רק טיפש ממשיך לסחוב גם כשהוא נישא • דעה

מעשה וישב הסבא מקלם עם תלמידיו בימים אלו של בין המצרים והיה דורש בפניהם דברי חיזוק והתעוררות. סיפר להם במשלו את אותו הלך שסובב במדבר, עייף וצמא, לפתע פגש בכרכה הדורה שעושה את דרכה במעבה היער, בכיוון אליו הוא נושא את עיניו.

לא העז ההלך לבקש מהאדון ההדור היושב על הכרכרה שיקח אותו למחוז חפצו, אבל הכרכרה נעצרה ובעל הבית הזמין את ההלך להצטרף לנסיעה. התרגשות אחזה בהלך, והיה כלא מאמין. ממהר הוא לתפוס מקום על הכרכרה ההדורה, מצטנף בפינה, מודה בקול לאדון ונותן מנוחה לכפות רגליו העייפות ולגופו המותש.

לאחר נסיעה קצרה מבחין האדון כי ההלך נותר עם שקו על שכמו. "למה זה תישא את השק על שכמך ולא תוריד את המשא לרצפת הכרכרה?" תמה האדון בקול. לשמע השאלה הצטדק ההלך העני והשיב במבוכה: "לא די שאירחת אותי בכבוד שכזה, אתה גם צריך לסחוב את החבילה שלי?".

סיים הסבא מקלם את דבריו וחיוך קל עלה על פני התלמידים. שוטה שכמוהו, וכי אינו יודע שהעגלה הנושאת אותו גם נושאת את החבילה שעל שכמו? וכי יש הבדל לסוסים אם המשא על גבו של המסכן או על רצפת העגלה?

המסר הובן היטב: מי שנושא אותך, נושא גם את אלומותיך. רק טיפש ממשיך לסחוב גם כשהוא נישא על כפיים.

בפרשה שלנו, פרשת דברים, אנו קוראים על שיח בין משה רבינו לעם ישראל. משה אומר להם: "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם", דרשו חז"ל "מלמד שהיו אפיקורסים". הניחא, טרחנים, אנשי מדון, אבל למה אפיקורסים?

אלא הדברים ברורים: אדם מאמין אינו מרגיש כל משא, הוא יודע שהוא וחבילותיו, הוא ואלומותיו, הוא ומשאיו – כולם בידי בורא עולם , כלום לא שלו. וכי אדם לבד יכול היה לתכנן בעצמו את חייו, פרנסתו וילדיו? וכי זה בכלל בר תכנון?

ברור שלא. אלמלא בורא לצידו כלום לא יכול היה לצאת מהכוח אל הפועל, אז למה כשיש עליך משא אתה מפסיק להאמין? וכי את זה לא ברא הקדוש ברוך הוא? וכי מי שמסוגל לשאת אותך בעולמך לא יכול לשאת גם את משאך, מכאובך וסבלך?

"מלמד שהיו אפיקורסים", כי הם טענו לפני משה רבינו וקבלו על המשא שיש עליהם. זו אפיקורסות. אדם מאמין לא מרגיש משא, רק אדם שאינו מאמין בוכה על המשא המונח לכתפיו.

השבוע, שוב נוכחנו לראות כי אנחנו עדיין שקועים עמוק בגלות. אולי אנחנו גרים בארץ ישראל, אבל עדיין רחוקים מהגאולה השלמה .

המאורעות האחרונים ובייחוד ההתפרעויות בהר הבית הוכיחו לנו כי לא רק בזמן ובתאריך אנו עומדים ב"בין המצרים", כי אם גם במקום. ישראל היא היתה ועודנה כבשה אחת בין שבעים זאבים.
על אף הסכמי השלום וכינון הנורמליזציה בינינו ובין כמה מדינות באזור, ובראשן ירדן - ברגע האמת, שום דבר לא ברור. אמונים על הכלל "הלכה היא בידוע עשיו שונא ליעקב", מחפשים את היהודי בכל מקום בו הוא נמצא.

כמה אירוני להיווכח כי דוקא ביום בו מצוין יום ההילולא של אהרן הכהן, ראש חודש מנחם אב, קשה ליהודי לחיות ולהתקיים במדינה בה נטמן מי שהיה "אוהב שלום ורודף שלום".

אין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים, שיקויים בנו במהרה "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", וכדברי רבותינו "כל רודפי י-ה" - הרודפים אחרי הקב"ה, יזכו להשיגו.

אמונה היא שורש גאולתנו ורק בכוחה ניגאל בקרוב. ככל שנעמיק ונתמיד באמונתנו בבורא עולמים, נקרב את הגאולה. רק מחכים לנו.

אמרו חכמינו זכרונם לברכה "בכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". מפרשי התלמוד מתקשים בהבנת הדברים, וכי בגלל שלא עלתה בימינו בניין בית המקדש כאילו החרבנו את הבית? והלא יש פער עצום בין הדור בו ביהמ"ק נחרב בעוונותיהם ובינינו שרק לא זכינו לבנינו?
האדמו"ר רבי יהודה אריה לייב מגור כותב בספרו 'שפת אמת', כי דור שלא נבנה בימיו הוא דור שלא ביקש, הפציר ורצה מספיק בבניינו. לכל יהודי יש את היכולת לבנות את בית המקדש, בכמיהה ובציפייה אמיתית ובתיקון הדרכים. דור שלא עמל מספיק לשיפור הדרכים, או שלא כמה מספיק לבנייה מחודשת של בית המקדש, הרי הוא מחריב את בית המקדש בידיים.

בית המקדש לא נחרב אז לפני אלפיים שנה, הוא נחרב בכל דור ודור מחדש. דור שלא בונה אותו, שמותיר אותו בשיממונו ובעליבותו, הוא דור שנושא באחריות חורבנו.

גם אם אין לנו בית המקדש, גם אם לא זכינו לבניינו, אנחנו מאמינים ומצפים, מייחלים ומקווים לבניינו מחדש. זה מה שמחזיק אותנו בגלותנו: כוח האמונה והרצון.

יחד שבטי ישראל

שבת שלום ומבורך

הרב בן ציון נורדמן

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!