לאן נעלמו שריו, יועציו ודובריו של נתניהו

אחד אחד ובאין רואה, נעלמו שריו, דובריו ויועציו של ראש הממשלה ממסדרונות הכנסת ותכניות החדשות. אם במקרה מאתרים אחד מהם, בדרכו אל המליאה או מחוצה לה, הרי הוא מלמד שאין דבר טוב יותר לגוף משתיקה. עם קצת לחץ פיסי מתון הוא מסכים לסור לאיזו פינה שקטה ולומר שם בשקט-בשקט, ואחרי השבעות חמורות ונמרצות, שהמצב הביטחוני רגיש ונפיץ, לפיכך הוזהרו קשות מלשכת ראה"מ שלא לומר דבר וחצי דבר. "ולא שמעת את זה ממני".

החלק הראשון של הדברים אמת לאמיתה. אם מהומות הפלסטינים לא ידעכו בימים הקרובים, אנחנו בעיצומה של האינתיפאדה השלישית. בשיאה של פרשת המגנומטרים, נאלץ נתניהו לבחור בין בזיון למלחמה. הוא בחר באפשרות הראשונה, וכעת מתברר שהוא יקבל גם מלחמה. הפלסטינים, בעידודם של ארדואן ורשת אל ג'זירה הקטארית, מריחים את ריח הזיעה והפחד של נתניהו ומעלים את רף הדרישות לגבהים דמיוניים.

כבר אין מגנומטרים וגם המצלמות החכמות נעלמו כלא היו. אבל זה לא הספיק להרגיע את האזור. ההפגנות והמהומות, עוד עתידות להגיע לשיאן בכל יום שישי. באינתיפאדה הראשונה הם הריחו את הרפיסות של ממשלת האחדות של פרס ושמיר. בשנייה הם קלטו את הפקה-פקה של אהוד ברק וחוסר היכולת שלו לקבל החלטות. כעת הם מבינים שאין ראש ממשלה בישראל, ושזה שישנו, דיבורו עזוז וגבורה, ומעשהו כאחרון מוגי הלב.

החלק השני, של מגבלות התקשורת שהוטלו על השרים והדוברים, נועד למטרה שונה לחלוטין: להסתיר את שרשרת הכשלים וההחלטות המוזרות של ראש הממשלה שהובילו למשבר החמור. הנה אחד השקרים שעלול היה שר בלתי זהיר בלשונו לחשוף. בתחילת האירועים ציירו דובריו של נתניהו תמונה כוזבת לחלוטין של מהלך הדיונים בצמרת הביטחונית. כאילו שהמשטרה היא זו שדרשה את המגנומטרים, ואילו הצבא והשב"כ רצו שקט ולפיכך התנגדו.

ולא היא. שר בכיר שהיה בסוד העניינים מתחילתם מציג באוזנינו את מהלך האירועים המדויק (ואם ישאל השואל מדוע אנו מאמינים לו יותר מאשר לראש הממשלה, התשובה בתרתי: ראשית, הוא לא נוגע בדבר. שנית, מספר השקרים שנתניהו נתפס בהם בשנה האחרונה בלבד, מחייב להעמידו על חזקתו).

וכך זה קרה: שעתיים לאחר רצח שני השוטרים בפתח הר הבית, לפני שבועיים, כינס נתניהו בלשכתו את בכירי המשטרה והשב"כ. הראשונים דרשו לסגור את הר הבית למספר ימים כדי לחפש שם, אם יש, מאגרים של נשק העלול לשמש בפיגועים הבאים. מאוחר יותר התברר שאין שם אפילו אקדח אחד והנשק הוברח על ידי המחבלים מאום אל פאחם על גופם. אבל זו כבר חוכמה שלאחר מעשה. הדרישה של נציגי המשטרה לסגור את הר הבית לחיפושים, הייתה בשעתו הגיונית לחלוטין.

מנגד טענו נציגי השב"כ והצבא שסגירת הר הבית אפילו למספר ימים תעורר גל של מהומות. בשלב זה, איש לא דיבר על הצבת מגנומטרים. הרעיון היה של נתניהו, כפשרה בין העמדות המנוגדות. הר הבית, הכריע נתניהו, ייסגר עד יום ראשון שלאחר רצח השוטרים ולאחר מכן ייפתח כאשר יוצבו בו מגנומטרים דרכם יעברו המתפללים המוסלמים. מאיפה צץ לנתניהו הרעיון הזה? כבר עשר שנים ויותר מוצבים מגנומטרים בכניסה של שער המוגרבים. הכניסה מיועדת ליהודים (רח"ל) ולזרים שאינם מוסלמים. מה שטוב ליהודים ולנוצרים, פסק ראש הממשלה, יהיה טוב גם נגד המפגעים המוסלמים.

בצר לו, מול האירועים המתגלגלים מצד אחד ומול לחצם של הבנטים והסמוטריצ'ים, שכח נתניהו את אירועי מנהרת הכותל בתקופת כהונתו הראשונה. ההחלטה לפתוח מנהרה שרחוקה מהר הבית כמו בניין הכנסת ממשרד ראה"מ, הביאה בשעתו פרץ אלימות שגרם למותם של שמונה עשר ישראלים ומאות פלסטינים. רק כניעת בזק של נתניהו, במחיר כבד מאוד, הביאה לרגיעה. נתניהו המבוהל רץ להיפגש עם ערפאת ושילם לו בהעברת החלק הערבי של חברון משליטה ישראלית מלאה (שטח סי) לשליטה פלסטינית מלאה (שטח אי). רק אז ניאות ערפאת להוריד לשטח פקודה להרגעת הרוחות.

הלקח שנתניהו אמור היה ללמוד, הוא שכל מה שהערבים עלולים לצייר אותו כפגיעה בהר הבית (כן נכון או לא, זה בכלל לא משנה) הוא מוקד לפורענות. מאז אירועי מנהרות הכותל לא נעשה דבר בטווח של מאה מטר מהמקום הקדוש שיש לוואקף עילה להסית בגינו את העולם המוסלמי. משהוברר שרצח שני השוטרים בהר הבית לא התבצע בשיתוף פעולה עם הוואקף, ולאחר שבחיפושים במקום לא נמצא אפילו אקדח אחד, ההחלטה להציב את המגנומטרים הייתה זריקת גפרור לתוך חבית חומר נפץ ידועה מראש לכולם.

וכמו באירועי מנהרת הכותל, גם כאן נתניהו נתן את ההוראה ויצא למסע מדיני מעבר לים. אם היה דוחה את הביקור ונשאר לנהל מכאן את המשבר, סביר להניח שההחלטה להסיר את המגנומטרים הייתה מגיעה עוד לפני רצח המשפחה בחלמיש והתקרית בירדן. כשנתניהו המריא מנתב"ג, המהומה כבר החלה. סגירת הר הבית והצבת המגנומטרים הביאו לקריאה של הוואקף שלא לחזור ולהתפלל עד שהמצב יחזור לקדמותו.

הסגירה מרצון של ההר בידי הוואקף, הייתה קריאה ברורה למלחמה נוסח מנהרות הכותל ואף יותר. זה לא גרם לנתניהו לבטל את הנסיעה המדינית החשובה, והשיחות עם מנהיגים ידידותיים במזרח אירופה. בפגישה תקף נתניהו את ארצות הברית על הפקרת ישראל בהפסקת האש בסוריה. על כך ועל ההשלכות שהביאו להתקפלות הגדולה - בהמשך.

רחוק מהעין - רחוק מהלב. מנותק מרוחות המלחמה הנושבות מהר הבית, הרשה לעצמו נתניהו לשפוך שמן על המדורה בהצהרות רברבניות מיותרות. בשיחה עם כתבים מדיניים שנלוו אליו (חשיפה של שלמה צזנה מ'ישראל היום'), התרברב נתניהו שההחלטה על המגנומטרים לא תבוטל חרף כל האיומים של הוואקף המוסלמי.

גם כשחזר ארצה וקיבל מהשב"כ והצבא את תמונת המצב הקודרת, לא הבין נתניהו שהוא במצב של משחק בקוביה שהמזל לא מאיר לו פנים. מי ששומר על קור רוח, חותך הפסדים והולך הביתה. מי שלא, נשאר בתקווה שלבסוף יחזיר לעצמו את הכסף וממשיך להמר. הסוף, בדרך כלל ידוע.

בשעת לילה מאוחרת של אור ליום שישי שעבר, כינס נתניהו את הקבינט לדיון ראשון (אחרי שבעה ימים של מתיחות). השר דרעי שהוזמן לקבינט, חש שלא בטוב והודיע שלא ישתתף. בשעה אחת ושלושים הוא מקבל טלפון דחוף מלשכת ראה"מ המבשר לו על חילוקי דעות בין חברי הקבינט על הסרת המגנומטרים. דרעי העריך שנתניהו החליט לעמוד מול הלחצים של בנט ושקד ולסיים את הפרשה. לפיכך הודיע שהוא נותן את קולו לעמדת ראש הממשלה. כשקם בבוקר, התברר לו שקולו ניתן להחלטה המשונה של העברת הסמכויות בנושא המגנומטרים למשטרה. כלומר: בריחה מאחריות של הממשלה וגלגול תפוח האדמה הלוהט למגרשם של כחולי המדים. אלו מצדם החליטו לחכות עוד מספר ימים כדי לבחון את התגובות בשטח להשארת המגנומטרים. בשישי בבוקר החלו ההתפרעויות. בליל שבת אירע הטבח הנורא בחלמיש.

גם הרצח בחלמיש לא שכנע את נתניהו לחתוך הפסדים ולהודיע על הסרת המגנומטרים. הפחד מאיגוף מימין של בנט, היה גדול יותר. הוא לא עשה זאת גם כאשר המחבל הפצוע סיפר בחקירתו שתכנן את הפיגוע ביום חמישי, אך החליט לבצע אותו לאחר שראה את התפילות מחוץ להר הבית ביום שישי ואת ההתפרעויות שמהלכן נהרגו שלושה פלסטינים. אז נכון שערבים מעולם לא היו זקוקים לתירוצים כדי להרוג יהודים (משפחת פוגל באיתמר למשל, נטבחה כשהר הבית היה שקט), אבל כשאש בוערת, לא שופכים עליה דלק שיעלה את הלהבות לשמיים.

רק התקרית בירדן גרמה לנתניהו להפסיק לפחד מבנט ושקד ולעשות את מה שהיה צריך לעשות כבר ביום הראשון: לא להציב מגנומטרים, ולחפש אמצעים חכמים אחרים לפיקוח על הנעשה בהר הבית. כעת גם זה כבר לא יקרה. הוואקף הודיע שלא יסכים לשום אמצעי פיקוח שלא היה קודם, גם אם זה יהיה צילומי אוויר של כדור פורח. שום כלום. אם ההחלטה להשתמש באמצעים חכמים הייתה מתקבלת ברגע הראשון, המזרח התיכון לא היה דולק וניתן היה לעשות זאת. מי מהמר כעת שנתניהו לא יתקפל שוב ויבטל גם האמצעים החכמים? בעצם אין מה להמר. בוודאות של אחד לאחד, זה מה שהוא יעשה. אירועי מנהרת הכותל לימדו אותנו - ואת העולם הערבי - שאין גבול למה שאפשר להוציא מנתניהו כאשר הוא מבוהל ומפוחד.

את הסולם לירידה מהעץ, נתנו נציגי הצבא שעשו חושך לחברי הקבינט שהתכנסו לאחר התקרית. בפני הנוכחים הוצגו תסריטים שהזהיר שבהם הצביע על הסלמה חמורה בגבול הצפון. מפאת מגבלות צנזורה, לא ניכנס לפרטי התיאור, ונסתפק בקווים כלליים: בשבועות שחלפו מאז הפסקת האש בסוריה, עליה החליטו הרוסים בשיתוף האמריקאים, יש התקדמות זוחלת של כוחות אירניים מוסווים לאזור דרום הגולן. בנוסף, הוצבה טייסת אירנית ללא סמלים באחד הבסיסים בסוריה. אם תפרוץ אינתיפאדה חדשה בשטחים, ייאלץ הצבא לגייס מילואים ולהציב ביו"ש לפחות עשרה גדודים מבצעיים. לפי תסריט זה, עלולים האירנים והחיזבאללה לנצל את ריתוק הכוחות הישראלים ליו"ש וליזום תקריות קשות בדרום הגולן ובגבול הלבנון.

וזה כאמור היה רק התסריט הפחות שחור. אחד היותר גרועים דיבר על מהומות בירדן שיגרמו לנפילת המשטר ההאשמי ולכיבוש השלטון על ידי האחים המוסלמים. חזון אימים זה מגלם בתוכו פתיחת חזית חדשה מעקבה שבים סוף ועד גשר עבדאללה שליד בית שאן. שלוש מאות ושלושים קילומטר שהם כעת הגבול הארוך והשקט ביותר של ישראל.

תסריטי האימה האלה, היו ידועים מראש, אך בשעות צרה הראש הזחוח פתוח יותר לקלוט אותם. אלו ציננו גם את המוח הקודח של נפתלי בנט ואיילת שקד. בישיבת הקבינט השבוע הם הצביעו אמנם נגד הסרת המגנומטרים, אך וידאו קודם שלראש הממשלה יש רוב להסיר אותם. לאחר ההחלטה, מילאו פיהם מים ולא יצאו למתקפה נגד ראש הממשלה, כפי שזה חשש שיעשו. הם לא טענו שהוא נכנע לטרור ולא שהכניעה תגרום לדרישות נוספות של הערבים. הם שתקו כי ידעו שזו ההחלטה שהיה צריך לקבל מלכתחילה.

וכמו שקורה לכל סוחר גרוע, שהגיע לנקודת שפל במו"מ - הצ'ק יצא אך הסחורה מגיעה למחסן. נכון למועד כתיבת השורות, דוחה הוואקף את הכניעה הישראלית המאוחרת ומעלה דרישות להחזרת המצב שלפני הכיבוש הישראלי בשנת שישים ושבע. אפס הגבלות על כניסת מוסלמים בכל שעה ובכל זמן. פירוק נקודת המשטרה הישראלית על ההר, והחזרת כל מפתחות השערים לידי הוואקף המוסלמי (כיום פתיחת שער אפשרית רק בשני מפתחות. אחד אצל המשטרה ואחד אצל הוואקף). כשייענו דרישות אלו, יועלו דרישות חדשות וחוזר חלילה. הסבב הזה יסתיים רק כשהפלסטינים יבינו שנתניהו כבר לא יכול לשלם יותר. ניסיון העבר מלמד אותם שהם עוד לא הגיעו לנקודה הזאת.

איך שלא ייגמר סבב האלימות והטרור שנראה כעת רק בתחילתו, כבר עתה הוא הזכיר לציבור הישראלי את כל מה ששנים של שטיפת מוח הספיקו להשכיח. הציבור הישראלי (למעט החרדי שנשבע אמונים לנתניהו בשבועה שאין לה התרה), רואה מול עיניו את האיש הנמהר, הסחיט והלחיץ הזה במלוא אי תפארתו. כן-כן, האיש שגייס שבעה מנדטים חדשים ביומיים שלפני הבחירות בתרגיל הגאוני של "הערבים נוהרים לקלפי", הוא אותו האיש ששחרר אלף מחבלים בעסקת שליט, שהפסיק את מבצע צוק איתן כשמרבית המנהרות עדיין פעילות, ששחרר את השייח' אחמד יאסין בגלל כישלון ההתנקשות בחאלד משעל, ששילם מיליוני דולרים פיצויים על פרשת המרמרה (וקיבל בתמורה השבוע את קריאות הזעם של הנשיא הטורקי לכל המוסלמים לצאת לישראל ולהילחם על הר הבית. ובמילים אחרות: הכרזה על אינתיפאדה שלישית בגיבוי טורקי) ושהוריד מגנומטרים שלא היה צורך לשים אותם מלכתחילה וקיבל מרד מוסלמי שהוא לא יודע מה לעשות איתו כעת.

אלף תיקי חקירות שיימרחו על ידי היועץ המשפחתי אביחי מנדלבליט, לא יגרמו לנתניהו את הנזק התדמיתי הכבד שעשתה לו פרשת המגנומטרים. אפילו עסקת הצוללות שריח של בגידה במולדת נודף ממנה, לא הורידה לנתניהו אחוז אחד בסקרים. על כל פשעים תכסה תדמית של מנהיג ימני שמראה לערבים מה זה. ברגע שהמנהיג החזק כורע ברך ארצה מול הוואקף והפלסטינים, כסות המר-ביטחון מתנפצת ומאחוריה נשקף האיש עלוב הנפש שרבים וטובים, כולל כותב השורות, מתריעים מפניו רבות בשנים.

תקנות יש. החוק מוטל בספק

בעוד נתניהו ושריו שקועים בניסיון לכבות את הלהבות, עסקו הח"כים החרדים בבעיות ביטחוניות קשות לא פחות. החזית הייתה בוועדת חוץ ובטחון וניהלו אותה, בעיקר, שני מפקדי אוגדות הסער של יהדות התורה ה"ה מאיר פרוש ואורי מקלב. הראשון היה חבר בוועדת שקד שניסחה את חוק הגיוס הידוע לשמצה של יאיר לפיד וניהל שם קרב מפואר, יחד עם עמיתו מש"ס הח"כ לשעבר אריאל אטיאס, נגד הסעיפים הדרקוניים. להגיד שהוא נכשל כי החוק עבר, יהיה בהחלט בלתי הוגן. המוקשים שהוא ואטיאס טמנו בתוך החוק של לפיד (לדוגמה: הסעיף הקובע כי כל מי שלמד שנתיים בישיבה קטנה נחשב חרדי - גם אם חזר בשאלה או המיר דתו רח"ל - נחשב לעניין העמידה במכסות) היו הציר עליו נבנה חוק הגיוס המתוקן שתקנותיו אושרו השבוע.

מקלב נכנס למערכה בקדנציה הנוכחית. מאחר וגפני עסוק בוועדת הכספים ויעקב אשר מנהל את ענייני השיכון של הציבור החרדי וחותם הסכמים בירושלים, נפל הפור על מקלב שייצג את דגל התורה בקרבות הניסוח של תקנות שירות הביטחון לדחיית גיוס. הדגש הוא על תקנות החוק ולא על החוק עצמו. ביטול החוק של לפיד וחקיקת חוק חדש עוגנו בהסכם הקואליציוני כסעיף ראשון במעלה וכל ראשי הסיעות החרדיות, מדרעי ועד ליצמן, היו שותפים בניסוח שלו שכלל בראש ובראשונה את ביטול שיטת המכסות ומעבר ליעדים שייבדקו רק בשנת 2020. בתקווה שעד אז יבוא המשיח, לא יישא גוי אלא גוי חרב, וטנקים יותכו לטובת גנרטורים של שבת.

עד שזה יקרה אין די בחוק. מתוקן ככל שיהיה, חוק בלי תקנות הוא ראש בלי גוף. במשך שנתיים עמלו פרוש ומקלב מול נציגי משרד הביטחון ומשרד המשפטים על תקנות החוק. מי שמכיר יועצים משפטיים יודע שהם מתמחים לקבור חוקים שאינם חפצים ביקרם כשנם מטמינים את השטן בפרטים הקטנים. יש לזכור שהיועצים המשפטיים של שני המשרדים האמורים הם אלה שניסחו את חוק לפיד ונהנו מכל רגע. חוק הגיוס החדש הוא מכת החיים שלהם. אי לכך הם ניסו לעקר אותו באמצעות התקנות. השבוע הם נחלו את התבוסה המלאה.

אם לא היה די ברצונם הרע כשלעצמו של יועצי משרד הביטחון והמשפטים נאלצו פרוש את מקלב (בשיתוף פעולה חלקי עם אריאל אטיאס על תקן של יועץ חיצוני לח"כים) להתמודד עם צרה נוספת. מיד לאחר חקיקת חוק לפיד הידוע לשמצה מיהרו היועצים המשפטיים האמורים לתקן תקנות ברוח החוק הנבזה. נפילת ממשלת לפיד-בנט והקמת ממשלת נתניהו והחרדים ביטלה את החוק אך התקנות נותרו בעינן. משל למה הדבר דומה למי שהזמין ארונות חדשים לפי מידה ועד שהגיעו התמוטטה הדירה ברעידת אדמה. לך תפרק ותבנה אותם בהתאם לדירה החדשה.

אם לא היה די לשני החברים הנכבדים בקרבות מול היועצים המשפטיים, היה עליהם להתמודד גם בתוך הבית. מהרגע שחוק הגיוס החדש חוקק עברו אנשי הפלג הירושלמי למקד את המלחמה שלהם בתקנות הגיוס. הם רצו לרבנים, ראשי ישיבות ואדמו"רים - בעיקר מעבר לים - והציגו בפניהם את התקנות כחורבן גדול לעולם התורה. אלמלא שמדובר בכמה אישים מכובדים שעמלו על השחרת התמונה ניתן היה לומר שאין מראים למי שמראים חצי עבודה. כל סעיף בתקנות שהיה בדיונים וטרם שונה הפך לקרש ניגוח נגד הנציגים החרדים. הכותרות האדומות בוויליאמסבורג ועל דפי בטאון ההטרדות המקומי זעקו געוואלד. "רוצים להקים ועדה מייעצת שתקבע מי זכאי לדחיית גיוס". "חברי הוועדה יהיו אנשים שעוינים את הציבור החרדי". "רוצים לבטל את האפשרות ללמוד בשני כוללים ולקבל דחיית גיוס". "רוצים למנוע מראשי הישיבות לומר את דעתם על גיוס לצה"ל באיומים של ביטול ההכרה בישיבה". "הרשעים הארורים", כך נכתב באיזה פאשקוויל שנמכר למנויים ומחולק בחינם, "הולכים לשלול את ההכרה מישיבות שלומדים בהן בקרוואנים ולא במבנים מוסדרים".

החבר'ה הנמרצים האלה ידעו להציג מסמכים כתובים המאשרים את טענותיהם. מה שהם לא סיפרו לראשי הישיבות והאדמו"רים, שהם מציגים תקנות שנכתבו עבור חוק לפיד ושעוברות כעת שינויים והתאמות לרוח החוק החדש ולרוח הקואליציה החדשה.

מבט אל התקנות החדשות שאושרו השבוע מלמד כי הרוב המוחלט של המוקשים שטמנו היועצים המשפטים נוטרל על ידי חיל ההנדסה של יהדות התורה (באחד המדורים שפורסמו לפני שנה עסקנו בשאלה מדוע נפל העול בעיקר על יהדות התורה ועוד ידובר בה אם וכאשר יתרחש תסריט האימים שיתואר בהמשך). תחילה עבדו הנציגים החרדים מול אנשי לשכתו של שר הביטחון משה (בוגי) יעלון ויועצי המשרד. יעלון לא היה אנטי חרדי אך כ'בוק' אמיתי הוא עסק רק בנושאי ביטחון שוטף וסמך על הצוות המקצועי שלו בכל נושא אחר. ואת אלה אין צורך להציג.

דווקא כניסתו של אביגדור ליברמן למשרד האיצה את העבודה על התקנות החדשות. עמדתו של ליברמן בנושא גיוס בני ישיבות ידועה. היא אף גרועה יותר מזו של יאיר לפיד. עם כניסתו לממשלה הוא הבהיר שידוע לו שנכנס למצב נתון והוא יכבד את ההסכמים הקואליציוניים עם החרדים. בהצהרה זו הוא טאטא את נושא גיוס בני הישיבות מעל שולחנו והעביר מסר לדרג המקצועי שלא יסבכו אותו בקרבות מול החרדים. וכשליברמן מעביר מסר הוא עובר עד לאחרון הפקידים.

מי שהופקד בפועל על יישום המדיניות החדשה הוא עוזרו האישי של השר עו"ד אבי אבוחצירא. יהודי חרדי שהשד יודע איך נקלע כבר לפני מספר שנים לסביבתו של האיש הכי אנטי חרדי בכנסת. אבוחצירא היה לצידו בקדנציה הקודמת בימים האפלים של חוק הגיוס הלפידי. אומרים שהוא ניסה קצת לעזור אך ידיו היו כבולות. בישראל ביתנו יש אדם אחד שמחליט ואין מי שיאמר לו מה לעשות.

בקדנציה הנוכחית יכול היה אבוחצירא לגלות את נטיותיו החרדיות. משניתנה לו הרשות להתדיין ולפשר בין הח"כים החרדים ונציגי משרד הביטחון הוא הפך לכוח המניע של הדיונים. מצד אחד היה עליו לשמור על כבודם של אנשי המקצוע ולמנוע מצב שהם ידליפו שהשר נכנע לחרדים. מצד שני הוא ידע שרוב הדרישות החרדיות לשינוי התקנות בהתאם לאופי החוק החדש, נכונות. לזכותו ייאמר שהוא ידע לפעול מתחת לרדאר ולהוביל את הדיונים לכיוון של הסכמה ופשרה שבמרבית המקרים נטתה לטובת החרדים.

הנה כמה דוגמאות לשינויים הדרסטיים שחלו בתקנות הגיוס לעומת הנוסח המקורי: בוטלה סופית הוועדה המייעצת שאמורה הייתה לכלול בין חבריה את נציגי אגף כוח אדם בצבא, אנשי משרד החינוך ונציג הרבנות הצבאית הראשית. מעבר להרכב הלא סימפטי, יש לזכור שדרג מקצועי ממשלתי מחפש תמיד את האותיות הקטנות, במיוחד כאשר מדובר בחרדים, ולא רואה את התמונה הפוליטית הכוללת כפי שרואה השר הממונה שרוצה רק שקט בכל מה שלא קשור לבעיות הביטחוניות האמיתיות של ישראל. ביטול הוועדה המייעצת והעברת כל הסמכויות לשר, עיקר מהשורש את אבי אבות הסכנות של התקנות.

כל היתר היו מוקשי נעל בלבד. כאלה שלא הורגים אבל יכולים בהחלט לכרות רגל. כמה דוגמאות מובחרות: בחור בן שמונה עשרה שלומד עדיין בישיבה קטנה; אברך שהתגרש ל"ע וממשיך ללמוד בכולל; ישיבה שנמצאת במבנה שלא מאושר כחוק ללימודים; ראש ישיבה שמתנגד לגיוס חרדים בצה"ל; ישיבה שנסגרת באמצע הזמן ותלמידיה טרם נקלטו בישיבות חדשות עד פתיחת הזמן החדש; בחורים שלמדו בישיבות קטנות שאינן מוכרות בחוק המוסדות התרבותיים הייחודיים (כמו אנשי היישוב הישן ובריסק שמוותרים על כספי המדינה הציונית - בניגוד לעמיתיהם מהפלג שלא מוותרים על אף שקל). כל אלה היו מחוץ לתחום קבלת הדיחוי בתקנות הישנות. בתקנות החדשות אין להם זכר. שאפו לפרוש. שאפו למקלב. שאפו לאבי אבוחצירא. וגם אריאל אטיאס זכור לטוב.

.

אנו לבג"ץ ובג"ץ לנו

אלא שאת כל האמור ניתן יהיה להשליך לפח בעוד כחודש וחצי. האירוע המצער עלול להתרחש ביום בו ימלאו שלושה חודשים לפרישת השופט אליקים רובינשטיין מכס השיפוט. לפי חוק בתי המשפט (תשמ"ד-1984) שופט שהחל בדיון ויצא לגמלאות או פרש יהיה מוסמך לסיים את הדיון תוך שלושה חודשים מיום הפרישה. לאחר מכן. גם אם הכין פסק דין מנומק הרי הוא בטל ומבוטל.

רובינשטיין פרש לגמלאות בכ"ב סיון שנה זו. בהיותו אחד השופטים בעתירות הדורשות לבטל את חוק הגיוס המתוקן (וגם את קודמו) עליו לפרסם את פסק הדין שלו לא יאוחר מכ"ב אלול. רובינשטיין הוא לא שופט יחיד בהרכב. לצידו שישה שופטים נוספים. אך בהתאם לחוק ולנוהל, אם פסק הדין הסופי של ההרכב לא יפורסם עד פרישתו אז גם אם כתב את הפסיקה שלו הרי היא בטלה ומבוטלת. במקרה זה על נשיא בית המשפט (או הנשיאה במקרה הנוכחי) להציב שופט חדש בהרכב ולפתוח את הדיונים מחדש. בכל תולדות בג"ץ אין לכך תקדים. לפיכך כל השופטים הפורשים ממהרים לכתוב את פסקי דינם וכל יתר השופטים החברים בהרכב מתיישרים בהתאם.

רובינשטיין הוא לא עוד חבר בהרכב. הוא אחד המרכזיים שבהם. לדעתו יש משקל בהיותו שופט דתי ובהיותו חבר בכל ההרכבים הקודמים שדנו בנושא בני ישיבות. האפשרות שנשיאת בית המשפט לא תפרסם פסק דין סופי בעתירות ובכך תזרוק למעשה את הפסיקה של רובינשטיין לפח היא אפסית. המשמעות היא שעד שהנציגים החרדים עמלים להסביר לציבור את התועלת הגדולה של תקנות הגיוס, עלול בית המשפט הגבוה לאי צדק לפרסם בעוד חודש וחצי את החלטתו באשר לחוק הגיוס. אם חלילה יוחלט על ביטול החוק או סעיפים מרכזיים מתוכו, יחזור הנושא לחקיקה חדשה בכנסת בהתאם להנחיות הבג"ץ. מבחינה חרדית זאת תהיה רעידת אדמה שתטלטל את הקואליציה והמדינה. כמעט כמו אינתיפאדת אל אקצה העומדת כבר מאחורי כותלנו.

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!