היפגעות קשישים • איך נגן עליהם?
בשבוע שעבר נצטווינו 'והדרת פני זקן' - אז למה מצב הזקנים בכבישי ישראל הגרוע עד כדי כך? שמואל אבואב סוקר את הבעיות הייחודיות לקשישים בכביש
- שמואל אבואב, מנכ''ל 'אור ירוק'
- א' אייר התשע"א
- 10 תגובות
בפרשת השבוע שעבר מופיע הציווי המפורסם "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן".
הציווי לנהוג כבוד והדר בקשישים, הוא אבן יסוד במוסר היהודי, ויש לו תפקיד מרכזי בהוראת הדרך לעם ישראל, לאיזה כיוון חברתי להוליך את הציבור. ציווי זה מורה לנו להיות חברה שמקורות החוכמה שלה אינם מקסמי שווא מידיים ושקריים, אלילי ספורט או מפורסמים בעבור דברים פחותי ערך, אלא מקורות חוכמה שהם אוצר בלום של ידע ותבונה, שהצטברו במשך זמן, לאחר לימוד ועמל. אלה הערכים שבפניהם צריך עם ישראל לקום, ואותם לכבד.
הציווי לכבד את הקשישים היה במשך הדורות למרכזי ומחייב יותר ויותר, חוץ מאשר במקום בו הקשישים הכי זקוקים לאורך הרוח שלנו ולחליפת ההגנה שלנו – בדרכים.
כ 80 קשישים נהרגים בישראל מידי שנה בתאונות דרכים.
על אף שהקשישים מהווים 10% מכלל אוכלוסיית המדינה, בין הרוגי התאונות מוכפל חלקם לכ 20%, וגם בהשוואה לעולם המערבי, בישראל מרבים קשישים להיהרג בדרכים.
יש לנו בעיה רצינית עם היפגעות קשישים בתאונות, והיא נובעת משלושה גורמים מרכזיים:
• כושר גופני ירוד – הפוגע בקשיש פעמיים. בפעם הראשונה הוא מונע ממנו מלהתחמק מהתאונה. הקשיש שומע פחות טוב, רואה פחות טוב, רץ פחות מהר, ולכן מגיב יותר לאט. בפעם השניה נפגע הקשיש לאחר התאונה, כשגופו מתקשה להתאושש ולהחלים. סיכוייו של הקשיש למות כתוצאה מפציעה, כפולים מסיכוייו של הצעיר למות מאותה פציעה.
• חוסר סובלנות מצד הנהגים – למגבלות הקשישים. לנהגים אין סבלנות להמתין לקשיש החוצה לאיטו ואין רגישות לזהות את חוסר ההתמצאות, הקושי בראיה ובשמיעה, והמצוקה של הקשיש בכביש
• תשתיות דרך טעונות שיפור – שאינן מקנות לקשישים את הסביבה הבטיחותית לה הם זקוקים
מחקר שערכה עמותת "אור ירוק" העלה, כי הקשישים מוסיפים לנהוג ולשמור על ניידות כהולכי רגל, משום שהם רואים את המשך השימוש בדרך כאישור לכך שחייהם עודם מלאים ופעילים. הוויתור על השימוש בדרך נתפס כוויתור על הצד הפעיל של החיים, ולכן מביא את כל אותם קשישים שרוצים להמשיך להרגיש חיות אל המדרכות, מעברי החציה, והכבישים, בתדירויות גבוהות.
תוחלת החיים במגמת עליה רצופה וחדה, שמשמעותה – יותר ויותר קשישים בריאים ופעילים, שחיים בינינו ועימנו, ומשתמשים כמונו בדרך.
את עיקר הפגיעות (63% מההרוגים), סופגים הקשישים כהולכי רגל. התמודדות עם הבעיה, אפוא, חייבת לכלול שיפור והנגשת התחבורה הציבורית לקשישים, כדי שתהווה תחליף להליכה ברגל ולשימוש ברכב פרטי, וכן התאמת התשתיות באזורים בהם מרוכזים קשישים: הארכת מופע הולכי הרגל ברמזורים, ריסון המהירות, שילוט, הארה, והבלטה של מעברי החציה. יש מקום להרצות הסברה על הבטיחות בדרכים והסכנות האורבות לקשישים בדרך במרכזים ובמועדונים, וגם בחוג המשפחה.
המסורת היהודית מורה לנו להתייחס אל הקשישים בכבוד ולראות בכל אחד מהם את האב או האם הפרטיים שלנו. "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", מצווה אותנו התורה בספר ויקרא, ואין מקום נכון יותר לקיים את הציווי – מהדרך.
הציווי לנהוג כבוד והדר בקשישים, הוא אבן יסוד במוסר היהודי, ויש לו תפקיד מרכזי בהוראת הדרך לעם ישראל, לאיזה כיוון חברתי להוליך את הציבור. ציווי זה מורה לנו להיות חברה שמקורות החוכמה שלה אינם מקסמי שווא מידיים ושקריים, אלילי ספורט או מפורסמים בעבור דברים פחותי ערך, אלא מקורות חוכמה שהם אוצר בלום של ידע ותבונה, שהצטברו במשך זמן, לאחר לימוד ועמל. אלה הערכים שבפניהם צריך עם ישראל לקום, ואותם לכבד.
הציווי לכבד את הקשישים היה במשך הדורות למרכזי ומחייב יותר ויותר, חוץ מאשר במקום בו הקשישים הכי זקוקים לאורך הרוח שלנו ולחליפת ההגנה שלנו – בדרכים.
כ 80 קשישים נהרגים בישראל מידי שנה בתאונות דרכים.
על אף שהקשישים מהווים 10% מכלל אוכלוסיית המדינה, בין הרוגי התאונות מוכפל חלקם לכ 20%, וגם בהשוואה לעולם המערבי, בישראל מרבים קשישים להיהרג בדרכים.
יש לנו בעיה רצינית עם היפגעות קשישים בתאונות, והיא נובעת משלושה גורמים מרכזיים:
• כושר גופני ירוד – הפוגע בקשיש פעמיים. בפעם הראשונה הוא מונע ממנו מלהתחמק מהתאונה. הקשיש שומע פחות טוב, רואה פחות טוב, רץ פחות מהר, ולכן מגיב יותר לאט. בפעם השניה נפגע הקשיש לאחר התאונה, כשגופו מתקשה להתאושש ולהחלים. סיכוייו של הקשיש למות כתוצאה מפציעה, כפולים מסיכוייו של הצעיר למות מאותה פציעה.
• חוסר סובלנות מצד הנהגים – למגבלות הקשישים. לנהגים אין סבלנות להמתין לקשיש החוצה לאיטו ואין רגישות לזהות את חוסר ההתמצאות, הקושי בראיה ובשמיעה, והמצוקה של הקשיש בכביש
• תשתיות דרך טעונות שיפור – שאינן מקנות לקשישים את הסביבה הבטיחותית לה הם זקוקים
מחקר שערכה עמותת "אור ירוק" העלה, כי הקשישים מוסיפים לנהוג ולשמור על ניידות כהולכי רגל, משום שהם רואים את המשך השימוש בדרך כאישור לכך שחייהם עודם מלאים ופעילים. הוויתור על השימוש בדרך נתפס כוויתור על הצד הפעיל של החיים, ולכן מביא את כל אותם קשישים שרוצים להמשיך להרגיש חיות אל המדרכות, מעברי החציה, והכבישים, בתדירויות גבוהות.
תוחלת החיים במגמת עליה רצופה וחדה, שמשמעותה – יותר ויותר קשישים בריאים ופעילים, שחיים בינינו ועימנו, ומשתמשים כמונו בדרך.
את עיקר הפגיעות (63% מההרוגים), סופגים הקשישים כהולכי רגל. התמודדות עם הבעיה, אפוא, חייבת לכלול שיפור והנגשת התחבורה הציבורית לקשישים, כדי שתהווה תחליף להליכה ברגל ולשימוש ברכב פרטי, וכן התאמת התשתיות באזורים בהם מרוכזים קשישים: הארכת מופע הולכי הרגל ברמזורים, ריסון המהירות, שילוט, הארה, והבלטה של מעברי החציה. יש מקום להרצות הסברה על הבטיחות בדרכים והסכנות האורבות לקשישים בדרך במרכזים ובמועדונים, וגם בחוג המשפחה.
המסורת היהודית מורה לנו להתייחס אל הקשישים בכבוד ולראות בכל אחד מהם את האב או האם הפרטיים שלנו. "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", מצווה אותנו התורה בספר ויקרא, ואין מקום נכון יותר לקיים את הציווי – מהדרך.
הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 10 תגובות