1. עמוד הבית
  2. משפט ופלילים
  3. משפט

פסיקה חסרת תקדים: "הרשות עינתה ורצחה"

"עקרו שיניים בריאות, הזריקו שתן הישר לתוך הווריד" • בית המשפט המחוזי בירושלים בפסיקה חסרת תקדים: הרשות הפלסטינית כלאה, עינתה ורצחה משתפי פעולה עם ישראל
אלי שלזינגרכ"ו תמוז תשע"ז 20/07/2017 09:17

רויטרס צילום אילוסטרציה: כלא



עשרות תובעים פנו לבית משפט המחוזי בירושלים במספר תביעות נזיקין נגד הרשות הפלסטינית, ובפיהם הטענה שהרש"פ עצרה וכלאה אותם במרתפי בתי מעצר, שם נחקרו ועונו התובעים על ידי חוקרי הרש"פ. כתוצאה מכך, נגרמו לתובעים נזקים בריאותיים ונפשיים קשים.

בקשת התובעים הללו הייתה לפיצוי בגין הנזקים האמורים. תביעות אלו אוחדו לכדי תיק אחד, שמנה 746 מסמכי נייר, 372 החלטות, והתקיימו בו 90 דיונים, שבמהלכם העידו עשרות רבות של עדים והוגשו למעלה מ-700 מסמכים. פסק הדין שניתן לבסוף, נפרס על פני כ-1860 עמודים, וקבע כי הרש"פ אחראית לנזקיהם של 51 תובעים, וכי ביחס ל-8 תובעים אין סמכות שיפוט לבתי משפט בישראל, והתובעים הללו רשאים להגיש את תביעתם בפני הערכאות השיפוטיות באזור יהודה ושומרון.

בפסק הדין יש תיאור נרחב של כל אחד מבין התובעים ונסיבותיו. התמונה שמתגלה היא של מעצרים של אנשים רבים, במקומות שונים, לכל אורך רחבי אזור יהודה ושומרון: החל מחברון ודורא בדרום, ועד לג'נין בצפון. התובעים תיארו תקופות מעצר, לעיתים ממושכות בסדר גודל של שנים, ובמקרים אחרים תקופות קצרות מאוד. במסגרת המעצרים, הועברו התובעים מבית כלא אחד לבית כלא אחר, ולעיתים לכמה בתי כלא. לעיתים, נעצרו התובעים לא רק בבתי כלא או במתקני חקירה מוגדרים ומתוחמים, אלא הועברו על ידי אנשי הרש"פ למבנים שאינם בתי כלא, ולעיתים, הוחזקו בסטטוס של עצורים בשטח פתוח, בהשגחת החוקרים ואנשי הרש"פ, לאורך תקופה ארוכה.
התובעים העידו על עינויים אכזריים מאין כמותם, אשר עינו אותם חוקריהם, אנשי הרש"פ, במטרה כי הם יודו ששיתפו פעולה עם מדינת ישראל ומסרו מידע לכוחות הביטחון הישראליים. בין העינויים הקשים אשר תיארו התובעים היו: הכאות רבות בכל חלקי גופם, באמצעות חוטי ברזל וצינורות גומי, כיבוי סיגריות בוערות על גופם, תלייתם במשך שעות רבות בצורת "שבאח", וכן מניעת שינה ומזון. בחלק מן המקרים, כלאו החוקרים את הנחקרים במכולות של ברזל בחום הקיץ, שפכו על גופם מים רותחים או קרים מאוד, חשפו אותם למזג אוויר קיצוני. כמו כן, העמידו אנשי הרש"פ חלק מן התובעים כעדים להוצאות להורג של אסירים אחרים, שנחשדו אף הם כמשתפי פעולה.

עוד העידו התובעים, כי הרש"פ מנעה מהם טיפולים רפואיים, והיא אף נתנה הוראות לרופאים המטפלים, להחמיר את מצבם של האסירים החשודים בשיתוף פעולה עם ישראל. כך, לדוגמא, בחרו הרופאים לעקור שיניים בריאות, חרף טיפול בשיניים חולות, ולאחד התובעים הזריק הרופא שתן הישר לתוך הווריד.

תחילה, הכחישה הרשות הפלסטינית את עובדת המעצרים. בהמשך ההליכים, טענה הרש"פ כי מעצרים אלו התבצעו לפי דין, וכי התקיימו הליכים משפטיים מסודרים, בפני בתי משפט המקומיים ביהודה ושומרון, אשר אישרו את המעצרים. כך גם נטען על ידי הרש"פ כי התקיימו הליכים פליליים מסודרים כנגד חלק מבין התובעים, ובסופם, נגזרו עליהם עונשי מאסר. טענות אלו נסמכו על הנחתה של הרש"פ לפיה, על פי מכלול החקיקה התקפה בתחומיה, היא רשאית לעצור את מי שפגע באינטרסים החיוניים שלה, ואשר גרם נזק לאזרחיה ולמוסדותיה של הרש"פ.
יצוין כי לאורך כל ההליך, הכחישה הרש"פ - באופן קטגורי ונחרץ - כל טענה על עינויים, או על פגיעה פיזית של אנשי הרש"פ התובעים, או במי מהם, מכל מין וסוג שהוא.

טענות אלו של הצדדים ערבו בתוכן שאלות בענפי משפט מגוונים: מתחום המשפט הבינלאומי, ביחס לשאלת סמכות השיפוט של בית משפט ישראלי כלפי הרש"פ; זהות הדין החל על התביעות; שאלות מתחום המשפט הבינלאומי הפרטי (איזו שיטת משפט חלה ביחס לדיני הראיות); נאותות הפורום; ההגדרה של "עבירה ביטחונית" לעניין סמכות השיפוט הייחודית של מדינת ישראל כלפי עבירות המתבצעות בתחומיה של הרש"פ.

בית המשפט לא קבל את עמדת הנתבעת כי עילת התביעה מבוססת על הסכם בינלאומי, וקבע כי עילת התביעה מבוססת על דיני נזיקין. בית המשפט דחה את הטענה לפיה המעצר של התובעים היה כדין. נקבע בפסק הדין, כי החקיקה הפנימית באזור יהודה ושומרון, אינה מאפשרת לחוקק חוק הסותר את הסכם הביניים, שהוא הסכם בינלאומי המחייב את הרש"פ, וחל ומחייב על פי המשפט הישראלי ובתחומי יהודה ושומרון, על פי המנשר של הממשל הצבאי, שהוא חלק מן הדין המחייב בתחומי אזור יהודה ושומרון.

בהקשר זה ,הזכיר בית המשפט כי סעיף XVIII(4)(א) להסכם הביניים ("הסכם אוסלו") תוחם בצורה ברורה וחד משמעית את גבולות החקיקה של המועצה הפלסטינית, וקובע כי חקיקה חורגת מסמכות המועצה או שמסיבה אחרת אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכמי הביניים - היא בטלה מעיקרה; סעיף XVIII(4)(ב) להסכם, מטיל חובה ספציפית על "הראיס" שלא לפרסם חקיקה אשר אומצה על ידי המועצה, אם חקיקה זו אינה עומדת בדרישה שלא לסתור את ההסכמים עליהם חתמה הרש"פ מול מדינת ישראל.

השיקול המשפטי המכריע בדבר תקפותו או אי תקפותו של דבר חקיקה שנחקק על ידי הרש"פ, הוא אחד ויחיד: האם הוא נמצא בתוך הסמכות או מעבר לסמכות של הרש"פ, על פי הסכם הביניים.

סמכות הרש"פ נקבעת בהתאם לתשתית המשפטית-נורמטיבית, לפיה דיני העונשין של מדינת ישראל לא הוחלו טריטוריאלית על שטחי יהודה ושומרון; אלא, הוחלו ויושמו באופן פרסונאלי, על ישראלים הנמצאים שם. ואילו פלסטינים, תושבי שטחים אלה, היו כפופים, למן היום הראשון של כינון שלטון צה"ל ביהודה ושומרון (7.6.1967), לתחיקת הביטחון ולדין המקומי, שעמד בתוקפו ערב החזקת שטחים אלה על ידי כוחות צה"ל. בהתאם להסכם הביניים, כפופים אותם פלסטינים, כיום, לסמכות שיפוט "אזרחית" וסמכות שיפוט "פלילית", בנושאים פליליים של הרשות הפלסטינית.

אולם, בכל מקרה, נשמר עיקרון סמכות השפיטה האקסטריטוריאלית של ישראל לגבי עבירות שבוצעו בתוך שטחי הרשות הפלסטינית, ואשר פגעו או נועדו לפגוע, בביטחונה של ישראל, או בישראלים. נקבע בפסק הדין כי גם מעשים שנועדו, מבחינת המבצע שלהם, להועיל לביטחונה של מדינת ישראל, ייחשבו כמעשים שיש להם השפעה ביטחונית. ביחס לסמכות השיפוט והמעצר לגבי עבירות ביטחוניות המתבצעות על ידי פלסטינים, באזור יהודה ושומרון בתחום שבשליטת הרש"פ, קבע בית המשפט כי סעיף XVII (4) להסכם הביניים קובע כי הסמכויות השיוריות ביהודה ושומרון וברצועת עזה, נשמרות בידי ישראל. סמכותה השיורית של ישראל נקבעה גם במנשר מס' 7 בדבר יישום הסכם הביניים, שנחקק על ידי מפקד אזור יהודה ושומרון, והוא המשקף את הדין באזור זה.

בהתאמה, המבחן לבחינת סיווגו של מעשה ככזה הנוגע לביטחון המדינה, הוא מתן מענה על השאלה הבאה: האם נלווה למעשיו של התובע הספציפי, כמניע עיקרי, יסוד לאומני המכוון כלפי מדינת ישראל. מעשה המשלב בתוכו יסוד לאומני-ביטחוני מצוי בתחום שיפוטה של מדינת ישראל.

מבחן זה מאפשר לרשות הפלסטינית "מרחב מחייה", בכל הנוגע לעבירות הפוגעות בביטחונה או במבנה ההיררכי שלה, ואינן רלבנטיות למדינת ישראל, כגון: שוחד של נציג ציבור או ריגול לטובת מדינה זרה (שאיננה מדינת ישראל) וכדומה.

עוד ציין בית המשפט בפסק דינו, כי למעצר של הרש"פ בעילה שאינה בסמכותה, ובפרט כאשר מדובר בעילה ביטחונית, ישנן השלכות ביטחוניות, מפני שהוא נועד להכווין את התנהגותם של תושביה כנגד מדינת ישראל ובעד תמיכה בפעולות טרור. מחמת כן, גם תובענה אזרחית שהגיש מי מתושבי הרש"פ בעילה של מעצר זה, נושאת נפקויות ביטחוניות, ומשום סמכותה השיורית והביטחונית של מדינת ישראל, ראוי לה שתידון באמצעות בית משפט ישראלי.

השאלה הנוספת שהייתה שנויה במחלוקת בין בעלי הדין, הייתה שאלת הדין החל על התביעות. נפסק כי על מקרים בהם מעורבים שני בעלי דין פלסטיניים, יחול דין מקום ביצוע העוולה, דהיינו: פקודת הנזיקין האזרחיים, משנת 1944 (הדבר לא חל לגבי תובעים אשר הנסיבות בעניינם תהיינה שונות במידה כזו, המצדיקה את החריגה מן האמור). פקודה זו נחקקה בזמן השלטון המנדטורי בארץ ישראל, והיא נותרה בתוקפה באזור יהודה ושומרון (שהיה חלק מן המנדט הבריטי).

לגבי סוגית הפורום הנאות, קבע בית המשפט כי ספק הוא אם קיים פורום אלטרנטיבי אמיתי לתביעותיהם של התובעים. בהקשר זה, מוטלת על הנתבעת החובה לשכנע, כי אכן בתי המשפט המקומיים לא רק שפועלים או מתפקדים, אלא גם מוכנים לדון בתביעות שבהן הנתבעת היא הרש"פ.

בית המשפט הוסיף מספר קביעות ערכיות, בנוגע ליחס אל "משתפי פעולה", בתחומי הרשות הפלסטינית. במסגרת זו נאמר, כי מניעת פעולות טרור הינה משימה המוטלת גם על הרשות הפלסטינית, שהרי בהסכם הביניים התחייבה הרשות הפלסטינית עצמה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע פעילות טרור.

מכאן, שגם הנתבעת עצמה, לא יכולה לראות בתובעים או במי מהם, אשר פעלו כדי לסכל פיגועי חבלה, כ"רוצח" או "בוגד" (מונחים שהוטחו כלפי התובעים על ידי חוקרי הרש"פ), שהרי הרשות הפלסטינית עצמה, הצהירה והתחייבה בהסכם הביניים, כי אחת ממטרותיה היא מניעת פעולות טרור. באיזה ערך מערכיה של הרשות, בגד, אפוא, אותו משתף פעולה?!

התמונה העובדתית שעלתה מבחינת הראיות, ביחס לכל תובע ותובע, הייתה כי הוכחו המעצרים, הנטענים על ידי התובעים (ברובם של המקרים הוצגו אישורי הצלב האדום, ביחס לעצם המעצר - ושני הצדדים ראו בהם מקור מהימן, שעל פיו ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים). ברם, עצם המעצר לא גרר בעקבותיו תוצאה חד-חד ערכית של קבלת התביעה, שכן נקבע כי הרש"פ רשאית לעצור את תושביה בעילות של עבירות פליליות "רגילות" (במובחן ממעצר בשל עבירות ביטחוניות, שאינן בסמכות הרש"פ).

לפיכך, נוצר הצורך להעמיק בבדיקת הראיות, ביחס לכל מעצר של כל תובע, כדי לגלות מהי עילת המעצר. לעיתים, הנתבעת עצמה הודתה שמדובר בעילה "ביטחונית", והסבירה זאת בצורך שלה לעצור משתפי פעולה עם ישראל. במספר מקרים, הרש"פ הצביעה על עילות המעצר של מעשים קונקרטיים, שנטען שביצע אותו תובע, כגון: מסירת מידע לישראל; פגיעה באנשי כוחות הביטחון של הרש"פ; רצח של אנשים מסוימים. באותם מקרים, כאשר ברור שהרקע הוא ביטחוני, התוצאה היא, שוב, זהה לאמור לעיל, דהיינו: היעדר סמכות מעצר של הרש"פ, וממילא הסמכות לדון בעילת תביעה נזיקית זו, היא לבית המשפט בישראל.

היו מקרים שבהם גם מקום המעצר היה בלתי חוקי, מפני שהוא בוצע בישראל ולא באזור יהודה ושומרון. במקרים הבודדים הללו, הקביעה כי המעצר בלתי חוקי היא ברורה וחד משמעית, לאור כללי הסמכות, שכן אין ולא היה מעולם לרש"פ כל סמכות מעבר לתחומי יהודה ושומרון (עם כללי החלוקה הפנימית של אזורים A, B ו-C). לפיכך, כל קביעה עובדתית כי מעצר היה בתחומי "הקו הירוק", משמעותו ותוצאתו ברורה: היעדר סמכות המעצר של הרש"פ וסמכות שיפוט של מדינת ישראל.

כמו כן, במספר מקרים בודדים, הוכח כי התובע העצור היה אזרח מדינת ישראל או תושב מדינת ישראל בעת המעצר. כאשר נקבעו ממצאים בעניין זה, התוצאה של היעדר סמכות המעצר אף היא ברורה ונחרצת, לאור הסעיפים המפורשים בהסכם הביניים האוסרים על הרש"פ להפעיל את סמכותה ביחס לישראלים.

מול קביעות ברורות אלה, שחלו על מרבית התובעים, הגעתי למסקנה ביחס למספר תובעים כי המעצר היה חוקי. מאחר וניתוח הראיות העלה כי עילת המעצר היא פלילית "רגילה", כגון: סכסוך בין חמולות או מעצר בגין עבירת מין. לגבי תובעים אלו, אין סמכות שיפוט לבית משפט בישראל. לאותם תובעים תימצא תרופה במסגרת תביעה, שהוא רשאי להגיש בבתי המשפט המקומיים בתחומי הרש"פ. בהקשר לתובעים אלו, הצהירה הרש"פ בבית המשפט כי היא תתגונן בבית המשפט המקומי, לגוף העניין, ולא תטען לחסינות או להתיישנות.

בשלב הבא של ההליך המשפטי, אשר יעסוק בקביעת גובה הפיצויים המגיעים לכל תובע ותובע, בהתבסס על אורך תקופת מעצרו, העינויים שעבר והנזקים הפיזיים והנפשיים מהם הוא סובל בעקבות מעצרו זה. בשלב זה - שיתקיים בחודשים ובשנים הבאות - יעידו רופאים ומומחים נוספים, לגבי הנזק שנגרם לכל תובע, וכל צד יוכל להביא ראיותיו ,ולאחריהם יינתן פסק דין פרטני ביחס לכל תובע.

בכל המקרים בו יוחסה לנתבעת אחריות נזיקית בגין המעצר של אותו התובע ובגין העינויים, היא חויבה בתשלום הוצאות המשפט, בסכום של 10,000 ₪.

עוה"ד ברק קדם ועוה"ד אריה ארבוס ממשרד רום – ארבוס – קדם – צור אשר מייצגים את התובעים צפויים בחודשים הקרובים לנהל בבימ"ש דיונים באופן פרטני בעניינו של כל אחד מהתובעים שם יקבע גובה הפיצוי אשר תפצה הרשות כל תובע, ככל הנראה צפויים כספי הפיצויים להגיע למיליוני שקלים לכל תובע.

עו"ד ברק קדם מסר לאחר פסק הדין "לאחר 14 שנה בהם התנהל התיק בבית המשפט, ולאחר בירור מעמיק של כבוד השופט דרורי שנפרש על פני פסק דין בן 1800 עמודים, עשה בית המשפט צדק והטיל אחריות על הרשות הפלסטינית בקובעו כי הרשות חטפה, כלאה ועינתה 52 פלסטינים שנחשדו על ידה בשיתוף פעולה עם ישראל. הם עונו בכל סוגי התופת החל מריסוק עצמות ותלישת ציפורניים עבור דרך גרירה על ידי רכב נוסע אליו הם כבולים, וכלה ברציחתם בדרכים סדיסטיות שלא יסבלם הנייר.

קדם הוסיף כי "למדינת ישראל יש חובה מוסרית עמוקה כלפי אלה שעונו ונרצחו בשל החשד כי סייעו למנוע טרור מרחובותיה. בית המשפט בהחלטה חשובה זו, עשה את הצעד הראשון לקראת מילוי חובה מוסרית עליונה".

עו"ד אריה ארבוס הוסיף "מדובר בפסק דין אשר הינו כתב אישום כנגד הרשות הפלסטינית, נפסק בצורה ברורה שהרשות כלאה ועינתה עשרות רבות של משתפי פעולה, מדובר באנשים אשר פעלו למען ישראל, בימ"ש עשה צדק בפסיקתו, עכשיו אנו ציפייה כי הרשויות בישראל יסייעו במימוש פסק הדין מול הרשות הפלסטינית".




הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מצויין זה מה שיקבלו כשתהיה להם מדינה ישחטו אחד את השני  (ל”ת)

    מדינת ישראל מלאכים לעומת..

  2. אני מופתע!  


;