

הש"סניקים מיהרו להסתגר עם צביקה האוזר, בחדרו הסמוך למליאת הממשלה. ביבי שעודכן במתרחש, החליט לנטוש את ניהול ישיבת הממשלה ובמשך למעלה מחצי שעה ישב עם הש"סניקים בחדרו של מזכיר הממשלה. ולמרות הרצון הטוב, פשרה לא נמצאה. "בכל פעם שנראה היה שביבי עומד להתפשר, התחיל האוזר להסביר לנתניהו שאסור לו לוותר", מספר אחד משרי ש"ס. כשהסתיימה הפגישה, ללא הבנה, היישיר ישי מבט ואמר: "תחליט מה שתחליט, רק אני מודיע לך מראש שאם תחליט להעביר את החוק, אינני יכול לצפות מה יהיו התוצאות". ביבי החזיר לישי מבט מזרה אימה וחזר לנהל את ישיבת הממשלה.

בלי אמינות, אין שותפות

את חבל ההצלה השליך לש"סניקים מי שהתקשורת החרדית שללה ממנו זה מכבר את תוארו הרבני: הרב חיים, והפעם לשם שינוי, לא חיים אמסלם, אלא חיים דרוקמן.

הרב חיים דרוקמן, העומד בראש מערך הגיור, לא נחשד מעולם כמי שתוקע מקלות בגלגלי עגלת הגיורים המהירים. להפך. האשימו אותו ביחס מקל במיוחד, שללו ממנו את תוארו הרבני. מזלו, שהוא מעולם לא נסמך על שולחנה של העיתונות החרדית ולא נאלץ, מאותו רגע ואילך, לרעות בשדות זרים, להתנחם בחיבתם של אחרים.

"אין כאן שום עניין אמיתי", הפתיע הרב דרוקמן, "אני לא מכיר אפילו מקרה אחד בעייתי ספציפי". הש"סניקים נתלו בדבריו כמו שר פנים שנאחז בסטנוגראמה ישנה של ישיבת ממשלה. לרגע אחד הם נשמו לרווחה כשראש הממשלה הסכים להמתין עד יום רביעי ולאפשר לראשון-לציון לנסות וליישב את המשבר בדרכי שלום.

הלו"ז היה צפוף. ממקום גלותו בנכר, עמל הגרש"מ עמאר על גיבוש הרכב דיינים שייקח אחריות על הגיור הצה"לי – והפעם, בלי להתפטר בו ביום. אבל בישראל ביתנו לא הביטו לאחור. שם הסבירו כי כלה ונחרצה עמם להגיש את החוק למליאת הכנסת, והביעו ביטחון מוחלט כי יזכו לרוב, בסיוע קדימה, עם או בלי תמיכת הליכוד.

גם הש"סניקים הבינו שמדובר במלחמה אבודה, וכל שנותר להם לקוות, כי אחרי שהכנסת תאשר את החוק בקריאה טרומית, יעלה בידיהם לתקוע את החוק בוועדות. בש"ס טוענים שביבי הבטיח זאת. בלשכת ביבי, לא מודעים לכך. עדיין.

נשאלת אפוא השאלה, מהו האינטרס של איווט? האם באמת – כפי שציטטו הש"סניקים – אמר שאינו מעוניין להעניק מונופול לרבנות הראשית? קצת מוזר להדביק זאת למי שהסכים להצעת חוק הגיור שביקשה להעביר את מלוא האחריות לידי הרבנות הראשית, הצעה שאפילו ביבי חשש לאמץ מאימת הרפורמים.

האם אכן – כפי שמעריכים הש"סניקים - יש לו אינטרס בזעזוע הקואליציה? מבין שרי ש"ס, היה מי שהעלה את ההשערה כי איווט מבין שכלתה אליו הרעה וכי היועץ המשפטי עומד להכריז על הגשת כתב אישום נגדו, דבר שיאלץ אותו להתפטר, ולפיכך הוא מחפש את הטריגר לפרישה מהקואליציה על רקע מהותי, אידיאולוגי.

עם יד על הלב, זוהי מסקנה שאינה מובנת מאליה. איווט לא נראה כמי שגמר אומר לפרוש מהממשלה. בסביבתו שוללים זאת.דוחים את ההשערה על הסף. יכול להיות שבמקרה הזה, צריך להטות אוזן לדברי הצד השני. איננו אוהבים זאת, איננו מורגלים בכך. לא בטוח שזה הופך אותנו ליותר צודקים, ליותר חכמים.

מקורביו מסבירים שאיווט מרגיש ששברו לו את המילה, פעמיים. פעם עשה זאת הראשל"צ שחזר בו מהסיכומים שאושרו מול דודו רותם וזכו לברכת מרן הגר"ע שאף צ'יפר אותו בצ'אפחות של חיבה. בפעם השנייה, עשה זאת ביבי: אחרי ששלח את איווט "להסתדר עם החרדים", הוא דחה את הנוסחה המוסכמת שהציגו ישראל ביתנו והסיעות החרדיות, והציג את איווט כמי שנכנע לדרישות החרדים.

האם הייתה גם פעם שלישית? בישראל ביתנו טוענים שהייתה גם הייתה. "גם הפעם נתנו לנו להבין ברבנות הראשית שיש לנו תמיכה ואחרי שיצאנו לדרך התעלמו מההבנות", טוען דודו רותם, שניתן לערער על השקפתו אך לא על מידת אמינותו. רותם, אף מציג לראיה את פרוטוקול הדיון בבג"ץ, ממנו עולה כי יש לדבריו על מה להתבסס. גם מזכיר הממשלה האוזר, במידת מה, מאושש את הגירסה, שמזכירה את ההתפתלות הלא מכובדת של כמה מרבנינו בפרשת מכתב מכירת הדירות לערבים.
יו"ר ישראל ביתנו, השועל הערמומי ביותר במערכת הפוליטית, זיהה שעת כושר וניצל אותה עד תום. הוא הבין כי בסיטואציה הנוכחית, כאשר מאשימים את ישי שלא נקט בשפה מאיימת בסוגיית מערך הכיבוי, מרחב התמרון של השס"ניקים צר במיוחד: אם ש"ס תאיים בפרישה דווקא בנושאי דת-ומדינה, היא תאושש את כל הטענות שהושמעו כלפיה ותוכיח מהו סדר העדיפויות האמיתי שלה – קודם דת, אחר כך מדינה.

הגיע המועד להגשת החשבון, בתוספת טיפ. אצל איווט, איש שמילתו ברזל, בלי נאמנות אין אזרחות. בלי אמינות, אין שותפות.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!