חשיפה בלעדית: ההסכם שהתפוצץ בין ליצמן וגור לראש העיר ערד

כשיום אחד - שאי אפשר לדעת מתי הוא יגיע, אבל הוא יגיע - יתיישב הרב יעקב ליצמן לסכם את הקריירה הפוליטית רבת התהפוכות שלו, הוא כנראה יקדיש פרק מיוחד לאירועי יום שני השבוע. היכולת להזניק ללשכתו, בתוך פחות משעתיים, את כל צמרת העסקונה החרדית לכל חוגיה וסיעותיה, זו נקודת שיא פוליטית שהוא עצמו טרם הכיר. ועוד על מה? לא על גיוס בני ישיבות ולא על הנהגת נישואין אזרחיים או גזירות נוראות אחרות על הדת. כולה, לכאורה, סכסוך מקומי בעיר קטנה בדרום. כל כך קטנה שאפילו קוראי המודיע לא זכו לקרוא עליה בשמה המפורש בלתי השבוע. הסבר מפורט בהמשך.

לפגישה הדחופה בלשכתו של ליצמן הגיעו גם אישים שהיו להם, ולא לכאורה, את כל הסיבות הטובות שלא להגיע. מדוע מנחם שפירא, מנהל המחלקה המוניציפאלית של דגל התורה, צריך לבוא ולעסוק בעימות בין ראש העיר ניסים בן חמו וחסידי גור בערד. כלום חסרות לו צרות משלו במקומות אחרים? בירושלים הוא וחבריו נאבקים כמעט לבד מול ראש העיר שדואג לתחום את החרדים הליטאים בשכונותיהם הצפופות ומונע מהם חינוך ושירותים קהילתיים בשכונות אחרות. כשנציגי דגל התורה נאבקים למען בתי ספר בקרית יובל, גילה ורמות הם נמצאים לבד לבד במערכה. אם לא די בכך, הרי בעודם נאבקים הם רואים את הקולגות מספקים שקט תעשייתי לראש העיר שנבחר בתמיכתם.

אבל מ. שפירא וחבריו שמו את טראומות ירושלים יחד עם טראומות חיפה בצד והגיעו. וגדול הכאב האחרון מהראשון. בירושלים עוד יש כעת איזה רומן קצר מועד בין ברקת והחרדים, כולל הליטאים. בחיפה הפצעים עדיין מדממים והמלח הגס שנשפך עליהם עודנו צורב בבשר החי. יונה יהב, שיכול ללמד את בן חמו פרק בשנאת חרדים אפקטיבית, לא חזר בתשובה עד עצם היום הזה. הוא ממשיך להתנכל לחינוך החרדי, הוא משאיר מאות ילדים בקרוואנים דולפים בעיצומו של חורף, ואלמלי שהפסיד לבעלזאים בבית המשפט היו נותרות ברחוב גם כמה מאות ילדות. ותנחשו מי העיתון היחיד שנתן לו לאחרונה פתחון פה? מתקשים בתשובה? הנה רמז קטן: העיתון שהזכיר השבוע לראשונה את העיר הדרומית הקטנה בשמה המלא.

ולא רק הליטאים שכחו לרגע את כל החשבונות והתייצבו בלשכתו של ליצמן למאבק. גם ח"כ הרב ישראל אייכלר הגיש השבוע הצעה דחופה לסדר היום בנושא ההתנכלות לבית הכנסת בערד. לא מעט עסקנים בעלזאים הרימו (בלי שאף אחר רואה כמובן) שתי גבות בתמיהה. הם עוד זוכרים שהקרב המשפטי הגדול שניהלו נגד יונה יהב על המבנה שרכשו בכספם הפרטי לבית הספר לבנות, קרב שהסתיים בשני נצחונות מהדהדים- לא זכה למילה וחצי מילה אצל הקולגות שמזעיקים אותם כעת למלחמה בערד. אייכלר היה מודע לרחשושים אבל הייתה לו הוראה ברורה מלמעלה להתייצב למערכה בלי שום חשבונות. וזה בדיוק מה שהוא עשה.

ההתייצבות הכלל חרדית בפרשת ערד היא פועל יוצא של שני גורמים שונים לחלוטין. ראשית. ניסים בן חמו חצה באמת את כל הקווים האדומים. מאבקים בין חרדים וחילונים בערים מעורבות הם למרבה הצער חזון נפרץ בישראל. תשאלו את תושבי בית שמש שהעבירו חמש עשרה שנה מחייהם במאבק על השליטה בעיר. אבל גם דני ועקנין, ראש העיר לשעבר, ואלי כהן, זה שנלחם והפסיד פעמיים על ראשות העיר, לא נגעו בקודשי ישראל פנימה.

שני האישים נלחמו בתקשורת והסיתו את התושבים נגד ההשתלטות החרדית אך לא עלה על דעתם לשלוח אנשים להפריע לתפילות בבית הכנסת. ההיפך. כדתיים למחצה ושוחרי מסורת הם השתתפו בהכנסות ספרי תורה לבתי כנסת ומעולם לא פתחו את פיהם נגד רבנים. היה להם את השכל לתחום את המאבק לגבולות הגזרה המוניציפאלית הפוליטית בלבד.

לבן חמו אין את השכל הישר הזה והוא הפך את הקרב על השליטה בערד למלחמת דת. ושלא יספר סיפורים שלא הייתה הסתה מכוונת של אנשי יש עתיד ברשתות החברתיות לבוא ולהפריע לתפילות. יש תיעוד שניתן למצוא אותו בנקל. גם הטענות שלו על ניפוח האירועים ושכאילו לא הייתה שם הפרעה של ממש לתפילה הם הבל הבלים. בגלל האירועים והחשש מאלימות הותקנו בסביבות בית הכנסת ובמבואותיו מצלמות אבטחה הפועלות עשרים וארבע שעות בכל ימות השבוע. התיעודים נמצאים בידי המשטרה המקומית בערד והעתקים הגיעו גם לידיהם של כמה עסקנים חרדים. רואים שם בבירור את הפרובוקציות הגסות של פרחחי יש עתיד בדיוק כפי שתוארו בעיתון שהזכיר לראשונה השבוע את ערד. חילול הקודש בלי כחל ושרק.

הגורם השני הוא הרוח החדשה הנושבת בציבור החרדי מאז חתונת השלום בקיץ שעבר. השלום היה במרומים אבל גם העסקונה הפוליטית הבינה את המסר. מכאן ואילך, ועד להודעה חדשה, לא דורכים זה על היבלות של זה. הזכרנו את חיפה וירושלים? הליבה של מלחמות היהודים שהתנהלו שם הייתה עוד לפני חתונת השלום. מה שנותר זה רק הספיחים שגם בהם מטפלים במירב הרגישות. הנה כי כן האזכור החיובי האחרון של יונה יהב בביטאון אגו"י היה בעקבות השריפה הגדולה בעיר וגם שם הקפידו לשוחח איתו אך ורק באירועים הקשורים לשריפה.

אם היינו יודעים מראש על הראיון הזה ואם בכלל היה אכפת לנו ממנו, אומר לנו בכיר בדגל התורה, בטלפון אחד היינו עוצרים אותו. אבל לא ידענו, הוא אומר, וזה גם לא מעניין אותנו. "מה שחשוב לנו שבקרבות הבאים עם יונה יהב הוא לא ימצא לצידו את הסיעה המרכזית ויש לנו הבנות שקטות איתם שזה כבר לא יקרה. מאז חתונת השלום השתנו הרבה דברים ובכללם גם זה".

ועדיין. יתכן בהחלט שהסכסוך בערד, כולל האלמנט החמור של כניסה לבית כנסת תוך חילול שבת מופגן, היה נשאר באזור הדרום והחוג אליו היא נוגעת אלמלי שכל החוגים שהצטרפו למאבק היו מודעים לרגישות המיוחדת של המקום. ערד זו לא עוד נקודת ישוב במפת ההתיישבות הגוראית בארץ. יש ריכוזים גדולים ממנה בארבע ערים חרדיות ומעורבות אחרות. מסיבות שונות - שביניהם ברכתם של כל אדמו"רי השושלת ורצונם להופכה למקום של תורה וחסידות - להתיישבות בערד יש סוג של נשיאות חן ואהבה שבא לידי ביטוי בתחומים רבים.

יתירה מזו. גם כאשר התרחש בעיר ובסביבותיה אירוע שאין לו כל קשר לאידישקייט או לקהילה המקומית, לא הוזכרה העיר בשמה המפורש. הכינוי הנפוץ והמקובל היה העיר הדרומית, הדרום, או אפילו שמות של מאחזים בדואיים סמוכים או כל מה שעלה בדעתו של עורך הלילה. משל למה הדבר דומה, אומר לנו אחד מבכירי הסיעה, לאדם שיש לו אוצר של כלי חמדה בבית והרי הוא מסתיר אותו בפינה מוצנעת מחשש לעינא בישא. והנמשל ברור.

ההחלטה להעלות את ערד אל ראש הכותרות, ועוד באופן מתואם עם כל העיתונים המפלגתיים האחרים (ביום ראשון בערב התקיימו שיחות תיאום בין המערכות בהן הוחלט על מיקום עדיף באוזן הימנית של העיתונים). נבעה משינוי מדיניות כתוצאה מהתנהלותו הפרועה של ראש העיר. אחרי שנתיים של התעללות בלתי פוסקת, הבינו קברניטי הסיעה המרכזית שאם הם לא יהפכו את המאבק לכלל ארצי הם עלולים להפסיד. לבן חמו יש כוח רב בתוך העיר. סקרים מקומיים שנערכו שם לאחרונה מלמדים כי מרבית תושבי העיר מגבים אותו בקרב מול החרדים. במצב כזה אין ברירה אלא להוציא את המאבק מתחומי העיר ולהעביר אותו לזירה הארצית. שם יש לחרדים כוח והשפעה הרבה יותר. מי שעזר להם לעשות זאת הוא בן חמו עצמו שחצה את הקו האדום והפך את המאבק למלחמת דת. משכך, הוא איבד את הסיכוי האחרון שהיה לו, אם בכלל, לנצח את המערכה.

פרסום ראשון: ההסכם שלא הושג
מתוקף מעמדו כנציג הבכיר של הסיעה המרכזית, ליצמן הוא כמובן חוד החנית החרדי בקרב מול בן חמו. הוא זה שמכנס את הכינוסים בלשכתו והוא זה שמתראיין בתדירות של אחת לשש שעות (ההפרש בין מהדורות הבוקר, הצהריים והערב) ויורה אש וגופרית על ראש העיר הסורר.

אבל מי שיודע לקרוא את שפת הגוף של ליצמן רואה שמשהו מציק לו. שהוא היה מעדיף להימנע מהמאבק הזה אלמלי שהמציאות חייבה אותו. ליצמן של הקדנציה האחרונה לא מחפש את המלחמות עם החילונים ונציגיהם הפוליטיים כמו בקדנציה שעברה (כשנלחם מול המע"מ אפס של יאיר לפיד האושר קרן לו מהעיניים). ההיפך. הוא מחפש את הכותרות החיוביות. מי שהיה בכינוס העסקים של המודיע שם לב שהמנחה, הרב שלמה רוזנשטיין, הקפיד שלא להזכיר את שמו של ליצמן בלי התואר "השר הפופולרי ביותר". עובדתית זה נכון. כך זה מופיע בכל סקרי דעת הקהל שלא נערכים בשטיבלאך אלא במשאלי דעת קהל חילונית. העובדה שזה הוזכר בכינוס לפחות חמישים פעם - עד שנמאס לנו לספור- מלמדת שהוא גם אוהב את זה.

ליצמן היה בוודאי מעדיף שהכותרות המאזכרות את שמו בימים האחרונים יעסקו יותר בענייני הבריאות שהוא מטפל בהם בהצלחה ופחות במלחמות שהוא נאלץ לנהל בערד. הכותרות שהופכות את ליצמן לשר הכי פופולרי הם לא ההתקפות נגד בן חמו כמו ההצהרות נגד אכילת יתר של סופגניות בחנוכה בגלל כמות השמן שהן מכילות (ונניח לרגע לשאלה מה גרע דינה של הסופגניה החביבה הנאכלת פעם בשנה מהקיגעל והגאלע שהם פצצות כולסטרול רבות נפגעים פי כמה). המלחמה נגד הסופגניה היא מהלך יח"צ שמי שהגה אותו צריך לקבל את פרס גלובוס הזהב של עולם הפרסום. ליצמן תפס את הכותרות הראשיות בנפח מקביל להצהרות של טראמפ נגד מטוס האף שלושים וחמש ומלחמת האזרחים בסוריה גם יחד. כל כותרת כזאת מחזקת את מעמדו כמאמי הלאומי. כל כותרת בנושא ערד הופכת אותו אולי לגיבור על במגזר החרדי אבל מורידה לו נקודות במגזר הכללי.

אולי זו הסיבה שליצמן הקדיש הרבה מאוד זמן בחצי השנה האחרונה לפתור את משבר ערד לפני שהוא יהפוך למלחמת עולם. עם יו"ר יש עתיד יאיר לפיד הוא לא מוכן אפילו להחליף שלום במסדרונות הכנסת. אבל עם ניסים בן חמו הוא שרף עשרות שעות במגעים חשאיים שהתנהלו מתחת לראדאר ובאפלה מוחלטת. לפני ארבעה וחצי חודשים (כ"ה תמוז לשוחרי התאריכים המדויקים) הוא כמעט סגר איתו ווארט בלשכתו שבמשרד הבריאות.

על השולחן הצדדי כבר הכינו כוסיות לחיים ומיני תרגימא לקראת חתימת ההסכם המתפרסם בזאת לראשונה. ארבעה עמודים יש בהסכם והם כוללים כמעט את כל מה שהסיעה המרכזית רצתה לקבל בערד. הכול בכל מכל- חוץ מסעיף אחד שסביבו לא הושגה הסכמה. בסיעה המרכזית מתלחששים שמי שנלחם על הסעיף היה טוען רבני אחד שעבר לאחרונה לערד ומוביל שם את המאבק בדרכי נועם ונתיבות שלום כמקובל אצלו. בכל מקרה ההחלטה בסופו של דבר להתעקש על הסעיף התקבלה בדרגים הכי גבוהים וזה מה שגרם לגניזת ההסכם.

ההסכם כולל התחייבות של העיריה בתחומים הבאים: הקמת מעון יום עבור הקהילה הגוראית. הקצאות של עשרים ושמונה (!) גני ילדים לבני הקהילה. בניית ששה עשר כיתות לתלמוד התורה וסכום מקביל לבית הספר לבנות. העיריה התחייבה גם לקדם תוספת כיתות לתיכון החרדי ובניית סמינר בשטח בית הספר לבנות.

בני הקהילה מצידם מתחייבים להחזיר מבנה של בית הספר שובו לידי העיריה כשהוא פנוי ונקי. בנוסף כל ההתחייבות העירוניות לבניית בתי הספר וכיתות הגן האמורות מותנות בכך שמשרד החינוך יעביר התחייבות חשבונאית מתאימה לעירייה. לא תנאי שממש קשה לעמוד בו כאשר שר הבריאות, שאמור היה לחתום על ההסכם, הוא ידידו הטוב ביותר של שר החינוך נפתלי בנט.

גם הנושא הרגיש של בית הכנסת סביבו התחוללה המהומה האחרונה, אמור היה לבוא על פתרונו בדרך יצירתית. העיריה התחייבה להרחיב את בית הכנסת ולהוסיף בו שתי קומות עד שניתן יהיה לבצע בו חלוקה לשני חלקים השווים בגודלם. אחד לקהילה של ליצמן ואחד לקהילה הדתית הותיקה. במקביל תאשר העיריה הקצאות שטחים לבתי כנסת נוספים בעיר באזורים בהם מתגוררים בני הקהילה. אלה מצידם התחייבו לגייס כמה מאות אלפי שקלים להרחבות ושיפוצי בתי הכנסת שיחולקו בין העדות השונות. כמו כן יפונו בתי כנסת ומקוואות זמניים שנבנו בשכונת הוילות העירונית.

עד כאן הסכם שאפשר לחתום עליו בשתי ידיים. הפיצוץ היה על רקע סעיף ד'2. כל מילה כאן היא ליבת הסכסוך בין ראש העיר ובני הקהילה ולפיכך יש לדקדק בה ולדרוש בתגיה. "הצדדים ואו מי מטעמם מתחייבים הדדית האחד כלפי משנהו למשוך או לבטל או למחוק את כל הבקשות, העתירות והתביעות שהוגשו בכל מוסד, גוף או רשות נגד כנגד הצד שכנגד. כולל תביעות נגד עירית ערד ומי מעובדיה או מנהליה ונבחרי הציבור, למעט נושא הגז המתנהל בבית המשפט העליון. סעיף זה הינו תנאי לקיום כל התחייבות הצדדים. ככל שתוגש תביעה חדשה מטעם קהילת גור כנגד העיריה לאחר חתימת ההסכם לא יחשב הדבר תביעה מטעם הקהילה אלא אם כן אישר זאת רב הקהילה הרב וולקוביץ מרדכי. רב הקהילה לא יאשר תביעות בנושאים המפורטים בהסכם זה".

בן חמו ידע היטב מדוע הסעיף הזה הוא לב ההסכם ובלעדיו אין לו שום תוקף. בשנתיים האחרונות. ובעיקר מאז שהטוען הרבני המפורסם קיבל את המושכות, הנשק המרכזי של הקהילה נגד ראש העיר הוא סדרה של תביעות אישיות שהוגשו נגדו על רקע מספר נושאים שבמחלוקת. תביעה אישית נגד ראש עיר היא נשק יום הדין. הוא לא יכול להתגונן נגדה באמצעות המחלקה המשפטית של העיריה ואם הוא מפסיד הוא יאלץ לשלם אותה מכיסו הפרטי.

בן חמו לא הסכים לחתום על הסכם שאינו כולל את הסרת האיום הזה מעל ראשו. מצד שני בני הקהילה לא רצו לשמוט מתחת ידם את הנשק האפקטיבי היחיד שיש ברשותם. כאן זה התחיל וכאן זה נגמר. ההחלטה של בן חמו להפסיק את המגעים היא לא בלתי ניתנת להבנה. אבל הטעות המרה של מעבר ממאבק מוניציפאלי למלחמת דת וחילול בית כנסת עוד תעלה לו במחיר יקר. יקר מאוד.

עיר בשפיר
מערבית צפונית לערד מסתובב עוד ראש עיר שלדברי מקורביו לא יודע מדוע המפלגות החרדיות יורדות לחייו. מדובר בראש עירית קרית גג אבירם דהרי שמבקר לאחרונה בלשכות הבכירים החרדים (מי שמסכים לקבל אותו) ומבקש עזרה במאבק הגבולות שיש לו עם המועצה האזורית שפיר. מה זה נוגע לחרדים? אוהוהו נוגע. דהרי מבטיח שאם השטח יעבור לרשותו הוא יקצה את מרביתו לבניה למגזר החרדי. מדובר במספרים שלעומתם העיר חריש, זו שאיבדו לנו אותה בקוצר דעת ובהילות לחטוף הכול, היא שכונה קטנה וחסרת חשיבות. עשרים ושתיים אלף יחידות דיור מאושרות לבניה במערב העיר. קרית גת, יש לזכור, היא לא חור ליד המשולש הערבי בצפון אלא ממש במרכז הארץ.

רקע מוניציפאלי מתבקש: קרית גת יושבת על כביש שש ונחשבת לאחת מעתודות הנדל"ן הגדולות והמבוקשות ביותר בדרום מרכז הארץ. בצפונה של העיר נבנה הפרויקט הענק של כרמי גת שמיועד לכעשרת אלפים יחידות דיור. בשעתו ניסו גורמים חרדים לשים יד על כמה מהקרקעות אך הם נהדפו על ידי משרד השיכון בשיתוף כנראה עם העיריה. התוכניות שם מיועדות לאוכלוסיה חילונית בלבד. כלומר: מגדלים בלי מרפסות סוכה ובלי מעליות שבת, וילות צמודות קרקע ושאר טריקים תכנוניים שבעזרתם דואגים להרחקת אוכלוסיה חרדית.

במערב העיר יש עתודות קרקע גדולות עוד יותר. שלב א' מיועד לתשעת אלפים וארבע מאות יח"ד. שלב ב' לעוד שמונת אלפים. אם מוסיפים את מה שנקרא תוספת שבס ניתן להגיע לשורה תחתונה מעוררת סחרחורת. עשרים ושתיים אלף יחידות דיור. יותר ממודיעין וביתר עילית גם יחד.

הקאצ' שבסיפור הוא למי באמת שייך השטח. בטאבו הארצי זה רשום על שם קרית גת. בטאבו המוניציפאלי זה רשום על שם המועצה האזורית שפיר. בין שתי הרשויות מתנהל קרב עקוב מדיו כבר למעלה משבע שנים. לפני שבע שנים פנה דהרי לשר הפנים דאז גדעון סער וביקש לצרף אליו את השטח. סער הקים ועדת גבולות שדחתה את הבקשה. התימני העקשן לא הרים ידיים ועם כניסתו של סילבן שלום למשרד ביקש ממנו לבדוק שוב את הנושא. שלום כינס שוב את ועדת הגבולות וזו החליטה שעקרונית השטח שייך אמנם לקרית גג אך מאחר והשיווק בצפון העיר טרם הושלם אין טעם לבצע בפועל את העברת השטח.

ומה אומר על כך שר הפנים הנוכחי הרב אריה דרעי. זה מעדיף לשמור את הקלפים צמוד לחזה ולא לדבר. מה שכן, בראיונות לתקשורת החרדית הוא מדבר על כך שיש פתרונות דיור חדשים עם תוכניות מפורטות שהולכות ומתגבשות היכן שהן צריכות להתגבש.

האם מדובר בעשרים ושתיים אלף יחידות הדיור שבמערב קרית גת? במשרד הפנים ממלאים את פיהם מים. אבל מה שבטוח הוא שאם זו הכוונה דרעי לא מתכונן לתת לדהרי להיות זה שינהל עבורו את פתרון הדיור החרדי. אם כבר שתהיה זו המועצה האזורית שפיר שאין לה כל עניין בבניה בניהול שטח עירוני בתחומה. ראשי המועצה אף רומזים לאחרונה שאם השטח יועבר לתחומה הם יהיו מוכנים להפקיד אותו בידי מנהלת עירונית חדשה שיקים משרד הפנים. במילים אחרות: עיר חרדית חדשה ועצמאית לחלוטין. בלי חסות ובלי דמי תיווך של עיריה קיימת.

יהיה או חלמנו חלום? עד אישור התקציב בעוד פחות משבועיים כנראה נדע.

כשנלחמים מנצחים
בעת כתיבת השורות, אור ליום חמישי, טרם החליטו מתיישבי עמונה האם לקבל את ההסכם הנדיב שתפר עבורם היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנלדבליט. כמו בכל ארגון קיצוני, ולא משנה אם הוא מהימין או מהשמאל, תמיד יש מישהו שהוא קיצוני עוד יותר. כשמדובר באידיאולוגיות דוגמטיות, בכל הסדר שיוצג יהיה מי שיטען שיש כאן פשרה מסוכנת שאחריתה מי ישורנה וצריך להתנגד אליה בתוקף. עיין אצלנו ערך הפלג הירושלמי וחוק הגיוס. גם אם היה שם פטור מלא לכולם למעט עשרה שישבו ויאמרו תהילים במדים הם היו רואים בכך גזירה שיש למסור עליה את הנפש.

כך או כך, גם אם קיצוני עמונה יחליטו לדחות את ההסדר עד שהמדינה תבנה להם קוטג'ים על הגבעה הסמוכה ושופטי בג"ץ יקבעו שם את המזוזות, מבחינתו של נפתלי בנט זה ההישג הגדול ביותר של הקדנציה הנוכחית. בעצם גם של הקודמת שכל מה שהשיג בה היה כסף להתיישבות על חשבון הפגיעה בחרדים. הפעם יש בידו הסכם שעד לפני שבועיים ימים היה נחשב כחלום ליל חורף.

ההסכם כולל שימוש נרחב בסעיף נכסי נפקדים והוא מעניק למדינה אפשרות להפקיע אדמות של ערבים שהבעלות עליהן אינה מוטלת בספק. הטריק הוא החוק הקובע שכל קרקע שלא הוגשה אודותיה תביעה או הוכחה לבעלות רשאית המדינה להכריז עליה כנכסי נפקדים ולהעביר אותה לצרכים חיוניים. אם לאחר ההכרזה יוכיח מאן דהו בעלות על הקרקע הוא יקבל פיצוי בהתאם לשוויה ולא יוכל לתבוע את פינוי המתיישבים עליה.

אם היו פעם טענות כלפי מנדלבליט שהוא משמש יותר כעורך הדין של ראש הממשלה מאשר יועץ משפטי לממשלה, הרי שפרשת עמונה מלמדת שיש בהן ממש. למעט התנגשות חזיתית עם פסיקה חלוטה של בג"ץ לפנות את הישוב עד סוף החודש הלועזי - לא היה דבר שמנדלבליט לא עשה כדי לחלץ את ראש הממשלה מהמשבר שהונח לפתחו. אגב. מנדלבליט היה גם זה שהשיא את ראש הממשלה להתנגד לחוק בטענה שהוא עלול להעמיד בכירים ישראליים למשפט בבית הדין הבין לאומי בהאג. נתניהו קיבל את העצה אך משהבחין כי בנט נחוש בדעתו לפרק את הממשלה אם לא יושג הסדר סביר בפרשת עמונה - הוא הטיל על מנדלבליט למצוא את הפלפול המשפטי המתאים. וכשנתניהו מבקש באמת ממנדלבליט הוא גם מקבל.

המפלגות החרדיות עקבו השבוע אחרי הפעילות הנמרצת של מנדלבליט להסדרת פרשת עמונה ועיניהם כלו. אם מנדלבליט היה משקיע עשרים אחוז מהאנרגיה שלו בפרשת עמונה בפתרון משבר מתווה הכותל, אומר לנו בכיר ביהדות התורה, היינו כבר מזמן מאחוריה. דא עקא שמנדלבליט סיים מבחינתו את הטיפול בפרשה ברגע שהניח את המתווה שלו על שולחן הממשלה לפני למעלה משנה. מכאן ואילך - שראש הממשלה והמפלגות החרדיות ישברו את הראש מול איומי הבג"ץ.

לאמיתו של דבר האבחנה של הבכיר היהדותי הנ"ל נכונה רק בחלקה. מנדלבליט לא מתאבד על השגת פשרה חדשה במתווה הכותל כי המפלגות החרדיות לא נוהגות מנהג בנט בפרשת עמונה. לנתניהו יש חושים מאוד מפותחים בכל מה שקשור לאיומים על שלמות הקואליציה. הוא כבר למד מזמן להבחין בין דיבורים גבוהה גבוהה על לא נשלים ולא נסכים ובין איום אמיתי שאקדח קואליציוני מגבה אותו. בנט הבהיר לנתניהו הבהר היטב שבלי הסדר בעמונה אין לו קואליציה. המפלגות החרדיות לא הבהירו זאת לנתניהו במתווה הכותל.

מבחינה משפטית הפתרון למשבר הכותל הוא הרבה פחות מסובך ופחות אנטי בג"צי כמו פרשת עמונה. בעמונה הבהירו השופטים שנגמרו הימים של התיישבות יהודית על קרקעות על פלשתינאים בשטחים הצבאיים המוחזקים על ידי ישראל. הפסק החלוט שלהם לפינוי מיידי התייחס אמנם ספציפית לעמונה אבל כל שורה בפסק הדין שידרה את המסר שהפקעות לצרכי בנית ישובים מקומם בגבולות הקו הירוק בלבד. ההסדר שהושג בעמונה עוקף את מרבית פסק הדין. הישוב אמנם יפונה אך לטווח של מאתיים מטר ואף הוא לא על קרקעות שברור לחלוטין שהן אדמות מדינה.

בפרשת הכותל אין עדיין פסק דין חלוט של בג"ץ. יש דיונים שנמשכים כבר שלוש שנים ויכולים להמשך גם עוד שנתיים. נכון שהשופטים אישרו בשעתו את הקצאת הכותל הדרומי לשימוש שאינו תחת פיקוח הרבנות הראשית, אך הם בשום אופן לא קבעו שצריך להקים מועצה רפורמית לניהול הכותל הדרומי ולהעניק להם מעמד שווה לרבנות הראשית לישראל. את האלמנטים המסוכנים האלה יש רק למתווה הכותל שמנדלבליט גיבש מתחת לאפן של המפלגות החרדיות שהיו עסוקות אז בנושאים אחרים.

לפני שבועיים החליטו בש"ס לאתגר את ראש הממשלה ועורך הדין הצמוד אליו. הצעת חוק שהוגשה על ידי ח"כ מלכיאלי (עוד קליעה בול של דרעי באיתור כישרונות חדשים) ונחתמה על ידי כל הח"כים החרדים קובעת כי הרבנות הראשית תהיה הגוף המוסמך היחיד לנהל את הכותל המערבי.

מי שקרא רק את הכותרת של החוק יכול היה לטעות ולחשוב שהוא מתייחס רק לרחבה הנוכחית של הכותל המערבי. והיה כבר מי שיצא בקריאת שבר שמדובר בהפקרה מוחלטת של הכותל הקטן והכותל הדרומי. מי שלא צעק ודעתו הייתה מיושבת עליו לקרוא גם את הנספחים המצורפים לחוק מצא שם מפה מפורטת שלא מותירה ספק שהשליטה אמורה להיות על כל השטח המקודש.

הסיכויים לכך שהצעת החוק תעבור את ועדת השרים לענייני חקיקה ואת כל המשוכות שלאחריה אינם תלויים ברצונם הטוב של נתניהו ומנדלבליט. נתניהו לא שש לריב עם הרפורמים בארה"ב (גם אם מעמדם ירד לאחרי בחירתו של טראמפ) ומנדלבליט לא אוהב חיכוכים עם הבג"ץ. אבל שניהם לא רצו עימותים גם בפרשת עמונה והתקפלו כאשר אקדח טעון הונח על שולחנם. אם במפלגות החרדיות יקבלו החלטה שקדושת הכותל המערבי עבורם היא כקדושת הקרוואנים של מתיישבי עמונה עבור הבית היהודי- הם יגיעו לאותה תוצאה שהאחרונים הגיעו. אבל כשהלב והנשמה נמצאים בערד ושעות תמרוץ וטיפוח למוסדות החרדים (הישג נאה של ארגון המוכש"ר בראשות דוד שרפר) גורלו של מתווה הכותל יוכרע בבג"ץ ולא בין כותלי בית המחוקקים. וחבל מאוד.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!