"איפה היה פיגוע, מה קרה לך, מה עם הילדה?"

ישבנו במשרד. שעת אחר הצהריים. הטלפון של אחד מחברי המערכת צלצל. אשתו על הקו.

"מה קרה?" הוא צרח.

שקט השתרר במשרד למשמע הצרחה.

"איפה היה פיגוע, מה קרה לך, מה עם הילדה?"

דהרנו למקום הפיגוע, מול בניני האומה. רכבי כוחות הצלה שונים, משטרה, יס"מ, כמו יתר כוחות החירום, שרקו ויללו בדרכם למקום.

הגענו לזירה.

אנשים הצביעו אל הכיוון אליו נמלט המחבל. כוחות הביטחון נעו דרוכים ובנשקים שלופים, כמי שמתכוננים לכל מצב שלא יהיה.

עשרות רבות של מתנדבים חרדים הגיעו למקום, ובסדר מופתי החלו לסייע לפצועים, להשליט סדר, לכוון את התנועה וכל מה שרק ניתן היה לסייע.

חבר המערכת מצא את אשתו זרוקה בצד הכביש. הוא מיהר לפנותה באמבולנס משערי העיר לשערי צדק. דלקתי בעקבותיהם.

בית החולים, ערוך ומוכן לאירוע רב נפגעים, כבר העמיד מכוונים ושומרים שהקפידו להכניס למיון אך ורק את פצועי הפיגוע ומלווה.

גם שם עשרות מתנדבים חרדיים (ולא רק), מסייעים למשפחות ולפצועים.

הרחוב זועק נקמה, וברדיו מדברים על איפוק - ועל כך שאף אחד אינו מעוניין להסלים את המצב.

לא כל-כך הבנתי את הלוגיקה של הדברים: מי שעשה את הפיגוע לא רצה להסלים, אלא סתם רצה להרוג יהודים שיקבלו זאת ברגיעה ובאיפוק?

כך או כך, האוטובוס כבר מפונה מהמקום, כבאיות תיכף ישטפו את הכביש, קיוסק 'הפצוציה' יחזור למכור את מרכולתו - ועולם כמנהגו נוהג.

רק הפצועים כבר לא ישובו להיות מה שהיו. הטראומה שנחרתה בגופם תלווה אותם עד ליומם האחרון.

שוב נראה שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!