1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. יעקב ריבלין

לובשי השחורים לדורותיהם בועדות הכספים • יעקב ריבלין

לורינץ מניח יסודות, שפירא מלהטט באצבעות, פלדמן מפגין יכולות, רביץ חוזר לשנים הטובות, ליצמן רוקם בריתות וגפני מנהל בתחבולות • על ששת היו"רים החרדים של ועדת הכספים • חלק שלישי מתוך המוסף הפוליטי האהוב של יעקב ריבלין במגזין החג של "בקהילה" - מומלץ בחום
יעקב ריבלין, בקהילהכ' ניסן תשע"ז 16/04/2017 11:40

יעקב ריבלין

לאחר הסדרת מעמד בני הישיבות, ההישג המרכזי של הסכם תשל"ז הוא קבלת החזקה על תפקיד יו"ר ועדת הכספים. בארבעים השנים שחלפו מאז הוא היה אצל אגודת ישראל - יהדות התורה במשך עשרים ושמונה שנה. כשלא, היו אלו שנים קשות ומרות לציבור החרדי. למזלה של היהדות החרדית - וחרף ההסכמים והתככנות שלא בהכרח מביאים לבחירת האנשים הטובים ביותר לכל תפקיד - הרי שהשישה שעמדו בראשות ועדת הכספים היו כולם משופרא דשופרא.

*

שישה ראשי ועדות כספים לובשי שחורים עמדו לישראל מאז ההסכם הקואליציוני הדרמטי בשנת תשל"ז. לא ראי זה כראי זה. אחד היה ראש ישיבה שהפך בטעות מצערת לפוליטיקאי. חברו שקדם לו היה איש עסקים שיד לא נעלמה תלשה אותו היישר מאולמות המסחר לזירת הכנסת. אחר היה תערובת מוזרה של איש עסקים לא הכי מוצלח ופוליטיקאי עוד פחות מוצלח שהפך ליו"ר תנועה ומאז דרך כוכבו. שניים היו עסקנים מפלגתיים כוחניים שעשו את דרכם לפסגה על גבם של אחרים, והראשון שבסדרה, כנראה הפיקח שבחבורה, בילה עשרות שנים באופוזיציה בכנסת עד למהפך הגדול. הצד השווה שבכולם: כהונה מוצלחת שזכתה למחמאות כמעט מכל חלקי בית הנבחרים. איש איש בימיו ובתקופתו.

ולא במשתמע שהייתה זו הנבחרת הפרלמנטרית הטובה ביותר שהעמידה היהדות החרדית מבין שורותיה. מבלי לנקוב בשמות (שחלקם נוחי עדן) ניתן לומר שכמה מהם לא היו שווים דמעה לאחר שפרשו לביתם. אחד היה סתם בסדר גמור ורק שלושה משתייכים לסקטור הכללי של מצטייני הכנסת. אז איך זה שדווקא בעלותם על כס ראשות ועדת הכספים כמו צמחו להם כנפיים והמריאו לשמי התכלת של ראשי הוועדות הטובים ביותר?

מיסטיקנים ודורשי רשומות יתלו זאת בגורמים שמימיים המסייעים למי שעיני רבים תלויות אליו. בהיסטוריה היהודית של מאתיים השנים האחרונות יש לא מעט תיאורים על אנשים בינוניים שצמחו לפתע כאשר עלו לגדולה. במבט של מוסף פוליטי שאין לו חלק בנסתרות, הסיבה נעוצה במהותו של התפקיד ובאחריות הכבדה שהוטלה על כתפיו של הח"כ הנבחר. אין לו את הצ'אנס להיכשל, והוא חייב לירוק דם כדי להצליח, שאם לא כן, עשרות אלפים ישלמו את המחיר באופן ישיר ועוד מאות אלפים בעקיפין. לד"ר ליכטיג בר זוהר מנווה אביבים לא ממש משנה אם יו"ר ועדת הכספים אינו נמנה על המפלגה שהוא תומך בה. חייו הנעימים, או שלא, ימשכו בכל מקרה כפי שהיו קודם לכן. אבל לאלי ווינטרויב מזכרון מאיר ואיציק אלמליח מרמות פולין ההבדל בין יו"ר ועדה חילוני ליו"ר חרדי הוא לפעמים פת הלחם בארוחת הבוקר.

התלות של הציבור החרדי ביו"ר ועדת כספים חרדי היא פועל יוצא של כמה גורמים. ראשית. הבעייתיות של החינוך החרדי הדורש עצמאות חינוכית ורוחנית כמוסד פרטי אך זקוק לתקציבים כמו מוסד ממלכתי. שנית, המעמד הלא מעוגן בחוק של תקציב הישיבות, שהוא סעיף תמיכה ויכול בכל רגע נתון להיעלם או לעבור קיצוץ אכזרי. שלישית, המעמד הסוציו-אקונומי הנמוך שאינו נובע מנסיבות אובייקטיביות אלא מהחלטה מודעת מראש של התמסרות ללימוד תורה. רביעית, חולשה מובנית של הערים החרדיות שאינן נושאות את עצמן. ועוד אין ספור של סעיפים ותת סעיפים שאם ייעלמו מספר התקציב, הרבה מאוד יהודים חרדים יסבלו מכך קשות.

מעבר לתקצוב השוטף שהוא בשליטתו המוחלטת במובן הנגטיבי (יו"ר הוועדה יכול לטרפד כל הצעה של האוצר אך לא יכול להעביר שקל בלי בקשה כתובה של אגף התקציבים), ליו"ר ועדת כספים יש השפעה כמעט על כל משרד ממשלתי. שם המשחק הוא ההעברות השוטפות מסעיף לסעיף שהן חלק מהישראבלוף של תקציב המדינה. ההסבר ארוך וחורג ממסגרת מוספית זו. מה שחשוב הוא שאין משרד ממשלתי בישראל שלא נאלץ להתדפק חמש פעמים בשנה לפחות על דלתותיה של ועדת הכספים. צריך להעביר מכאן לשם ומשם לכאן. ובלי היו"ר שום דבר כמובן לא זז.

וזה אומר שגם בנושאים שאינם פיננסיים גרידא יכול יו"ר הוועדה להתקשר לכל פקיד ממשלתי בכיר באשר הוא שם ולשוחח איתו על צרות עם ישראל ומכאוביו. דוגמה: לפני כחודש היינו עדי שמיעה לשיחה של היו"ר הנוכחי ח"כ הרב משה גפני עם פקיד בכיר במשרד החינוך באשר לביקורת שנערכה בישיבה גדולה בתנאים שאינם הוגנים. זה לא קשור לתקציב מסוים. זה קשור רק לידיעה של אותו פקיד שיום יבוא, אם לא כבר בא, והוא יצטרך להסביר למנכ"ל משרד החינוך למה גפני פתאום מתחיל לעשות צרות בוועדה, בלי סיבה הנראית לעין.

כך גם בתחבורה הציבורית, שהציבור החרדי תלוי בה יותר מכל ציבור אחר. כך גם בביטוח הלאומי וכך בעצם בכל משרד שיש לו נגיעה בכל מה שציבור מצביעיו של היו"ר נזקק לו במיוחד.

הראשון שזיהה: הרב שלמה לורינץ
כמעט שש עשרה שנים בילה הרב שלמה לורינץ ז"ל בספסלי האופוזיציה העקרה לשלטון מפא"י וחווה כל רגע את המשמעות של סרח עודף פרלמנטרי. מפא"י בגלגוליה השונים לא נזקקה לסיוע מספסלי האופוזיציה בהצבעות חשובות, והיחס לסיעה בת שניים עד ארבעה מנדטים חרדיים היה בהתאם. לורינץ וחבריו היו אאוטסיידרים כמו חברי סיעות ערביות בימי ממשלת ימין.

ההשוואה לערבים היא מדויקת וכואבת (למעט תחום החינוך - הסבר בהמשך). אם נסלל כביש בתוך כבר ערבי מוזנח זה בדרך כלל בגלל שח"כ ערבי סגר איזה דיל עם שר שנזקק לקולות באחת הוועדות ובגלל חיכוכים פנימיים בקואליציה התקשה להשיג אותם. אז לוקחים הצידה את אחמד או את באסל וסוגרים איתו על הצבעה בעד, או שייקח רגליים וייעלם לכמה שעות. במקרים קיצוניים של מתיחות קואליציונית שלפני התפרקות הממשלה, כל קול בכנסת שווה זהב ונציג המיעוט יכול לסחוט לא רק כביש אלא גם מדרכות ועבודות תשתית.

זה בערך מה שהיה לח"כים החרדים לעשות בכנסת - מעבר לזעקה הנוראה על חילול קודשי ישראל וביזוי התורה - עד למהפך של תשל"ז. כאן קצת שנור לעיר חרדית ושם קצת כסף לחינוך העצמאי שלא שילם משכורות כמה חודשים. בימים טובים של משברים קואליציוניים (בפרשת לבון והקמת רפ"י לדוגמא), השיגו קצת יותר.

אם יש הבדל בין החרדים של אז לערבים של היום הוא כאמור בתחום החינוך. כמעט כל בתי הספר הערביים הם ממלכתיים ופרנסתם על המדינה. בחינוך החרדי אין ממלכתיות, ועד להסדרה שהחלה להתרקם בזמן המהפך היו חייו תלויים כל שנה מנגד.

הרב לורינץ, שאכל את הקש והגבבה הזאת מראשית שנות החמישים, הבין את חשיבות התפקיד זמן רב לפני הבחירות. בחושיו החדים הוא הבחין שימי שלטון מפא"י-המערך עומדים להסתיים, בגלל תחושת המיאוס הציבורית מפרשיות השחיתות של השלטון (זו גם הסיבה שכותב השורות משוכנע שזו הקדנציה האחרונה של ביבי) ובגלל השינוי ביחס הדמוגרפי בין בני עדות המזרח ליוצאי מזרח אירופה. לורינץ העריך שבגין ייקח את הבחירות והשותפה הטבעית הכמעט ראשונה שלו תהיה אגודת ישראל.

סביר להניח שהערכה זו עמדה בבסיס התרגיל שעשה לסיעה המרכזית לפני הבחירות. לורינץ שסיעתו קיבלה את המקום השלישי בבחירות הפנימיות שנערכו שנה קודם לכן הצליח להחתים את נציג המרכזית הרב אברמוביץ על הסכם ולפיו הוא, לורינץ, יקבל את התפקיד הראשון לאחר הבחירות. ראה בהרחבה בכתבת הפתיחה.

בגין קלע לציפיותיו של לורינץ וניצח בבחירות. לאחרון לא היה ספק לרגע איזה תפקיד ראשון תדרוש הסיעה המאושרת. הנימוק הראשוני לדרישה לקבלת ועדת הכספים היה פורמלי. מאחר ואגודת ישראל מנועה מלקחת תפקיד עם אחריות מיניסטריאלית (ראו פרק ד'), היא זכאית לראשות ועדה שנחשבת בחלוקת השלל הקואליציונית שוות ערך למשרד ממשלתי. הנימוק שלא נאמר היה זה שנכתב כאן לעיל. לורינץ הבין שציבור תלוי תמיכות וקצבאות חייב שנציג שלו יישב על צינור החמצן של המדינה. אי לכך הוא סירב לכל הצעה חילופית קוסמת שהציבו בפניו מנהלי המו"מ מטעמו של בגין.

עשרות שנות ניסיון
לורינץ הביא עימו לתפקיד את עשרות שנות ניסיונו הפרלמנטרי ומה שלא פחות חשוב: את ההבנה העמוקה שלו בעולם העסקים. בימים ההם טרם חשב מישהו על חוק האוסר על חברי כנסת לנהל מהצד עסקים פרטיים. לורינץ ניהל רשת מסועפת של עסקי נדל"ן וחברות שחלקם נרשמו במקלטי מס מעבר לים. הכול חוקי ומדווח לשלטונות המס כמובן. אנשים רעים שיודעים רק להלעיז סיפרו שבתפקידו כיו"ר ועדת הכספים הוא קידם גם את עסקיו הפרטיים. ולא היא. השמצות פרועות אלו הוזכרו כאן רק כדי ללמד שזה חלקם של כל העסקנים הטובים והישרים בליבם. רק כפיות טובה, השמצות ולכלוכים. את האמת יודע רק השוכן במרומים.

מה שידוע לנו זה שלורינץ המנוח הוא שבנה את המוסד ששמו יו"ר ועדת כספים חרדי המלווה אותנו, בגלגולים שונים, עד עצם היום הזה. כל הבאים אחריו עבדו לפי המודל המנצח שלו. לורינץ הבין שאל לו ליו"ר ועדת כספים להתמקד בצרכים סקטוריאליים בלבד. סוד ההצלחה הוא לשמש כזרוע הביצועית של משרד האוצר ולאפשר לעומד בראשו לנהל את המשק בהתאם לחזון ולמדיניות שקבע. את מחיר שיתוף הפעולה המסור גובים בתקציבים לציבור החרדי. הן אלה שרשומים בהסכם הקואליציוני והן כאלה שמועברים בשקט בלי רעש וצלצולים.

כאיש של ביזנס, הבין הח"כ יוצא הונגריה ומייצגה של יהדות ליטא, את החשיבות של שותפות לעסקים. במקרה זה צרכים תקציביים. הוא חבר לאיש המפד"ל דאז ח"כ אברהם מלמד (ז"ל) והשניים עבדו כמו שני סוחרים יהודים ממולחים שלא מנסים לרמות זה את זה (תופעה די נדירה, יש לציין). מלמד דאג למוסדות המפד"ל ולימד את לורינץ איך מתקצבים מוסדות בלי שאף אחד יודע. לורינץ הביא לשותפות את הקשיחות והערמומיות, והשניים חגגו עד לתום הקדנציה.

בשלב מאוחר יותר צירף לורינץ לחבורה את שר האוצר שמחה ארליך. השלישיה ניהלה הלכה למעשה את הכלכלה הישראלית במיומנות שעשתה טוב לעולם העסקים הפרטי. הדגש הוא על הפרטי שכן המגזר הציבורי המשיך להסתאב והאינפלציה התחילה להרים ראש. לחינוך העצמאי ולישיבות הייתה זו תחילתה של תקופת עדנה שנמשכת לפרקים עד היום. למעשה, אלמלא האיסור שהטיל בשעתו מרן הגרא"מ שך זצ"ל על תקצוב של מאה אחוז לישיבות ולחינוך העצמאי, לורינץ היה משיג זאת כבר במשא ומתן הקואליציוני. לימים הוברר כי חוכמה צופת פני עתיד זו מנעה משברים גדולים בתקופות הבודדות בהן היו החרדים מחוץ למעגל ההשפעה הקואליציוני.

ההונגרי הפיקח קלט מיד גם את הפחד של הפקידות הוותיקה במשרדי הממשלה מפני השלטון החדש. גם השרים החדשים מהליכוד שטרם ידעו אורחות שלטון מה הן, חששו מהפקידים המסוגלים לטרפד הכול. לורינץ היה כותל המזרח של שני הצדדים. הוא יישב הדורים בין הפקידים לשרים והדריך את אלה כמו אלה כיצדלהסתגל לסדרים החדשים. התיווך כמובן לא היה לשם שמיים או לתפארת מדינת ישראל. הוא גבה דמי תיווך גבוהים שרובם לפחות באו לידי ביטוי בתקציבי המגזר החרדי.

הצלחתו בניהול הוועדה ומערכת היחסים הפנימית בתוך אגודת ישראל זיכו את לורינץ בקדנציה שניה בוועדת הכספים. קדנציה שלישית לא הייתה וגם לא חברות בכנסת. משבר תשמ"ד (הקרע עם הליטאים שברובם הצביעו ש"ס והזעם בחסידויות הקטנות על הכספים הייחודיים. ראו פרק ב') גרמו לאגודת ישראל לצנוח לשני מנדטים והנציג השלישי נשאר בחוץ. עם הקמת דגל התורה בתשמ"ט החליטו קברניטי התנועה החדשה להתרענן בנציגות חדשה. לורינץ הלך הביתה אך כישוריו המוניטריים הידועים סידרו לו את הג'וב של יו"ר הוועדה המייעצת לבנק ישראל. מי שיביט בשטרות שהונפקו בין תשמ"ז לתשס"ג ימצא שם את חתימת יד קודשו.

מנכ"ל המדינה: הרב אברהם יוסף שפירא
הרב אברהם יוסף שפירא ז"ל היה מספר אמן. סביבו שולחנו במזנון הכנסת, התאספו תמיד שרים, חברי כנסת ועיתונאים שידעו שעשר דקות איתו יכולות לסדר להם טור שבועי. היה לו מלצר קבוע שהביא לו את המנות החביבות עליו ואז הוא היה נאנח קלות ומתחיל לספר.
באחד הימים בשלהי כהונתו בכנסת הוא נשאל על ידי אחד מסובבי השולחן האם זה נכון שהוא קיבל את הבקשה-הוראה לכהן כחבר כנסת מטעם הסיעה המרכזית כאשר היה בעיצומו של מו"מ עסקי בניו יורק. "כך זה בדיוק היה", השיב. "התקשר אלי כבוד קדושת הרבי מגור שליט"א (ה'לב שמחה' זצ"ל, י.ר.) ושאל אותי אם אני מסכים להיות חבר כנסת. ברגע הראשון לא שמעתי טוב. חשבתי שהוא שואל האם אני בבית כנסת. אחרי ששאלתי ונעניתי שוב הבנתי שרוצים שאהיה חבר כנסת. בוודאי שהסכמתי".

אם זה היה קורה היום, ספק רב אם המנוח היה מסכים. היה עליו להתנתק לחלוטין מעסקיו הפרטיים ולהעביר אותם לנאמנות עיוורת. שפירא שבא מעולם העסקים ואף חזר אליהם לא התנתק אף פעם מהעסקים שאותם בנה ממש בעשר אצבעותיו. הוא החל בקניית מפעל קטן לשטיחים באור עקיבא והרחיב אותו בהלוואות ומענקים שקיבל מידידו הטוב פנחס ספיר. עד שנכנס לכנסת הוא כבר בנה אימפריה של ממש שחלשה על תשעים אחוז מהשטיחים שנמכרו בישראל. בין היתר, הודות להגנת מכס של תשעים אחוז שהוסרה רק, הפלא ופלא, שנתיים לאחר שפרש מהחיים הפוליטיים. עניין של מקרה? יכול להיות.

השאלה איך חסיד סדיגורה הפך להיות נציג הסיעה המרכזית היא סיפור בפני עצמו. בקווים כלליים, שפירא החליף את הרב אברמוביץ ז"ל לאחר גזירת הרוטציה הדו-כהונתית. מסיבות מסוימות הוחלט לייבא מבחוץ מועמד מתאים, והפור נפל על אברהם יוסף (מוניה) שפירא הגדול. תרתי משמע.

שפירא נכנס לתפקידו בסערה בתשמ"א וכיהן כיו"ר הקואליציה של ממשלת בגין השנייה. בתשמ"ד הוא נבחר לראשות ועדת הכספים ושמשו החלה לזרוח. למרות שסיעתו מנתה שני נציגים בלבד, הוא ופרוש, כוחו של שפירא היה רב יותר מזה של ליצמן וגפני גם יחד. הימים היו ימי ממשלת האחדות בין פרס ושמיר שחתרו זה מתחת לזה כמו ראשי השלטון בבריה"מ לאחר מותו של סטלין. בחושיו העסקיים המחודדים הבין שפירא שאם לא יזדהה עם אחד מהם הוא יהפוך לגורם מתווך ומפשר יקר ערך. וכך עשה. יחד עם העוצמה הטבעית של יו"ר ועדת כספים הוא היה לאחד האנשים החזקים במדינה. דומה שאין עוד ח"כ או שר חרדי שזכה לתואר מנכ"ל המדינה מאז ועד עתה. ודי בצדק.

שפירא ישב בכס יו"ר ועדת הכספים באחת התקופות הקשות ביותר למשק הישראלי. הוא נכנס שנה לאחר משבר מניות הבנקים למשק אפוף אינפלציה תלת ספרתית, אבטלה עמוקה ומחסור חמור במטבע חוץ. שפירא שחה בנושאים האלה כדג במים. הייתה לו הבנה עסקית עמוקה וכשרון לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. הקשרים שלו עם ראשי המשק לוו בקסם אישי רב. שפירא נהג להזמין את אורחיו לביתו המפואר ברחוב אברהם שטריקר 10 בתל אביב. לא מעט מההחלטות החשובות ביותר במשק התקבלו שם בבית.

מה יצא מכל זה לציבור החרדי? שפירא לא הגיע לרמת ההישגים של לורינץ אבל צריך לזכור שהוא פעל בתקופה אחרת. לורינץ היה בתור הזהב של ממשלות בגין והיחס המיוחד שלו לחרדים. שפירא פעל בתקופת ממשלות האחדות שלא תמיד נזקקו לשני המנדטים של אגודת ישראל. בהתחשב במגבלה האמורה, שפירא המשיך את המורשת של קודמו בהזרמת כספים לחינוך החרדי והישיבות ברמה שבהחלט השביעה את רצון שולחיו.

אפס כי גם הוא לא נמלט מגזירת הרוטציה שפסחה מאוחר יותר על נציגי הסיעה המרכזית. בשנת תשמ"ט הוא פרש מהכנסת, חזר אליה בשנת תשנ"ב עד תשנ"ו אך כחבר ועדת הכספים ולא יותר. מאז פרש כליל מהחיים הפוליטיים עד שהסתלק לגנזי מרומיו. היה יהודי מעניין ומרתק. בלילות שלישי, כשרוח חרישי במרפסת הכנסת עובר אז אני אותו זוכר.

ראש הישיבה: הגאון רבי משה זאב פלדמן
יורשו של שפירא בראשות אגודת ישראל, הסיעה המרכזית וועדת הכספים היה האנטי תזה המוחלט שלו. עד כדי כך שדומה היה שמי שבחר אותו שם לפניו את כל תכונותיו של שפירא והחליט למצוא את מי שיש בו את ההפך. שפירא היה איש שבא מעולם העסקים, ואילו הגאון רבי משה זאב פלדמן זצ"ל, בא מעולם הישיבות. שפירא היה מקושר לכל שועי הארץ ואיש רעים להתרועע, יורשו היה מקושר למשפחתו ולמי שבחר בו. שפירא היה אחד הדוברים הטובים בכנסת (חרף מבטאו האידישאי הכבד), יורשו היה אחד הגרועים שבהם.

ולכן, לא מעט גבות הורמו בתמיהה למראהו של ראש ישיבת 'אמרי אמת' הפוסע מעדנות במסדרונות הכנסת בדרכו לחדר יו"ר ועדת הכספים. את התפקיד קיבל הרב משה זאב פלדמן בעקבות ההסכם הקואליציוני שנחתם עם ממשלת אחדות של שמיר ופרס בשנת תשמ"ט. בשלושת החודשים שקדמו לכך הוא היה מראשי הלוחמים בקרב הגדול מול דגל התורה שזה אז קמה. זכורני, בליל הבחירות פגשתיו בכפר חב"ד במסיבת הניצחון הגדולה של 'דידן נצח'. את המנדטים הביאו אנשי חב"ד (שנשכחו לאחר מכן כאילו לא היו) אבל גיבור המסיבה היה יו"ר אגודת ישראל והראשון ברשימה הרב משה זאב פלדמן.

עם מספר המנדטים שעמד מאחוריו והחזקה האגודאית על תיק ועדת הכספים לא היה ספק שהוא יהיה יו"ר הוועדה. השאלה הייתה כיצד יתפקד האיש שהידע הפיננסי היחיד שלו היה ניהול חשבון הבנק הפרטי אליו נכנסה המשכורת החודשית מהישיבה. היתרון היחיד שלו היה ידיעת השפה האנגלית על בוריה ברמה של שפת אם. כלומר: אם היה צורך בקריאת מאמר מה'אקונומיסט' או ה'פיינשנל טיימס' הוא לא היה זקוק לתרגום.

ואז שחרר הרב הנבחר את אחת מאמרות הכנף הזכורות ביותר בכנסת. עד היום כאשר שואלים אחד מוותיקי הבית מה הוא זוכר מהרב פלדמן, הזיכרון הראשון הוא מהסבתא. "סבתא שלי", כך הרב פלדמן לעיתונאים שתהו על היקף הידע הכלכלי שלו, "לימדה אותי ששתיים ועוד שתיים הם ארבע".

בשעתו הייתה זו אמרה מוזרה שהגבירה את התהייה סביב העב"מ לכאורה שהגיע לנהל את הוועדה החשובה ביותר בכנסת. מאוחר יותר הבינו כולם למה הכוונה. הרב פלדמן רצה לומר שאם יש שכל ישר ואינטליגנציה טבעית הרי שהידע הכללי לא ממש חשוב. כמו ששר בריאות לא צריך להיות רופא או יו"ר ועדת המדע והחלל לא צריך להיות מהנדס טילים (תשאלו את אורי מקלב), כך גם יו"ר ועדת כספים לא צריך להיות כלכלן. צריך רק שיהיה לו הרבה מהחומר האפור הזה שבין האוזניים.
ואכן, פלדמן השלים פערים במהירות עצומה. היה עליו להשלים את הפער בידע הפוליטי ואת הפער בהבנה הכלכלית. הוא עשה זאת בתוך חודשים ספורים. התברר שמי שיודע לומר שיעור חריף ב'שור שנגח את הפרה', מסוגל לנתח במהירות סוגיות פיננסיות סבוכות ולתפוס בהן את הנקודה המרכזית. את הפרק הזה פלדמן עבר בהצלחה. בחוגי האוצר הבינו שיש להם עסק עם מי שקשה למרוח אותו בתקווה שלא יבין. פלדמן ידע לעמוד על שלו ולא נתן לאף סעיף תקציבי לעבור בלי שלמד אותו לעומקו. אחד מנושאי הלימוד היה כיצד להוציא ממנו משהו לטובת הציבור החרדי.

יותר קשה היה לו להסתגל לעגה הפרלמנטרית הבנויה על השפה המודרנית. היה לו גם קשה עם האינטראקציה הבין אישית הנדרשת לניהול ועדה מורכבת כמו ועדת הכספים. צריך לסגור דילים מתחת לשולחן. צריך לבנות מערכת של קשרי אמון ולפעמים צריך גם לא לומר אמת. בתחומים האלה הוא לא הגיע למדרגות קודמיו. וגם לא לאלו שבאו אחריו. היה זה רק טבעי אפוא שכהונה של קדנציה אחת תספיק לו. בשנת תשנ"ב הוא חזר לישיבה ונעלם כליל מהחיים הפוליטיים.

הממלכתי חרדי: הרב אברהם רביץ
מתוך שלל התפקידים הפרלמנטריים והממשלתיים שמילא הרב אברהם רביץ ז"ל בעשרים שנות כהונתו כיו"ר דגל התורה - הפורה שבכולם היה בשבתו בראשות ועדת הכספים. יותר מכל כהונותיו כסגן שר במשרדים השונים, ואפילו יותר מכהונתו כסגן שר ללא שר מעליו במשרד הרווחה. כלומר: תיק ממשלתי מלא-מלא.

כמו שפירא ולורינץ, גם רביץ הגיע מעולם העסקים והבין גם פוליטיקה. השילוב הזה התאים לו את ועדת הכספים כמו מגפיים למכנסיים. הוא קרא דו"חות כספיים והבין אותם במהירות שעמיתו הצעיר משה גפני קרא והבין את דפי יתד נאמן. ערב ליל אישור תקציב אחד ראיתי אותו מחזיק בידו את הקופסה עם עשרות החוברות הכחולות של תקציבי המשרדים השונים ומעלעל בה כשכולו אחוז שרעפים. ניסיתי לעורר אותו מדבקותו, אך לשווא. הוא המשיך לעלעל בחוברות כשפניו להבים. כשסיים את עשרים ואחת החוברת הוא נאנח עמוקות ורק אז הבחין בנעשה סביבו. משאלות שהוצגו בפניו ניתן היה להבין שהוא בקי בספר כיהודי באשרי.

במשרד ממשלתי, לעומת זאת, יש צורך יותר בכישורים מעשיים. כמו בחירת מנכ"ל משרד (מה שלא הצליח לעשות במשרד הרווחה כאשר כיהן בו ללא שר מעליו) ובחירת צוות אנשים שיכול לריב עם פקידי המשרד הקשוחים. בוועדת הכספים צריך הבנה וידע מקצועי עם יכולת לנהל מו"מים חשאיים ודילים מתחת לשולחן.

במהותו, רביץ התחבר לדילים כמו בשר לגבינה. אבל למזלו המנגנון המפלגתי הצמיד לו שני עוזרים שעשו לו את העבודה השחורה. יעקב גוטרמן, אז מנהל המחלקה המוניציפלית של דגל התורה, היה האחראי על הדילים לטובת האינטרסים של דגל התורה. עוזר שני. מאיר לנצמן, על הדילים עם בכירי המשק. לימים הצמיחו להם השניים כנפיים. גוטרמן היה לאיש אמונו של גפני ומשם לראשות עיריית מודיעין עילית (השניים כל כך דומים זה לזה עד שהפלא אינו איך הם מסתדרים היום אלא איך הסתדרו אז). לנצמן היה לנציג הציבור בקרן ג'נרלי לתשלומים ליורשי נספי שואה שהיו מבוטחים בחברה האיטלקית. המינוי היה מקצועי וללא כל קשר לכך שההחלטה על הקמת הקרן התקבלה בין היתר במשרדו של יו"ר ועדת הכספים. היו ימים. היום זה לא היה עובר.
עד שהשניים פרחו איש לגורלו ניהל רביץ את ועדת הכספים במשך שלוש שנים נפלאות. אולי הטובות ביותר למגזר החרדי, מאז המהפך בתשל"ז. הימים ימי ממשלת נתניהו הראשונה, והחרדים שהביאו לבחירתו ישבו ליד סיר הבשר. רביץ ידע שהזמן קצר והמלאכה מרובה והמטיר תקציבים על המגזר החרדי עד שבלו שפתותיו מלומר די.

בניגוד לקודמיו רביץ היה אמון על עיקרון הממלכתיות. הוא הכניס קריטריונים לחלוקת כספים ודאג שגם מי שלא מקורב לצלחת של דגל התורה לא ייצא מקופח. לאינטרסים של התנועה דאגו העוזרים. רביץ היה הראשון שהעלה את הדרישה להכניס את תקציב עולם התורה לתוך בסיס התקציב ולהוציא אותו מסעיפי התמיכה הנחתכים ראשונה בכל עידן קיצוצים או כאשר המפלגות החרדיות הן מחוץ לקואליציה. אחריו זו הפכה להיות דרישת בסיס של היו"רים החרדים הבאים. ליצמן ניסה ולא הצליח. גפני הצליח חלקית. תקציב הישיבות הוא במעמד ביניים של בין תקציב לתמיכה. יש לקוות שהיו"ר הבא יסיים סוף סוף את המלאכה.

בחרב ובחנית: יעקב ליצמן
כמי שליווה את שפירא ופלדמן בכנסת לא נזקק הח"כ החדש הרב יעקב ליצמן לתקופת חניכה פרלמנטרית. הוא גם לא נזקק לתקופת חניכה פוליטית. הפעילות הבלתי נלאית שלו בתוככי הסיעה המרכזית ואגודת ישראל (בין היתר ניצח ברמה על המלחמה עם דגל התורה במשבר תשמ"ט) נתנה לו קילומטראז' פוליטי ענק עוד לפני שהניח את הקפילוש שלו בפעם הראשונה בחדרו בכנסת. קודם שעשה זאת הוא הדיח את הנציג הקודם של הסיעה המרכזית בכנסת, הרב אברהם יוסף לייזרזון שכיהן שמונה חודשים בלבד.

הכניסה שלו הייתה אפוא חלקה ומהירה. בממשלת ברק (תשנ"ט-תשס"א) הוא היה חבר בוועדת הכספים יחד עם ה"ה משה גפני ומאיר פרוש. ברק שתיעב חרדים לא רצה בהמשך המסורת של יו"ר ועדת כספים מטעם יהדות התורה. מצד שני, הוא נזקק לקולותיה של יהדות התורה. מצד שלישי, יהדות התורה לא רצתה מלכתחילה להיות באופוזיציה בגלל החשש מגיוס בני ישיבות לאחר שבג"ץ ביטל את סמכויות שר הביטחון בנושא. הפתרון היה מיש-מש מעניין: לא יו"ר ועדה אך ייצוג מוגבר בתוך ועדת הכספים. בדיעבד התברר שהייתה זו החלטה מוצלחת. יהדות התורה פרשה כעבור מספר חודשים בעקבות פרשת המשחן. יו"ר מטעמה היה צריך לעזוב אז מיד. אבל את שלושת הנציגים שנבחרו בהסכמת כל חברי הקואליציה וועדת הכנסת אי אפשר היה להדיח.

נפילת ממשלת ברק והקמת ממשלת שרון הראשונה הביאו את ליצמן לפסגת חלומותיו של נציג חרדי בכנסת. שרון חיבק את יהדות התורה והרעיף עליה מכל טוב (את ש"ס ואלי ישי הוא ממש לא סבל. אבל זה כבר סיפור בפני עצמו). ליצמן התיישב בראש השולחן של ועדת הכספים והחל לנהל אותה בתקיפות וביד רמה. כקודמיו, הוא עסק לא רק בנושאים חרדיים אלא בכל הנושאים הכלכליים במשק.

בין היתר הוא העביר את הרפורמה בבנקים של ועדת בכר בתוך חמש דקות. היה זה תרגיל פרלמנטרי מבריק שנכנס לספרי הלימוד במדעי המדינה. ליצמן ידע שאין לו רוב בוועדה בגלל הסדקים בקואליציה. אי לכך הוא זימן ישיבה לשעה תשע וחצי בבוקר. דקה לאחר מכן הוא כבר קיים הצבעה ומיד ביקש רביזיה (הצבעה חוזרת). ההצבעה השנייה התקיימה בשעה תשע שלושים ושתיים. כאשר הגיעו חברי הכנסת באיחור המקובל של חמש דקות לפחות הם גילו ששתי הצבעות האפשריות כבר התקיימו. בעתירה לבג"ץ נגד הליך ההצבעה החפוז - ליצמן ניצח. יחד עם זאת קבע בג"ץ כי לעתיד לבוא הצבעה שנייה תתקיים רק כעבור חצי שעה מהראשונה.

בכהונתו הראשונה הקים ליצמן את 'ברית הארבעה' המפורסמת. חברו לה חברי הכנסת חיים אורון ממרצ, רובי ריבלין מהליכוד (אם שאלתם. זו הסיבה להתגייסות של ליצמן למענו בקרב על הנשיאות), שלי יחימוביץ מהעבודה והוא עצמו. החבורה העבירה כל הצבעה שרצתה בוועדת הכספים, ובמקרים רבים, גם במליאת הכנסת.

אפס כי העונג לא נמשך זמן רב. בממשלת שרון השנייה (תשס"ג - תשס"ו) העדיף שרון את חמשה עשר המנדטים של טומי לפיד על פני הברית עם החרדים. ליצמן נשאר כחבר מן השורה ונטול השפעה של ממש בוועדת הכספים. לקח לשרון שנה וחצי להבין שלהחליף את החרדים בלפיד הבוגדני זה פרה בחמור. הוא החליט אפוא לבצע פריש-מיש בקואליציה. מי שעזר לו לבצע את החילופין היה לפיד עצמו. שרון הבטיח לחרדים מאתיים ותשעים מיליון ש"ח כפיצוי שחיקה לישיבות. לפיד האבא טיפס על העץ והודיע שמבחינתו זה משבר קואליציוני. כשניסה לרדת ממנו התברר שאיחר את הרכבת. שרון זרק אותו תחת הגלגלים מבלי להניד עפעף. בקואליציה החדשה התמנה ליצמן כיו"ר ועדת הכספים בפעם השנייה בתוך ארבע שנים.

וכמעשהו בראשונה כך מעשהו בשנייה. ניהול תקיף בצד רקימת בריתות פוליטיות עם ח"כים ממפלגות חילוניות. הגן עדן הפך קצת לחמצמץ כאשר החליט שרון להריץ את תוכנית ההתנתקות. יהדות התורה התנגדה רשמית לתוכנית אך לשרון היה רוב גם בלעדיה. המקום היחיד שהוא נזקק לחסדיה היה בהעברת חוק פינוי-פיצוי למגורשים. בלי החוק לא היה פינוי. באחת ההצבעות הכי גורליות על החוק ירד ליצמן ליום עיון של רשות הדואר בים המלח, ויו"ר הוועדה המחליף העביר את ההצבעה כרצונו של שרון. עד היום, כשמזכירים לליצמן את ההצבעה האמורה הוא זע במקומו בחוסר נוחות.

אחרי ששרון שחיק טמיא קיבל את ה'באנה' בראש, נכנס אולמרט לכס ראש הממשלה. תחילה כמחליף ולאחר מכן כראש ממשלה נבחר. לאולמרט הייתה איזו טראומה מקצבאות הילדים, ספינת הדגל של הסיעה המרכזית בכלל ושל ליצמן בפרט. הוא לא הסכים להחזיר את הקיצוץ של גזירות תשס"ג, ויהדות התורה נותרה מחוץ לקואליציה (זה לא הפריע לה להצטרף לממשלת נתניהו, שאף הוא לא החזיר את הקיצוץ ואכמ"ל). ליצמן באופן מוזר נותר יו"ר ועדת הכספים לאחר שלא הוחלף על ידי הקואליציה החדשה. אולמרט כנראה לא ראה דחיפות מיוחדת בהחלפתו. מאוחר יותר החליט חבר הקואליציה אביגדור ליברמן שהוא רוצה את התפקיד לאיש סיעתו סטס מיסז'ניקוב (היום, לאחר חשיפת פרשת ישראל ביתנו, אפשר להבין מדוע).

הייתה זו דרישה לגיטימית ביותר. לסיעה באופוזיציה לא מגיע תפקיד של יו"ר ועדת כספים. אבל ליצמן כמו ליצמן, החליט ששטח משוחרר לא יוחזר. הוא לא הסכים לפרוש מרצונו, וניהל קרב לתפארת נגד הדחתו. בין היתר הוא בנה על כך שידידיו ממפלגת העבודה יעזרו לו בהצבעת ההדחה בתוך הוועדה. רק במהלך ההצבעה הוברר לו שבפוליטיקה יש חברים רק עד הרגע שצריך אותם. נציגת העבודה בוועדה שלי יחימוביץ הוחלפה על ידי ראשי סיעתה בהצבעת ההדחה. ליצמן שאיבד את הרוב לקח את הכובע והלך הביתה.

פרשת ההדחה הייתה כנראה איתות ממרומים שהסתיים הפרק של ליצמן בוועדת הכספים וכי נכונו לו עלילות במקום אחר. ליצמן שלא קלט את האיתות ביקש להתמנות שוב לתפקיד בממשלת נתניהו השנייה. הוא התמודד מול גפני והפסיד בהצבעה הפנימית בסיעה בעקבות העריקה של פרוש שחיסל חשבונות לאחר ההפסד שלו במרוץ לראשות עיריית ירושלים. ליצמן שאיים כי לא יכהן בשום תפקיד אלא בוועדת הכספים בלבד התקפל בתוך יממה ועבר למשרד הבריאות. לפעמים, כך אומרים, ההפסד של היום הוא הרווח של מחר. ליצמן יכול לכתוב על זה ספר מניסיונו האישי בלבד.

הטוב שבכולם: משה גפני
בניגוד מוחלט לקודמיו שקיבלו את התפקיד על מגש הכסף של ההסכם הקואליציוני, נאלץ היו"ר הנוכחי, ח"כ משה גפני, להיאבק עליו בציפורניים. הוא גבר על ליצמן באחד הקרבות היותר מפוארים בפוליטיקה הפנים חרדית של שנת תשס"ט, ומכהן שם עד עצם היום הזה. בתקופת ההפסקה הקצרה, בתקופת ממשלת נתניהו-לפיד-בנט, הוא היה דומיננטי בוועדת הכספים כמעט יותר מהיו"ר עצמו. לזכותו, ולזכות יו"ר חרדי אחר של הוועדה, ח"כ יעקב ליצמן, נזקף הפייט הפוליטי של העשור: המלחמה מול מע"מ אפס של יאיר לפיד. במבט לאחור ניתן לקבוע שזו הייתה האבן הראשונה שהושמטה מתחת ליסודות של הממשלה המתועבת.

גפני הביא לוועדה את הנכס היקר ביותר שלו: מיומנות פוליטית וכושר תחבלנות מהטובים שידע בית הנבחרים בעשורים האחרונים. אין תרגיל שהוא לא מכיר, אין קומבינה שזרה לו, ואין דיל שמתרקם במבואה שלפני מליאת הכנסת שהוא לא מריח אותו מהרגע שהוא נכנס עם האוטו לחניה התת קרקעית.

היתרון המרכזי של גפני על פני מרבית קודמיו (למעט רביץ), הוא שאין לו חצר או חוג עם מוסדות פרטיים שהוא צריך לדאוג להם. בתור שכזה הוא עומד מול פקידי האוצר בלי נקודת חולשה אחת. הוא לא צריך מבנה מסוים לחצר מסוימת ואי אפשר לרמוז לו שאם לא יהיה בסדר יבדקו שוב את ההקצבות למוסד פלוני או אלמוני.

גפני לא מתיימר לנהל את המשק כאילו היה שר אוצר. מה שמעניין אותו זה עשרים ומשהו סעיפי תקציב שקשורים לעולם התורה והחינוך החרדי. שם הוא נמצא ושם הוא קוצר את הישגיו. העיקרי שבהם: תקציב הישיבות. זה הבייבי שלו. המספרים שמתפרסמים על היקף התקציב הם פחות ממה שמשולם בפועל. האיש מצא דרכים חסויות (שכמובן לא נחשוף אותן כאן) להעביר כספים לישיבות ולכוללים מתחת לאדמה.

את כוחו בוועדה הוא מנצל להעברת חוקים במליאה, אך הכול סביב זכויות הציבור החרדי: הבטחת הכנסה לאברכים, העדפה מתקנת לחרדים במקומות עבודה ציבוריים, הנחות בתחבורה ציבורית לתלמידות סמינרים ועוד. רצף הישגיו של גפני, שמכהן כבר יותר ממרבית קודמיו (פרט ללורינץ), מעמיד אותו במקום הראשון של יושבי ראש ועדת הכספים החרדים. דומה שאם לא נחתם הסכם תשל"ז אלא בשביל זה, דיינו.


עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. ועדת כספים  


  2. משה היקר  

    ישראלי

;